דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף קח | ירושה במודר הנאה

המשנה בשלהי דף ק"ח אומרת:

"האומר לבנו: קונם אי אתה נהנה משלי, אם מת – ירשנו".

מהמשך המשנה משתמע שלא זו בלבד שהבן יורש, אלא שאף מותר לו ליהנות מהנכסים, שכן אין זו עוד הנאה משל האב. לכאורה הדבר פשוט: לאחר מות האב, הנכסים כבר אינם שלו. אך הרשב"א (ד"ה האומר) מעיר שהדבר אינו מובן מאליו, שכן בנדרים (לד ע"ב) נאמר שאם המדיר נתן מתנה למודר ללא תיווך של גורם שלישי, יש בזה איסור הנאה; והרשב"א מבאר שאף שכעת הנכס אינו של המדיר, כיוון שהגיע למודר מידי המדיר, יש כאן הנאה מן המדיר. אם כן, מדוע אין בירושת הבן את האב משום הנאה מן האב? תשובתו של הרשב"א לשאלה זו מעמידה אותנו על יסוד חשוב באופייה של ירושה:

"הכא שאני, שאינו נהנה ממנו אלא משל שמים, שירש נכסים אלו עם מיתת האב".

וביתר ביאור כתב בחידושיו לנדרים (שם ד"ה א"ל):

"דאין היורש יורשו אלא לאחר מיתה, דכבר נפק מרשות המדיר, ולא מן המוריש באה לו נחלה, אלא שהתורה זכתה לו".

הרשב"א טוען שירושה אינה העברה של הנכס מידי המוריש לידי היורש. למת אין בעלות, ולכן במותו חדל המוריש להיות בעל הנכס, והתורה היא שבחרה באדם שלידיו יעבור הנכס. שלא כקניין (כגון המתנה הנזכרת בסוגיה בנדרים), שהוא הליך הנעשה בידי אדם, ירושה אינה הליך אנושי, אלא התורה עושה אותה. הדבר רחוק כרחוק מזרח ממערב מן התפיסה החילונית, שבה מסלול הירושה המרכזי הוא ירושה על פי צוואה, שהמוריש מגלה בה את רצונו להעביר את נכסיו לאנשים מסוימים, והחוק רק צריך לקבוע את ברירות המחדל כאשר אדם לא עשה כן.

ואולם בספרו רסיסי טל (עמ' קנא) ציין מורנו הרב עמיטל זצ"ל שמדברי רבנו תם בתוספות בגיטין (יג ע"א ד"ה והא) עולה תפיסה שונה מתפיסתו של הרשב"א. רבנו תם קובע שם כי הכלל "מצוה לקיים דברי המת" אינו שייך בגר, שאין לו קרובים וממונו הופך להפקר, אלא רק בממון העובר בירושה:

"דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו, הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון, דמכחו יורשין, אבל גר, דליתיה בירושה ופסק כחו מממונו, אין מצוה לקיים דבריו".

אפשר להביא תימוכין לגישה זו משיטת רבי יוחנן בן ברוקה (בבא בתרא קל ע"א), הסובר שאדם יכול לבחור אחד מבניו ולהוריש לו את כל הנכסים, על פי הלימוד: "'והיה ביום הנחילו את בניו' – התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה". על פי גישה זו האב הוא המנחיל, ולא התורה (אומנם יש גם הבנות אחרות בשיטה זו, ואכמ"ל).

כיצד יבאר רבנו תם את דין משנתנו? מסתבר שאף שהנכס בא מכוחו של המוריש, מאחר שכעת הנכס אינו בבעלותו, והוא לא בחר בחירה יזומה ורצונית ביורש, אין הדבר נחשב הנאה ממנו. אך לפי זה, אם אכן האב בחר בבן זה דווקא, כשיטת רבי יוחנן בן ברוקה, יחול גם יחול איסור ההנאה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)