בבא קמא | דף קטו | טעון כדי יין וכדי שמן

"הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות, לא יאמר 'הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי', ואם אמר – לא אמר כלום".

יין העומד להישפך – מדוע אי אפשר לעשותו תרומה? ר' אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים אות ט') הבין שהבעיה היא שהיין אינו ברשותו של התורם: כשם שלשיטת רבי יוחנן (לעיל סט ע"א) אין אדם יכול להקדיש דבר שנגזל ממנו, לפי שאינו ברשותו, כך אין הוא יכול לעשותו תרומה.

ואולם הקובץ שיעורים עצמו מעיר שהגדרת היין והשמן במקרה שלפנינו כדבר שאינו ברשותו של האדם אינה מובנת מאליה, שכן היא תלויה לכאורה במחלוקת ראשונים גדולה בגדר דין זה. הראשונים נחלקו בעניין גזלן שהודה בגזלה ומעוניין להשיב את החפץ, אך החפץ עודנו בידו. לדעת בעל המאור (יח ע"א מדפי הרי"ף), במצב זה הבעלים כבר יכול להקדיש את החפץ, משום שכעת הגזלן משמש כשומר עבורו, ומסתבר ששמירת החפץ על ידי אחר אינה מגדירה אותו כחפץ שאינו ברשות הבעלים (מלבד לפי גישה חריגה העולה מדברי רש"י ע ע"א ד"ה משום). הרמב"ן במלחמותיו חלק על בעל המאור וטען שגם כאשר הגזלן מעוניין להשיב את הגזלה, אין הוא דומה לשומר, משום שקנייני הגזלה (דהיינו הזכויות המשפטיות שקנה הגזלן במעשה הגזלה) אינם פוקעים עד שהחפץ ישוב לבעליו.

ונראה שנחלקו בגדר דבר שאינו ברשותו: לדעת בעל המאור, דין זה מבוסס על העדר השליטה המציאותי של הבעלים בחפץ שלו, ואילו לדעת הרמב"ן – על הזכויות הקנייניות שאבדו לבעלים ועברו לגזלן. יין העומד להישפך יצא, ללא ספק, משליטת בעליו, אך אין בו שום קנייני גזלה. אם כן, כיצד אפשר להגדירו כדבר שאינו ברשות הבעלים לדעת הרמב"ן?

על כך השיב הגר"א וסרמן שאף הרמב"ן מודה שחפץ שמבחינה מציאותית אין לבעליו שליטה בו נחשב דבר שאינו ברשותו, והדבר מתבטא בסוגייתנו; אלא שלדעת הרמב"ן יש גם דין אחר בדבר שאינו ברשותו, המבוסס על קניינו החלקי של הגזלן בחפץ ובא לידי ביטוי כאשר הגזלן רוצה להשיב את הגזלה [בביאור שני דינים אלו, משמעויותיהם והשלכותיהם האריך הגאון ר' שלמה פישר זצ"ל בספרו בית ישי (סימן צ"ג)].

ברם דומה שלפחות באשר לאחד מן הראשונים מבית מדרשו של הרמב"ן, הלוא הוא הריטב"א, אין ביאורו של הגר"א וסרמן נכון. הריטב"א (בבא מציעא לד ע"א ד"ה א"ד) סבור שאבדתו של אדם אינה נחשבת דבר שאינו ברשותו, והוא יכול למוכרה ולהקדישה. נמצאנו למדים שלדעתו רק אובדן חלקי של הזכויות המשפטיות בחפץ מגדיר אותו כ'אינו ברשותו', אך לא העדר שליטה בו. כיצד, אם כן, יבאר הריטב"א את סוגייתנו?

מסתבר שאין כל הכרח לפרש את סוגייתנו על פי הדין (השנוי במחלוקת) של דבר שאינו ברשותו. רש"י כתב על היין שנשפך ש"כיון דלאיבוד אזל, לית בהו זכייה, והפקירא הוא": לא רק הבעלים איבדו את השליטה ביין – היין הולך לאבדון לחלוטין, ועל כן הוא מוגדר כהפקר. אין זה 'דבר שאינו ברשותו' אלא 'דבר שאינו שלו', שכן מה שמופקע משליטה אנושית מופקע מגדר בעלות משפטית (עיקרון זה מתבטא בכמה סוגיות נוספות, שלא כאן המקום להאריך בהן).

[לכיוון אפשרי (לפחות אפריורית) אחר בביאור הברייתא עיין פני יהושע על אתר.]