בבא קמא | דף קטז | שיירה שעמד עליה גיס

"שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה – מחשבין לפי ממון, ואין מחשבין לפי נפשות".

וכתבו התוספות בבבא בתרא (ז ע"ב ד"ה לפי) דהיינו דווקא אם הגיס מאיים שאם לא יקבלו שוחד ייקחו את כל ממון השיירה, שאז יש לעשירים עניין גדול יותר להציל את ממונם ועל כן עליהם לשלם יותר, אך אם הגיס בא על עסקי נפשות – הכול משלמים בשווה.

על קביעה זו הקשו התוספות מדין בא במחתרת, שנחשב רודף ומותר להורגו. הגמרא בסנהדרין (עב ע"א) מבארת שהבא במחתרת נחשב רודף מכיוון שחזקה על בעל הבית שינסה לעוצרו, אפילו תוך סיכון חייו, ונמצא שהבא במחתרת עושה זאת בידיעה ברורה שייתכן שיצטרך להרוג בעל הבית. והקשו התוספות: אם כן, הרי גם גיס הבא ליטול ממון עלול ליטול נפשות, ומדוע לא יחשבו לפי נפשות גם במקרה זה? ותירצו: "כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות, דאם לא יעמדו נגדם לא יזיק לגופם, הילכך לא חשיב סכנת נפשות". הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות מ"ג) הקשה על תירוץ זה: אם כן, מדוע נחשב הבא במחתרת רודף? והלוא אף הוא לא יהרוג מרצונו!

הקובץ שיעורים מתרץ שיש לחלק בין בעל הבית ובין שיירה: את בעל הבית לא חייבו חכמים לשלם לגנב, ועל כן הוא יגן על ממונו והגנב עלול לבוא לידי רציחתו, והריהו רודף; את השיירה, לעומת זאת, חייבו חכמים ליתן לגיס ממון, ועל כן הדבר אינו נחשב סכנת נפשות. אומנם ביאורו אינו מובן כל כך: מדוע באמת חייבו חכמים את השיירה ליתן ממון, אך לא את בעל הבית?

על כן נראה להציע ביאור שונה בתירוצם של בעלי התוספות. נראה שהגיס אכן מוגדר כרודף, ואם יהרוג מאן דהו אחד מן הגיס, הריהו פטור. ואולם מרגע שבני השיירה החליטו להתמודד עם הגיס בתשלום ולא במלחמה, הרי מי שמבקש לחשב את התשלום לפי נפשות ולא לפי ממון טוען בעצם כי מבחינתו – כאדם פרטי – אופציית הלחימה עודנה תקפה. במצב כזה, חישוב לפי נפשות משמעו בעצם אומדן הסיכון האישי הפוטנציאלי שיש לכל אחד מבני השיירה בפני עצמו, ואת זאת איננו עושים. אנו רואים את השיירה כולה כגוף אחד המשלם לגיס, וחלוקת נטל התשלום איננה תלויה בסכנה הנשקפת לכל אחד ואחד מבני השיירה אלא בסוג התשלום: תשלום מחמת ממון יחושב על פי חלוקת הממון בשיירה, ואילו תשלום מחמת נפשות יחושב על פי הנפשות שבה. על כן קבעו התוספות כי מאחר שמרצונו אין הגיס בא על נפשות, מוגדר התשלום כתשלום מחמת ממון ומחושב על פי ממון.

לסיכום, הצעת הקובץ שיעורים והצעתנו חלוקות בעניין עקרוני. הקובץ שיעורים תופס את התשלום כסכום התשלומים הפרטיים שמשלמים בני השיירה כדי להציל את עצמם או את ממונם מאיום הגיס, ולכן אפשר לחשב את התשלום לפי ממון רק אם הסכנה אינה נוגעת כלל לנפשות אלא רק לממון. לדברינו, השיירה משלמת כגוף אחד, ונטל התשלום אינו נקבע על פי הסכנה הנשקפת לכל אחד ואחד אלא על פי סוג התשלום כפי שהוגדר בדרישות הגיס.