בבא קמא | דף קט | מחילה לעצמו
הגמרא בסוגייתנו מתלבטת ביחס מי שגזל את אביו ונשבע לו שבועת הפיקדון, ולאחר מכן מת אביו והוא יורשו: האם הוא יכול למחול לעצמו על החיוב, או שמא עליו לשלם בכל אופן? מדברי רב יוסף, הקובע שהבן ייתן "אפילו לארנקי של צדקה", מדייקת הגמרא שהבן אינו יכול למחול לעצמו, אך נחלקו האמוראים אם זוהי דעת רבי עקיבא בלבד, או שמא גם רבי יוסי הגלילי מודה שאין אדם יכול למחול לעצמו.
בראשונים מצאנו שני הסברים לכך שאין אדם יכול למחול לעצמו במקרה זה. הרמ"ה והרשב"א מבארים שזהו דין נקודתי בחיוב שבועת הפיקדון: מאחר שהתשלום בא לכפר, אין אדם יכול למחול לעצמו ולפטור עצמו מן הצורך בכפרה. אבל הרמב"ן בכתובות (פא ע"ב) כתב כי מסוגייתנו עולה שאין אדם יכול למחול לעצמו כלל.
ויש להקשות על הרמ"ה והרשב"א: אם עקרונית אדם יכול למחול לעצמו, מדוע מציעה הגמרא (בין לדעת רבי עקיבא ובין לדעת רבי יוסי הגלילי) לחלק בין מחילת אחרים, שפוטרת, ובין מחילה לעצמו, שאינה נחשבת כפרה?
כדי להשיב על שאלה זו עלינו להבין תחילה כיצד נעשית מחילה. באופן כללי מחילה יכולה להיעשות באחת משתי דרכים: החשבת הסכום כאילו התקבל או הסתלקות התובע מתביעת ממונו. הנפקא מינה בין הדרכים נוגעת למחלוקת הראשונים אם דרוש קניין לקיום המחילה: אם יש פה מעין קבלה, מסתבר שצריך קניין כדי ליצור אותה, אך בשביל הסתלקות גרידא אין צורך בקניין (עיין מחנה אפרים הלכות זכייה מהפקר סימן י"א).
במה דברים אמורים? במחילת אחרים. אבל מחילה לעצמו היא תמיד באופן השני דווקא: משעה שנתחייב אדם לעצמו נשמטה הקרקע מתחת לחוב זה, שכן אין אדם יכול להיות חייב לעצמו.
משהבנו דבר זה נוכל להבין גם את שיטת הרמ"ה והרשב"א. ככלל הם מודים בשני מסלולי המחילה (ואפשר שהמסלול תלוי בשאלה אם נעשה קניין אם לא), אך לעניין השבת הגזֵלה הם סבורים שהמחילה צריכה להיות דווקא במסלול הראשון, הרואה את החייב כאילו שילם, כלומר כאילו השיב את הגזֵלה. ומאחר שאין אדם יכול למחול לעצמו באופן זה, אין היורש נחשב כמי שהשיב את הגזֵלה, ועליו לשלם, ואפילו לארנקי של צדקה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)