בבא קמא | דף קיד | עדות לטובת נוכרי

"האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי ולא תבעו מיניה, ואזל ואסהיד ליה בדיני דכותי על ישראל חבריה – משמתינן ליה. מאי טעמא? דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד. ולא אמרן אלא חד, אבל בתרי לא".

לכאורה עדות שני עדים אינה פוגעת בישראל, שהרי גם בבית דין שלנו היה מתחייב. אבל התוספות (קיד ע"א ד"ה ולא) הקשו שעדיין יש כאן פגיעה בישראל, שהרי "לעיל (קיג ע"ב) שרי להפקעת הלואה, ואם כן מפסידים אותו הרבה, שאם היה רוצה יכול לכפור". בעלי התוספות משיבים:

"ויש לומר דמכל מקום לא משמתינן ליה, כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו".

תשובתם של בעלי התוספות עוררה דיונים באחרונים. המהרש"ל (ים של שלמה סימן כ"ג) כתב שמדויק מלשונם שאין כאן היתר לכתחילה, אלא שאין מחרימים את העדים, אך ציין שמלשון הרא"ש והמרדכי משמע שמותר להם להעיד לכתחילה. עמדתם של הרא"ש והמרדכי מחריפה את שאלת התוספות: הרי באמת עדיין יש כאן פגיעה בישראל, ומדוע היא מותרת?

בעיוננו נראה את התשובות שהציעו לשאלה זו שניים מגדולי ישראל בדורות האחרונים: הראי"ה קוק ור' שמעון שקופ. ההבדל בין התשובות מרתק, שכן שתיהן משתלבות בהיבטים רחבים יותר בתפיסות העולם של החכמים האלה.

אלה דברי הראי"ה קוק בבאר אליהו – פירושו לביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט (כח, ד):

"דאף על גב דמאן דאמר הפקעת הלואתו מותרת סבירא ליה דאין איסור מזה מצד ההלכה, מכל מקום אין זאת מידת המוסר, ואין איסור למי שרוצה לעמוד בזה לעזר להנכרי שלא יוזק במה שמגיע לו, שמהראוי מצד המוסר להזהר ולפרע".

לדבריו, תירוצם של בעלי התוספות הוא ביטוי למה שמחייב המוסר הטבעי: הגם שלפי ההלכה הפורמלית אין איסור להפקיע הלוואתו של הנוכרי, מכל מקום מניעת הדבר אינה נחשבת פגיעה בישראל, משום שהמוסר הטבעי מחייב לפרוע את ההלוואה.

בדרך שונה נקט הגר"ש שקופ בספרו שערי יושר (ה, ח). לטענתו, ההבחנה העומדת ביסוד דברי התוספות איננה בין ההלכה הפורמלית למוסר הטבעי אלא בין שני תחומים נפרדים בתוך עולם ההלכה. על פי תפיסתו, בתחום הממונות משול עולם המצוות והאיסורים לקומה שנייה, הבנויה על עולם המשפט. לעולם המשפט כללים משלו, שחז"ל הסיקו אותם משכלם ומדעתם הרחבה. אחד מהכללים הללו הוא שהלוואה יוצרת שעבוד ממוני של הלווה למלווה, ובמה שנוגע לשעבוד זה אין שום הבדל בין יהודי וגוי. ההבדל הוא שאצל יהודי נוספה לשעבוד זה קומה שנייה – האיסור להפקיע את ההלוואה – ואילו בגוי (למאן דאמר הפקעת הלוואתו מותרת) היא לא נוספה. על פי הבחנה זו הוא מבאר את סוגייתנו:

"דאף דהפקעת הלואה מותר, אין נפקע השעבוד בשום אופן עד שיפרע לו. והטעם לזה... שדיני המשפטים והאיסור והיתר הם עניינים נפרדים, וכמו שהבאנו שיטת הריטב"א לענין השתעבדות בתשלומי ריבית, דאף שאסרה תורה לשלם חוב זה, אבל החוב המשפטי קיים, כמו כן הוא ענין הלואת נכרי, דמה שנוגע לדיני המשפטים אין חלוק נכרי מישראל, חוץ מהיכא שגילתה תורה למעט נכרי... באופן דלפי זה אם לוה מנכרי, דלא מצינו בתורה שום חילוק למעט נכרי שלא יתחייב בעד הכסף שקבל, או שלא יועיל התחייבות והשתעבדות לנכרי, החיוב המשפטי הוא קיים ועומד כמו בישראל. אלא דאם חייב לישראל איכא איסור לשמים אם אינו פורע, ורק בגזל ממש ילפינן מקרא דאסור, אבל בהלואה ליכא קרא, ומשום הכי כשאינו פורע אינו עובר על שום מצוה, אבל מדיני המשפטים לא נפקע כלום. ומשום הכי אם אסהיד וגבו מיניה מה שחייב לנכרי, לא חשבינן שגרם ליה הפסד, דמשלם על ידם מה שחייב להנכרי, והנכרי גובה את זכותו ולא יותר...".