בבא קמא | דף קי | גזל הגר לכוהנים

שנינו:

"הגוזל את הגר ונשבע לו ומת – הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים, ואשם למזבח".

מדוע ניתנים תשלומי גזל הגר לכוהנים? האם הכוהנים אינם אלא יעד לתשלומי הכפרה באין יעד אחר לתשלומים אלו (מעין הנתינה לארנקי של צדקה בבן יחיד שגזל את אביו וירשו, לעיל קט ע"א), או שמא הם מייצגים את הגר, והנתינה להם חשובה כנתינה לו?

בפשטות נראה שזו בדיוק שאלתו של רבא בסוגייתנו אם כוהנים בגזל הגר הם יורשים (כלומר ממשיכי הגר ובאים מכוחו) או מקבלי מתנות (כלומר אלו שהקב"ה קבע שיקבלו את התשלום במצב כזה). וכזכור, מסקנת הסוגיה היא שמקבלי מתנות הוו.

אומנם מכמה וכמה הלכות בדף משמע שתשלומי גזל הגר אינם תשלום כלל אלא חלק מהקורבן: יש להחזיר את התשלום ביום דווקא, אי אפשר להשיבו לחצאין ויש לתת לפחות שווה פרוטה לכל אחד מכוהני המשמר. מכל הדינים הללו, הנלמדים מכינוי התשלום "אשם", נראה שהתשלום לכוהנים אינו דומה לנתינה לארנקי של צדקה.

ייתכן שנוכל לעמוד על יסוד התשלום לכוהנים מתוך דברי הגמרא שלמדנו אתמול: "תנו רבנן: 'לה' לכהן' – קנאו השם ונתנו לכהן". הראשונים התלבטו בהבנת המילים "קנאו השם": האם גזל הגר הוא אכן ממון גבוה (ונפקא מינה שהכוהן אינו יכול לקדש בו את האישה)? התוספות בזבחים (מד ע"ב ד"ה ואפילו) הבינו מרש"י שלדעתו הכוהן אכן זוכה משולחן גבוה, הקשו על כך מדברי הגמרא שם שכוהן יכול לקדש אישה בגזל הגר ונשארו באיבעיא למאי נפקא מינה ש"קנאו השם".

ונראה לומר שיורשו של הגר הוא הקב"ה, והתשלום הוא מעין 'קורבן' לפניו. הכוהנים אומנם זוכים מתורת מתנות כהונה, אך לא כשלוחי העם (חלף עבודתם באוהל מועד) כי אם כשלוחי הקב"ה, שלוֹ ניתן הכסף באמת. ומאחר שהכסף 'מוקרב' לפני ה' – נוהגים בו דיני קורבן.

לאור דברינו יש מקום להרהר בדעת הסמ"ע (שסז, יח) שבזמן הזה יש לתת את הגזֵלה לצדקה. משמע מדבריו שנתינה זו אינה רק כדי להוציא גזלה מתחת ידו (כפי שביאר הגר"א שם בדעת הרמב"ם והשולחן ערוך), אלא היא מקבילה לנתינה לכוהנים (וכמו שכתב שם שיחלקו מן הארנקי לכל העניים בשווה, דומיא דהחלוקה לכוהני המשמר). ונראה שיש סמך לדבריו, שנתינה לעני כמוה כנתינה לה', במימרה של רבי יוחנן במסכת בבא בתרא (י ע"א):

"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל'? אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו – כביכול עבד לוה לאיש מלוה".

ופירש רש"י שם: "החונן דלים נעשה מַלוה להקב"ה".