בבא קמא | דף ק | גרמא וגרמי

סוגייתנו מביאה את שיטת רבי מאיר, הדן דינא דגרמי, ומחפשת את המקור שבו באה שיטתו זו לידי ביטוי. ננצל את ההזדמנות לומר מספר מילים בנושא זה, שהוא נושא יסודי בעולם הנזיקין.

מה היחס בין "גרמי", שרבי מאיר מחייב בו, ובין הכלל שנקבע (לעיל ס ע"א) – "גרמא בנזקין פטור"?

גישה חריגה למדי משתמעת מרש"י בבבא בתרא (כב ע"ב ד"ה גרמא) ומפורשת בראב"ן על סוגייתנו: "בכל מקום שתמצא בתלמוד 'גרמא בנזקין פטור', אליבא דמאן דלא דאין דינא דגרמי הוא, וכולהו בטלי". לפי שיטה זו, אין שום הבדל בין גרמא לגרמי, ורבי מאיר שולל את הפטור של גרמא בנזקין. לשיטה זו משמעות מרחיקת לכת, וקשה לשער עד איזו מידה של עקיפוּת וריחוק של הנזק אפשר לחייב על פיה.

על כל פנים, ראשונים אחרים הבינו שיש להבחין בין המונחים, והציעו אפשרויות שונות להבחנה זו. זה לשון התוספות בבבא בתרא (שם ד"ה זאת):

"ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס... ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים. וטעם דקנסו, שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין".

לגישה זו יתרון כפול:

א. אין צורך למצוא מערכת עקרונות נוקשה שתסביר, לעיתים בדוחק, את ההבדלים הדקים שבין שלל המקרים שהש"ס פוטר בהם ובין שלל המקרים שהוא מחייב בהם – הדבר תלוי אך ורק בהערכת חכמי הדור אם זהו "היזק המצוי ורגיל לבא".

ב. דינא דגרמי נותר כלי יעיל וגמיש בידי הפוסק, והוא מאפשר לו להשיג תוצאות רצויות – פיצוי הוגן לניזקים, והרתעה יעילה למזיקים.

ואולם ראשונים אחרים הניחו שדינא דגרמי אינו קנס אלא חיוב מדינא, המונחה לפי מערכת עקרונות מסוימת. הרא"ש (בפרקנו סימן י"ג), למשל, העלה שלוש הבחנות:

1. תנאי הכרחי לחיוב הוא שהנזק יהיה ודאי: "וברי היזקא הוא הנקרא דינא דגרמי... שהראה לעובד כוכבים ממון חבירו, וברי היזקא כאילו נתנו... דודאי אין מרחמין עליו, ואין לך מעשה גדול מזה... אבל ההיא דשסה בו הכלב והנחש לא ברי הזיקא כמו מסור, דשמא לא ישוך הכלב והנחש".

2. ההבחנה המרכזית: "דהוא בעצמו עושה היזק לממון חבירו... שורף שטר או מוחל הוא בעצמו מזיק לממון חבירו... והמסלק כרים וכסתות, אף על גב דברי היזקא, לא עשה מעשה בגוף הממון... ושולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, והוא אינו עושה את המעשה אלא החרש". [הבחנה דומה לעניין הלכות שבת מביא הרא"ש במסכת ביצה ב, יז.]

3. "ועוד יש לחלק, היכא דבשעת המעשה נעשה ההיזק נקרא דינא דגרמי... נתייאש ולא גדרה בשעת היאוש נעשה מיד כלאים, אלא אינו אסור עד שיוסיף מאתים... אבל כל הני לא בא ההיזק מיד: המסלק כרים לא נשבר הכלי עד שהגיע לארץ...".

ועוד הוסיפו לדון בזה התוספות הנ"ל בבבא בתרא. ועל כולם הגדיל לעשות הרמב"ן, שחיבר קונטרס מונומנטלי המוקדש כולו לבירור גדרי דינא דגרמי, מתוך ביקורת על גישה כעין זו של הריצב"א.

הש"ך (חושן משפט שפו, א) הכריע שגרמי הוא קנס דרבנן, וסבר שלהכרעה זו יש נפקא מינה ברורה לעניין החיוב באונס:

"לפי מה שהעליתי... דכל דיני דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן, פשיטא דפטור באונס... דכיון דקנסא הוא פטור באונס. וכן אם היה שוגג נמי פטור... והרמב"ן, שמחייב בדיני דגרמי שלו אף שוגג, היינו משום דסבירא ליה דדינא דגרמי הוא דאורייתא". (שם ס"ק ו)

ואולם הריצב"א עצמו לא סבר שנפקא מינה זו מחויבת, והתוספות (שם) הציעו, לפי שיטתו, כי "אפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר", כלומר אין קשר הכרחי בין הקביעה שדינא דגרמי הוא גזרה ובין ההיקף של גזרה זו. וכן לאידך גיסא: נראה שגם לשיטות הרואות בחיוב גרמי דין דאורייתא – כפי שהבין הש"ך בדעת הרמב"ן – אין לזהות לחלוטין בין חיוב גרמי לחיובו הרגיל של אדם המזיק באופן ישיר, וייתכנו חילוקי דינים ביניהם.