ברוך ה' א-להי שם

  • הרב ברוך גיגי

ברוך ה' א-להי שם [1]*

מיד לאחר המבול נכתב:
"וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן: שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ."  (בראשית ט', יח-יט)
הקב"ה החליט לאחר המבול לברוא עולם חדש, שכולו יהיה תוצר של שלושת בני נח.
 
בהמשך, התורה מתארת בפירוט את צאצאיו של כל אחד מהם:
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל."   (שם י', א)
אלא, שבין שני קטעים אלו, מופיע סיפור שכרותו של נח:
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ: וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ: וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' א-להי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: יַפְתְּ א-להים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ."  (שם ט', כ-כז)
ולאחר מכן, נח מסתלק מן הזירה:
"וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה: וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת."    (שם, כח-כט)
ניתן לראות בסיפור זה המתאר את סוף ימיו של נח, כמעין צוואה (אך לא בדיוק, שהרי הוא נעשה בטעות), מעשה הבא ללמד על שלושת הערוצים שאליהם האנושות תלך מכאן והלאה. כך ניתן להסביר את מיקומו, קודם  תיאור שושלותיהם של יפת, חם ושם.
 
ננסה להבין כיצד הסיפור מלמדנו על המשך קיומו של העולם:
"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. אמר רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא אמר רבי זכאי: אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: נח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין. כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה. דתניא, רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. רבי יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלה תאנה."  (בבלי סנהדרין ע ע"א)
הקב"ה מתח ביקורת על נח, שלמד מהאדם הראשון ושתה יין ובכך חטא. זאת לפי השיטה הרואה את עץ הדעת כגפן. נח מראש נקרא בשמו ביחס לחטא האדם הראשון:
"וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'."    (בראשית ה', כט)
על פי המדרש, נח מנחם את עצבונם של בני האדם שנגרם כתוצאה מהעבודה המאומצת, ע"י המצאת המחרשה. בדורות שלפניו הומצאו כלי הברזל והנחושת – "תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל", ואילו נח מקל בהרבה על עבודת האדמה ע"י המחרשה. כך נעשה קל יותר לגדל את הלחם, עיקר מזונו של האדם:
"וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד."    (תהלים ק"ד, טו)
אך טעותו של נח היא שהוא איננו עוצר בהקלה על ייצור הלחם, אלא ממשיך לשכלל גם את היין, ע"י נטיעת כרם. בפסוק מתהילים, היין מתואר כדבר משמח וחיובי, אך בגלל שתיית היין נח חוטא ולכן מובן מאמר הגמרא: "שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין".
 
ניתן לראות את היחס הכפול ליין בתחילת אותו דף בגמרא בסנהדרין:
"רב כהנא רמי: כתיב תירש וקרינן תירוש, זכה - נעשה ראש, לא זכה - נעשה רש. רבא רמי: כתיב ישמח וקרינן ישמח, זכה - משמחו, לא זכה - משממהו. והיינו דאמר רבא: חמרא וריחני פקחין."   (בבלי סנהדרין ע ע"א)
מצד אחד היין פוקח עיניו של אדם, כפי שנעשה לרבא: "חמרא וריחני פקחין" – היין עשה אותו פיקח וגרם לו לחדש חידושי תורה גדולים יותר. בנוסף, ידועה המימרא: "נכנס יין יצא סוד".
 
היין הוא בעל יכולת להרחיב את דעתו של האדם אם שותים אותו בדרך נכונה. לעומת זאת, שתיה בכמות שאינה נכונה עלולה להכשיל את האדם ולגרום לו לחטוא. חלק גדול מהציבור שלנו נכשל בשתיה מרובה מדי, וכן הנוער בכללו. אני ממליץ להתרחק מכך מאוד.
 
**
נשוב לפסוקים המתארים את סיפור שכרותו של נח:
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם."  (בראשית פרק ט, כ)
את פסוק זה ניתן להבין בשתי דרכים:
 
"וַיָּחֶל" מלשון התחלה, לאחר היציאה מן התיבה נח התחיל בנטיעת הכרם. דרך אחרת להבין מילה זו היא "וַיָּחֶל" מלשון חול, חילול – נח חטא בנטיעת הכרם.

בהמשך, הפסוקים מבדילים בין חם שמייצג את הברבריות בעולם, לבין שם ויפת שמייצגים את התרבותיות.
 
ישנה אי-בהירות בפסוקים. מחד, נכתב "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ". נראה שחם נכשל רק בראיה. מאידך, בהמשך נראה שמעשהו חמור הרבה יותר: "וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן". ואכן כך חז"ל קבעו:
"רב ושמואל, חד אמר: סרסו, וחד אמר: רבעו."   (בבלי סנהדרין ע ע"א)
גם אילו חם היה נכשל רק בראיית ערות אביו, מעשהו היה חמור. כל אדם בעולם מבין שלהסתכל על אדם ערום זה מעשה לא תרבותי ולא ראוי. קל וחומר בן שלא מבין את חשיבות הכבוד שצריך לתת למקור ממנו נולד, ערות אביו. אדם שאינו מעריך את המקום ממנו יצא לוקה בברבריות. אך חז"ל לימדונו שמעשהו של חם היה חמור אף יותר, עבירה שקשורה בעריות.
 
חם מתואר פעמיים בפסוקים אלו בתור "חם אבי כנען". וקשה, הרי מבואר בפסוקים הבאים שהיו לו עוד בנים רבים:
"וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן."   (בראשית י', ו)
אלא נראה, שחם מתואר כאן דווקא בתור אביו של כנען מפני שמעשהו מייצג את הכיוון בו עתיד ללכת זרעו של כנען (ואף של מצרים). לפני פירוט איסורי העריות בספר ויקרא מופיעה האזהרה: 
"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ."   (ויקרא י"ח, ג)
ובסוף אותו פרק, לאחר פירוט כל איסורי העריות:
"כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם."     (ויקרא י"ח, כז-כח)
ומובן ש"אנשי הארץ אשר לפניכם" הם בני כנען, כפי שנקרא בפרשה הבא:
"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ."   (בראשית י"ב, ו)
בניגוד לחם, שם ויפת שומרים על צניעותו של אביהם, אך גם ביניהם נראה שיש הבדל:
"ויקח שם ויפת- אין כתיב כאן ויקחו אלא ויקח, לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת..."   (רש"י בראשית ט', כג)
ברמה אחת, קיים הבדל בשכר ביניהם – "לפום צערא אגרא", אך נראה שמדובר במעבר לכך:
"וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' א-להי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: יַפְתְּ א-להים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ."    (בראשית ט', כו-כז)
אמנם יפת זוכה לשבח, אך שם מקבל כינוי חשוב בהרבה- ה' הוא אלוקיו של שם.
 
נראה שיפת שם במרכז את היופי והאסתטיקה; הוא מכסה את ערות אביו כי אין זה ראוי ויפה שתהא גלויה. התפיסה שהוא מייצג היא שלאדם צריך להיות כבוד והדר. בעבר התרבות היוונית ביטאה זאת, כשסגדה ליופי ולגוף. כיום תרבות המערב היא המייצגת אותה.

השאלה המרכזית שעמדה ועומדת לנגד עיניהם היא – איך ניתן להגיע לדבר היפה והראוי ביותר?
 
הבעיה עם ראייה כזו של העולם היא שאין ערכים מוחלטים. השאלה היא רק מה יפה ונוח יותר, ולכן אין שום מגבלות או ערכים שהאדם כפוף ומחויב להם. בדרך זו, כל מעשה שיעשה האדם הוא לגיטימי.
 
אך שם מייצג תפיסה של עבודת ה'. הוא מסמל את התפיסה שישנם ערכים מוחלטים בעולם, ובראשם – "ה' אלוקי שם". שם מכסה את ערות אביו מתוך הבנה שהצניעות היא ערך מוחלט מצד עצמו. לכן, אף אם בניו של נח לא היו רואים אותו ערום, הייתה בכך בעיה.

על אדם להיות צנוע, מעצם העובדה שהוא חי בעולמו של הקב"ה. וכך מלמדנו מיכה:
"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹ-היךָ."    (מיכה ו', ח)
לצערי, השיח כיום בבתי המדרש על צניעות הוא כמעט רק במובן של לבוש. עלינו להבין שהבגדים שהאדם לובש הם רק חלק מערך הצניעות: על האדם להיות צנוע ביחסו לסובבים אותו, בהתנהגותו, באכילתו ואף בחידושי התורה שלו.

כשהאדם יבין שהוא בבחינת "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹ-הִים" והמעט המבדיל בינו לבין ה' הוא משמעותי, הוא יוכל לפעול ולהתקדם מתוך ההבנה שהוא חי בעולמו של הקב"ה. על אדם כזה ראוי להיאמר הפסוק "בָּרוּךְ ה' אֱ-לוֹהי שֵׁם".
 
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי שליט"א
עורכת: הודיה אורון, תשפ"א
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
            The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash 
האתר בעברית:               http://www.etzion.org.ill
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
 
 
*    [1] השיחה נאמרה בסעודה שלישית בשבת נח ה'תשע"ט וסוכמה ע"י הדר הורוביץ. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.