ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד | 2 | הייחוד העליון והייחוד התחתון

ראיית הקץ ולחישתו של יעקב

בשיעור זה נעיין בגמרא בפסחים, המייחסת גם היא את אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ליעקב אבינו.

לשיטת המדרש בדברים רבה, אותו ראינו בשיעור הקודם, יעקב אבינו עצמו אמר "ברוך שם" בלחישה. דבר זה, מסתבר, הוא היסוד ללחישתנו עד היום הזה. סודה של לחישה זו, כאמור, נעוץ בקץ הימין אותו ביקש יעקב לגלות לבניו ונמנע ממנו.

בתחילה, יעקב סבר שסתימת הקץ הייתה מפני פסול שבזרעו. אולם, אז התחוור ליעקב שמיטתו שלמה וזרעו כשר, אלא שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בגילוי הקץ[1]. מכך, הסיק יעקב שרצון ה' הוא שבניו צריכים לחיות את חייהם בהווה, ולא בעתיד שיתגלה ביום ההוא.

לפיכך, לוחש יעקב את מה שהוא רואה בעיניו החודרות עמוק, מעין "מרחוק- ה' נראה לי". מתוך ראיית הקץ, יכול יעקב לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הרואה את הקץ, הרואה מסוף העולם ועד סופו, מבין את מהלכי העולם כולו. בראייתו, מחבר יעקב עבר עם הווה ועתיד ורואה תמונה שלמה, של מלכות שמיים הפועלת בתוך המציאות, כמאמר הפסוק:

"ואמר ביום ההוא הנה א-להינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיהו כ"ה, ט')

משנסתם הקץ ונמנע הגילוי, אין ראוי שייאמר רעיון זה של מלכות שמיים שלמה, של גילוי שם כבוד מלכותו, בתוך המציאות הנראית פגומה וחסרה. על כן, נאמר הדבר בלחישה.

השפת אמת ביאר את הדברים באופן הבא:

"כי יש אספקלריא המאירה והיא בחינת יעקב שאין לפניו הסתר ורואה הכל בעין הראות, ויש אספקלריא שאינה מאירה והיא בחינת אמונה שעל ידי ההסתר עצמו צריכין לבוא אל האמת על ידי האמונה, ונקראת אספקלריא שאינה מאירה כי האור בא מההסתר... וכיון שלא היה יכול יעקב לגלות זה הקץ שהוא לברר להם האמת בבחינת אספקלריא המאירה צריך להיות התיקון בבחינת אמונה"    (שפת אמת ויחי, תרל"ה)

לפני יעקב אבינו אין הסתר, והוא יכול לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול. אולם, משנסתם הקץ ואינו יכול לגלות לבניו, עומד הדבר בקומת האמונה בלבד, וראוי לה שתיאמר בלחישה גרידא.

 

ב. משל ציקי הקדירה – מלכותו בכל משלה

לעומת זאת, הסוגיה בפסחים מסבירה את האמירה בחשאי, על רקע המתח בין אמירת יעקב לשתיקת משה. הדברים מעלים תמיהה, כפי שהקשה הצל"ח:

"יש לדקדק ואטו שבח אחד יש לנו שאנו אומרים מה שלא אמרו משה, וכמה פיוטים שאנו אומרים שחברו הפייטנים ולא יהיה יעקב אבינו כאחד מהפייטנים שניחוש מלומר השבח ששיבח סבא קדישא ישראל סבא עבור שלא אמרו משה"[2]   (צל"ח פסחים נו.)

בנוסף, הסוגיה המשילה את הדברים לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, ונראה שאמירת "ברוך שם" משולה לציקי קדירה (שכשם שמביאים לבת המלך בחשאי כך יש לנו לאומרה בחשאי). מהם אותם ציקי קדירה? האם ציקי קדירה הם דברים משובחים או דברים גרועים?

ייתכן שבת המלך מתאווה לאוכל משובח, ולא נותנים לה בגלוי משום שהיא מתאווה לו בטרם עת או במקום לא ראוי. במקביל, ייתכן שבת המלך מתאווה לאוכל מגונה, וכיוון שאין ראוי לבת מלך להתאוות לזה מביאים לה בחשאי.

בהסבר ציקי קדירה, ובמשמעות הנובעת מכך למשל והנמשל, נחלקו הראשונים.

רש"י, בהסברו את המושג "ציקי קדירה", כתב:

"תבלין לתבשיל ערב ומבושם"     (יומא עה. ד"ה ציקי)

ברוח זו, פירש רבינו יונה את הסוגיה בפסחים:

"שהריחה ציקי קדירה כלומר הדברים שמבשמים הקדירה ומתקנים אותה וגם כן זה הענין נאה לברך בשכמל"ו בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים" (תלמידי רבינו יונה, ברכות ח:)

לפי הסבר זו, יש לפרש את המתח בסוגיה כך: בת המלך מתאווה לציקי קדירה שלא בשעת הסעודה, דבר שהוא גנאי לה. לפיכך, מביאים לה עבדיה בחשאי את התבלין.

הנמשל העולה מכאן הוא, על בני ישראל המתאווים ל"הוסיף תבלין" לקבלת עול מלכות שמיים שלהם. תבלין זה הוא השבח של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

אולם, שבח זה מתאים רק ליעקב אבינו הרואה את הקץ, ואילו משה רבינו לא אמרו, לפי שהוא חי בעולם זה שבו אין מלכות ה' מופיעה בגלוי.

משה מקבל עול מלכות שמיים, מצהיר ש-ה' בורא שמיים וארץ ואחד ויחיד בעולמו, אך מלכותו אינה גלויה ונראית לעיני כל חי. במציאות כזו של הסתר, אין ראוי לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ועל כן אומרים אותו בלחש.

ישנו שבח גדול באמירה זו. איננו מסתפקים בידיעה שהוא א-להינו והוא אחד, אלא אנו מוסיפים שהוא אף מולך ושולט בעולם בפועל, ומלכותו בכל משלה. כאמור, כיוון שאמירה זו אינה נהירה וברורה, אנו אומרים זאת בלחש[3].

 

לעומת זאת, היו שפירשו את המושג "ציקי קדירה" באופן שלילי. כך כתב המלבי"ם, בפירושו לתורה:

"ציקי קדירה שהוא פסולת המאכל' (מלבי"ם דברים ו', ד')

למרות השוני בהסבר המושג, גם המלבי"ם פירש בצורה דומה לדברינו הקודמים. על פי הסברו, עם ישראל מבקש להשלים את קבלת עול מלכות ה' בכל ההוויה והיקום, על ידי אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התאווה לציקי קדירה, מתפרשת אצל המלבי"ם כשאיפה להכניע גם את כוחות הרוע תחת ממשלת ומלכות ה':

"והנמשל שבת מלך שהוא מדת מלכות הריחה ציקי קדירה שהוא פסולת המאכל וזה משל אל שפסולת העולמות והקליפות ורוח הטומאה שבו יכנעו תחת בת מלך הלז, ומלכותו תמשול בכל ועולתה תקפץ פיה כי יעביר ממשלת זדון מן הארץ, שאלה הם ציקי קדרה ומאכל העכור והגרוע שבכל העולמות, והיא מתאוית להביא אל קרבה גם הפסולת הזה תחת ממשלתה, ויש לה צער מזה, אבל לומר בפרהסיא יש לה גנאי, כי עדין לא הגיע עת התקון שיתוקן הפסולת הזה ויהיה לחם אבירים, ותקנו לאמרו בחשאי, שתקונים האלה הם עדיין בסוד ובלחש להעוסקים ביחוד במסירת נפשם ובעבודתם בקדש"  (מלבי"ם שם)

 

ג. ברוך שם כבוד מלכותו – הייחוד התחתון

גם רבי צדוק הכהן מלובלין מבין שהביטוי "ציקי קדירה" הוא שלילי. בניגוד לדברי המלבי"ם, לפי רבי צדוק הדבר מושך לכיוון אחר בהסבר אמירת "ברוך שם", לפיו מדרגה זו פחותה יותר מבחינה מסוימת.

בעקבות דברי הזוהר[4], לפיהם שמע ישראל הוא "יחודא עלאה" ו"ברוך שם" הוא "יחודא תתאה", כותב רבי צדוק:

"...דה' אחד הוא יחודא עילאה והוא היחוד דעד שלא נברא העולם. דהיינו קודם התגלות הבריאה בהתחלת האצילות. שכל המדות והספירות שנראים כחילוק מדות שונות כלולים ביחוד גמור במקורם שהוא המחשבה העליונה ששם הכל אחד ביחוד גמור. ושמו אחד הוא מצד הנבראים, דקריאת שם לא שייך אלא כשיש דבר אחד הנראה כנפרד וחוץ ממנו שהוא קוראו בשם.. כי כפי התפיסה והשגת האדם ביחוס השם הוא שמו הראוי ליקרא בו. שעל זה היה כלל הבריאה שיהיה נברא המשיג א-להותו וא-דנותו. דגם אחר שנברא העולם באמת אין שום דבר נפרד וחוץ ממנו חס ושלום וכמו שכתב הרמב"ם ריש הלכות יסודי התורה שאין כל המציאות אלא מאמיתות המצאו. ולא על תחילת הבריאה לבד רק גם מציאותם בהווה כל ימי עולם. דהוא יתברך מחיה את כולם ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. וזהו יחודא תתאה דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד דכל הבריאה הוא לגלות מדת מלכותו דאין מלך בלא עם כידוע"   (פרי צדיק קדושת שבת מאמר ו')

נשתדל לבאר את הדברים כפי דלות הבנתנו.

שאלת היחס בין הקדוש ברוך הוא לבין הנבראים היא שעומדת בבסיס הפער בין הייחוד העליון לבין הייחוד התחתון.

 

מנקודת המבט הא-לוהית, התפיסה היא אחדותית שלמה. כביכול, כל הבריאה כולה כלולה היא בו, ואין עוד מלבדו. מחשבת הבריאה כלולה בו, וגם הבריאה בפועל – וזהו הייחוד העליון[5]. מזווית זו אין שום דבר שקיים בעולם חוץ ממנו יתברך. כל הבריאה וההווייה נכללת בו ומתבטלת היא ביחס למציאות ה'.

הזכרנו לעיל שהבריאה וההשגחה מחוברים במהותם, ואין לתאר בריאה בלא השגחה. הקדוש ברוך הוא, הבורא, הוא המקיים את הבריאה בכל רגע נתון. בלי רצונו של ה', אין הבריאה מתקיימת אף לא רגע אחד. ממילא, ברור שכל הבריאה כלולה בו יתברך, כי בכל רגע הרי זה כבריאת יש מאין חדשה, והיא כלולה בו ובמחשבתו[6].

זוהי משמעות הכרזתנו באמירת שמע ישראל, שאנו אומרים שה' שהוא הבורא הוא אחד גמור. כביכול, אין עוד מלבדו וכל הבריאה כלולה בו.

 

אולם, קיימת נקודת מבט אחרת, הנותנת מקום לקיומה של הבריאה. דווקא בקיום הבריאה בא לידי ביטוי מלכותו יתברך בעולם. כיוון שאין מלך בלא עם, יש להכיר במלך ובעם כישויות נפרדות, כביכול.

קיום הבריאה כולה הוא כדי להמליך את ה' יתברך בעולם ולהדגיש את אחדותו. נקודה זו באה לידי ביטוי בביטוי "שם כבוד מלכותו". לקריאת שם יש מקום, כאשר יש דברים נפרדים שצריך לקרוא להם בשמות. גם אנו, הנבראים, מכריזים בקיומנו כי שמו של הקדוש ברוך הוא אחד, מצד מה שהנבראים ממליכים אותו.

 

ברסיסי לילה מבאר רבי צדוק את הדברים יותר:

"וזהו ענין היחוד שאמרו השבטים ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד וכו' (פסחים נו.) שאף שאנו נפשות חלוקים הכל אינו אלא אחד וקומה שלימה. ועל זה אמר יעקב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא יחודא תתאה מצד מדת מלכותו, שאין מלך בלא עם, שהוא ריבוי נפרדים, ומכל מקום הכל עם אחד מצד השתעבדותם למלך. אבל משה לא אמרו, דמשה מלגאו יעקב מלבר (תיקוני זוהר, תיקון י"ג), מצד הפנימיות הוא רק יחודא עילאה, דהיינו יחוד הגמור שאין עוד מלבדו כלל. אבל מצד החיצוניות דיש ברואים נפרדים אלא שמכיר שמכל מקום פנימיותם אחד, זהו יחודא תתאה של יעקב, מצד התפשטותו של זרעו אחריו. וזהו ציקי קדירה שהריחה בת מלך (פסחים שם), דהיינו שהשם יתברך נהנה מזה, אף על פי שלאמרו יש גנאי, שנראה כאילו יש נפרדין, מכל מקום עיקר כבוד מלך בזה ומביאין בחשאי"   (רסיסי לילה אות מ')

ההבדל בין שני הייחודים היא בשאלה האם אנחנו הופכים את הבריאה כולה לאין ("מאיינים") וכוללים אותה במציאותו יתברך, או שמא הנבראים מנכיחים את מציאות ה'  היחיד בעולמו, וממליכים אותו בתוך המציאות. הייחוד העליון הוא מצד עצמותו יתברך שאין עוד מלבדו, ואילו היחוד התחתון הוא מצד הנבראים שמכירים במלכותו, ורואים בו כמלכו האחד של העולם.

בפרי צדיק שם, בהמשך דבריו, כתב:

"כי יחודא עילאה שמצד עצמות ה' יתברך והנהגתו הוא גלוי לכל הלבבות דבני ישראל. ועל כן משה אמר רק זה וכתבו בתורה שבכתב דפני משה כפני חמה שהוא אור הגלוי ומאיר לכל... שמשה מלגאו יעקב מלבר. היינו שמשה רבינו עליו השלום הוא שורש הפנימיות של כל ישראל שהוא המאיר רק לעיני השכל והלב. אבל יעקב הוא שורש דכל ישראל גם בחיצוניותם"   (פרי צדיק שם)

משה רואה את עומק הצד הפנימי שבו אין עוד מלבדו, את המבט העמוק שהכל כלול בו יתברך. יעקב, לעומתו, בא מהצד החיצון של הנבראים המסתכלים מבחוץ על הבריאה. מהסתכלות זו, כאמור, יש קיום לבריאה, שמגמתה היא להמליך את ה' יתברך לבדו על כל העולם כולו.

על כן אנו מייחדים את שמו יתברך בייחוד העליון בקול רם בפסוק שמע ישראל, שהוא ייחודו של משה. בנוסף, אנו ממליכים את שמו יתברך בייחוד התחתון, מנקודת מבטם של נבראים, מכוחו של יעקב אבינו, אביהם של ישראל, ב"ברוך שם כבוד מלכתו לעולם ועד".

 

ד. המלכות הכפולה בראש השנה

במוסף של ראש השנה אנו אומרים פסוקי מלכויות. לפי הגמרא בראש השנה, צריך לומר ארבעה פסוקים של מלכויות בברכת מלכויות, שלושה בתחילה ואחד שאיתו חותמים. אולם, הגמרא מציינת שלא מצינו בתורה יותר משלושה פסוקי מלכויות, ובעקבות זאת מובא הדין הבא:

"בשלמא זכרונות ושופרות איכא טובא, אלא מלכיות תלת הוא דהויין 'ה' א-להיו עמו ותרועת מלך בו', 'ויהי בישרון מלך', 'ה' ימלך לעלם ועד, ואנן בעינן עשר וליכא.

אמר רב הונא תא שמע 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד' מלכות דברי רבי יוסי, רבי יהודה אומר אינה מלכות. 'וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא הא-להים אין עוד' מלכות דברי רבי יוסי, רבי יהודה אומר אינה מלכות. 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו' מלכות דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר אינה מלכות" (ראש השנה לב:)

שלושה פסוקים מובאים בסוגיה זו כמועמדים להיות פסוקי מלכויות, על אף שהמילה מלכות לא מוזכרת בהם. כנזכר, בפסוקים אלו נחלקו התנאים, ונראה שמחלוקת זו קשורה לדיוננו.

בכל שלושת הפסוקים מודגשת אחדותו של הקדוש ברוך הוא כמציאות יחידה שאין בלתה. לגבי שמע ישראל הארכנו למעלה, וגם שני הפסוקים הנוספים מדגישים ש-ה' הוא הא-להים ואין עוד מלבדו. אלו שלושה פסוקים המציגים את המציאות הא-להית הכוללת בתוכה את כל ההוויה והיקום.

מחלוקת התנאים היא, אם כן, האם ניתן לראות במציאות ה' בכל ההוויה מלכות או לא, שהרי קיומו המוחלט שולל את העם, ואין מלך בלא עם.

נראה, שיש שתי בחינות של מלכות. שתי הבחינות באות לידי ביטוי בדברי הפייטן הקדום באדון עולם:

"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא... לעת נעשה בחפצו כול אזי מלך שמו נקרא"

אם כן, אף שאין מלך בלא עם, ו"מלך שמו נקרא" רק עם הבריאה, מכל מקום עומק מלכותו קיים גם בטרם כל יציר נברא, בבריאה הקיימת במחשבתו וכלולה בו, והיא מלכותו העליונה. מנהגנו הוא, שאנו ממליכים אותו בראש השנה בייחודא תתאה, ומסיימים ברכת מלכויות בייחודא עלאה, שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד[7].

 

*

להשלמת מבטנו על "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" נביא את דברי הזוהר:

"רבי נהוראי ורבי יצחק קמו בנהורא כד נהר יממא למיהך באורחא... אזלו כד מטו בי חקל אמר רבי יצחק לימא מר מאינון מילין דמעלייתא דבקריאת שמע פתח ואמר שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד. האי קרא תינח בשעתא דאמרו בנין דיעקב לאבוהון או משה לישראל, אבל השתא כולי עלמא אמרי שמע ישראל למאן ישראל אמרין? אלא הא תנינא יעקב אבינו לא מת והקדוש ברוך הוא חתים ליה גו כורסא יקריה למהוי תדיר סהדא על בנוי דקא מיחדי שמיה דקודשא בריך הוא דכחזי בכל יומא תרין זמני. וכד אינון מיחדין שמיה דקודשא בריך הוא אמרי שמע ישראל (הוא) [הוי] סהיד עלן דאנן מיחדי שמיה דקודשא בריך הוא כדקא חזי בההוא שעתא נטלי ליה ליעקב בארבע גדפין פרישן לארבע סיטרי עלמא וסלקי ליה לקמי קדישא עילאה ומברך ליה בשבע ברכאן. פתח [הקדוש ברוך הוא] ואמר זכאה איהו אבא דזרעא דא אוליד בארעא זכאין אינון בנין דקא מעטרין לאבוהון הכי. בההיא שעתא כל אינון חילי דשמיא פתחי ואמרי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ויעקב מתעטר בתליסר נהרא אפרסמונא דכיא וקאים תדיר כקרתא מקפא שור על בנוי קמיה [דקב"ה] ולא שבק דינא תקיפא לשלטא עלייהו וכל בני עלמא לא יכלין לשצאה להון הה"ד [ישעי' מד] אל תירא עבדי יעקב"  (זוהר חדש רות כח.)

לפי פיסקא זו בזוהר, עם ישראל לדורותיו מייחד את שם ה' בקריאת שמע פעמיים בכל יום. ייחוד זה הוא הייחוד העליון, ויעקב אבינו מעיד על בניו שמייחדים את שם ה' בכל יום כיאות, פעמיים באהבה שמע אומרים. באותה שעה כל צבא השמיים, המלאכים, הרואים את ייחוד ה' של עם ישראל, מכריזים ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

דווקא המלאכים, קדושי עליון, מבינים את החשיבות של קילוס המלך על ידי ברואיו התחתונים. המלאכים רואים, מעבר לכל הקשיים והמסכים, את מלכות ה' המתגלה בארץ על ידי בני ישראל. ממבטם המרומם מכריזים הם על כך בריש גלי. אשרי המלך שברואיו התחתונים ממליכים אותו עליהם.

אף אנו נקבל עלינו פעמיים בכל יום באהבה גדולה:

"שמע ישראל ה' א' ה' אחד"

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"