בריה

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

חולין דף כג – בריה

הגמרא דנה במעמדם ההלכתי של דברים שאינם נכנסים לתוך הגדרים ההלכתיים המוכרים, דוגמת הפלגס והשיאור. הפלגס הינו שלב ביניים בין הכבש (בתוך שנתו הראשונה) ובין האיל (בן למעלה מ-י"ג חודש), ומשום כך לא ניתן להביאו לא בקרבנות שבהם יש צורך בכבש ולא בקרבנות שבהם יש צורך באיל. עם זאת, לקרבן נדבה ניתן להביאו, והגמרא (כג.) מסתפקת בהגדרת מעמדו במקרה כזה:

"בעי רבי זירא: האומר הרי עלי עולת בהמה, מן האיל או מן הכבש והביא פלגס, מהו?"

בהמשך הגמרא מבואר שישנה מחלוקת אמוראים בעניין זה. לדעת רבי יוחנן הפלגס מוגדר כ-'בריה' בפני עצמה, ועל כן אין האדם יוצא ידי חובתו בהבאתו משום שאין הוא לא כבש ולא איל. ואילו לדעת בר פדא ייתכן שהפלגס נחשב כספק איל ספק כבש ולכן יוצא בו ידי חובה.

האפשרות שמדובר בספק הינה פשוטה וברורה, ולפיה ניתן לדמות את הפלגס ל'בין השמשות' ולספיקות הלכתיים אחרים שיש לחוש בהם לשתי האפשרויות. אמנם הדעה הסבורה שפלגס הוא 'בריה' טוענת בירור, וניתן להסביר אותה בשתי דרכים שונות:

א. הבריה הינה מצב ביניים שיש בו קצת מכל דבר. הפלגס הינו קצת כבש וקצת איל, אך אינו כבש גמור ואינו איל גמור.

ב. הבריה הינה מצב שלישי שאינו נכלל כלל בשתי ההגדרות הבסיסיות. הפלגס איננו איל כלל ואיננו כבש כלל אלא אפשרות שלישית ושונה לחלוטין.

מדברי הגמרא על פלגס קשה להכריע בין שתי ההבנות, שהרי בין כך בין כך לא יכול הפלגס להיחשב ככבש גמור או כאיל גמור לדיני קרבנות. אך אולי ניתן לפשוט את החקירה מדברי הגמרא (כג:) על שיאור (בצק שנמצא בשלב ביניים שבין חמץ ומצה):

"בעי רבי זירא: האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור, מהו?... ספיקא הויא ונפיק ממה נפשך, או דלמא בריה הוא ולא נפיק?"

בגמרא מבואר שהספק הינו ביחס ל'שיאור דרבי יהודה' לפי שיטת רבי יהודה. היינו, בצק שלפי דעת רבי יהודה אסור לאוכלו אך אין לוקים עליו. לפי האפשרות ששיאור זה נחשב כספק חמץ קל להבין את שיטת רבי יהודה: אסור לאוכלו משום שספק דאורייתא לחומרא, אך אין לוקים עליו משום שאין לוקים על ספיקות. אמנם לפי האפשרות שהשיאור נחשב כבריה קשה יותר להבין את שיטת רבי יהודה, שהרי התורה אסרה דווקא על אכילת חמץ וממילא כל מה שלא נחשב כחמץ אמר להיות מותר לכתחילה!

ממילא נראה שאפשר לדייק מכאן ש-'בריה' איננה מצב שלישי שאיננו אף אחת מהאפשרויות הרגילות אלא מצב ביניים שיש בו קצת מכל דבר, וממילא גם בשיאור יש קצת "צד חמץ" כלשון רש"י ולכן אסור לאוכלו בפסח.

אמנם, רבי עקיבא אייגר בחידושיו למסכת פסחים הסביר בדרך אחרת את שיטת רבי יהודה. לדבריו קיים בפסח איסור לאו הבא מכל עשה של "שבעת ימים מצות תאכלו" שעניינו שאסור לאכול מיני דגן שאינם מצה, וממילא בשיאור זה קיים איסור עשה למרות שאין הוא נחשב כחמץ כלל, אלא שאין לוקים עליו משום שאין לוקים על לאו הבא מכלל עשה. (אפשרות אחרת לדחות את הראיה מדברי רבי יהודה היא לומר שלדעות האיסור לכתחילה הוא מדרבנן בלבד, עיין בטור או"ח סי' תמז).

הרב אברהם סתיו