ברית סיני וברית מואב – התשובה והבחירה – (ו)

  • הרב תמיר גרנות

בשעורים הקודמים עמדנו על הבדלים מהותיים בין תיאור הפורענות בברית סיני (פרשת בחקתי) לבין תיאורה בברית ערבות מואב (פרשת כי תבוא). היסוד המרכזי שהודגש בדברינו היה מיקוד הפורענות בברית סיני במעמדה ובמצבה של הארץ, בעוד שבערבות מואב הפורענות ממוקדת במצבו של העם, בירידת מעמדו בין האומות ובסבל שהוא סובל. בויקרא עתידה הארץ להיות שוממה, בדברים – להיתפש בידי זרים; בויקרא – הפורענות באה כנגד השמיטות שלא נשמרו, בדברים – אין לה קץ.

נעמוד כעת על מספר מאפיינים נוספים המבדילים בין הפורענויות בשתי הבריתות:

 

הדרגתיות מול טוטאליות

נפתח בקללות שבויקרא. המוטיב החוזר בקללות הוא: "אם תלכו עמי קרי ולא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם", זאת אומרת: אם עם ישראל לא מתקן דרכיו בעקבות הפורענות ומתעלם ממנה, הפורענות מחריפה הרבה יותר, וכך שוב ושוב. ההדרגתיות באה לידי ביטוי בכל שלב בהחרפה של הסבל והצרות, כדלהלן:

"וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי: אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם: וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם:

"וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם: וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה: וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:

"וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם: וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם:

"וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי: וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם: וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב: בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ:

"וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי: וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם: וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ: וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם: וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה"   (ויקרא כ"ו, ט"ו-ל"ג).

הפורענות באה בחמישה שלבים, כל אחד חריף מחברו. בהתחלה מדובר על מחלות שונות, ועל אויבים המנצחים את ישראל וגוזלים את תבואתם. בשלב השני השמים יבשים, ואין כלל יבול, ורעב בארץ. חית השדה המופיעה בערים אח"כ היא תוצאה של התמשכות הבצורת והיעדר מזון בשדות וביערות. החיות בְּיאושן נכנסות לערים ועומדות על הדרכים, ובהימשך הרעב גם הבהמות מתמעטות. בשלב הרביעי מתוארת "חרב נוקמת נקם ברית", כלומר: מלחמה של כיבוש, הבאה עם דבר כבד, מצב של מצור וכמעט חורבן. בשלב החמישי והאחרון הארץ חרבה והעם ייזרה לגלות.

תיאור התפתחות הפורענות באופן הדרגתי משמעותו שהקב"ה איננו מעוניין להגיע לשלב האחרון, ולכן היא מוצגת בסולם דידקטי, שבו המסר המועבר מחריף יותר ויותר, עד שאין ברירה ומגיע חורבן. הפרת הברית איננה גוררת נטישה מיידית של ה' אלא מהלך מדורג, שאם יצליח יימנע את החורבן הגמור, כיוון שאיננו ברצונו של ה'.

בספר דברים חסר לחלוטין היסוד ההדרגתי, והפורענות מתוארת כמי שבאה בבת אחת:

"אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה: אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ: אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ: אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ: יְשַׁלַּח ה' בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי"    (דברים כ"ח, ט"ז-כ').

הביטוי המופיע כבר בתחילת הקללות: "עד השמדך ועד אבדך מהר" איננו מותיר מקום לספק. בברית זו הקב"ה איננו מתכוון לחכות ולהמתין לעם ישראל, איננו מצפה לתשובתו, ואיננו מתכוון למנוע אותה. עזיבת ה' והפרת הברית תגרור אחריה השמדה ואבדון מהירים. מובן שהתהליך יכול להימשך זמן מה, אך הוא כולו חלק מהגזרה והפורענות, איננו מסודר בשלבים, ואין שום הודעה א-לוהית שה' מצפה לתשובה ולביטול הפורענות. מאידך, הפסוקים שראינו למעלה בויקרא מדגישים שוב ושוב: "ואם באלה לא תשמעו לי", כלומר: ה' מצפה שכל שלב ושלב יעורר את העם לתשובה ויימנע את בוא השלבים הבאים והקשים יותר.

 

הרדיקליות של הפורענות

כשאנו קוראים את הקללות בדברים, הארוכות הרבה יותר מאלה שבויקרא, אנו מוצאים ביטויים חריפים ביותר, המתארים חורבן והשמדה רדיקליים, ללא סייג. הנה מה מהחריפים שבהם:

"עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה... יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ...

"עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ...

"גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ... וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ"   (דברים כ"ח, כ"א-ס"ג).

ביטויים חמורים כאלה לא מצאנו כלל בברית חורב. לאמיתו של דבר, השורש ש.מ.ד חוזר שבע פעמים בברית מואב וכלל אינו מופיע בברית חורב. השורש א.ב.ד חוזר ארבע פעמים בברית מואב, אך רק פעם אחת בברית חורב, ואף את הופעה זו מצמצמים חז"ל והפרשנים:

"וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם"   (ויקרא כ"ו, ל"ח).

ושם ברש"י:

"ואבדתם בגוים - כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה"     (ויקרא כ"ו, ל"ח).

וכן בגמרא:

"ואבדתם בגוים... אמר רב, מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים, מתקיף לה רב פפא, ודילמא כאבידה המתבקשת, אלא מסיפא, ואכלה אתכם ארץ אויביכם, מתקיף לה מר זוטרא, ודילמא באכילת קשואין ודלועין"  (מכות כד.).

נראה שהוראת 'אבדתם' בויקרא הוא אובדן דרך, מקום, אולי גם אובדן זהות לאומית. שורש א.ב.ד בקללות של דברים מציין השמדה וכיליון. אמנם כבר אמרנו למעלה שיש חורבן ושממה לארץ, אך הניגוד ביחס למצבו של העם ברור: בויקרא העם סובל ומתייסר, אך לא מגיע עד שמד ואבדון, ובדברים נראה שהפרת הברית משמעותה היא אכן השמדה וכיליון העם. ואף שהם דברים שקשה לאומרם ובודאי קשה לשומעם, כך נראה מפשט הפסוקים, לכל הפחות ממבט ראשון; וגם אם נוסיף עליהם פירוש בהמשך, הבה נחזיק לשעה את הרושם הראשוני.

 

קצה הפורענות

הפסוק האחרון בקללות של ערבות מואב אומר:

"וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה"   (דברים כ"ח, ס"ח).

החזרה למצרים והשעבוד המחודש נראים כביטוי רעיוני של ביטול מוחלט של הברית מצידו של ה'. כזכור, ברית חורב עומדת בסימן יציאת מצרים, והמעבר מהיות עם ישראל עבדי פרעה לעבדי ה' מסמל את בחירת עם ישראל: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ', ב'). החזרה למצרים וההתמכרות שם לעבדים עליה מדובר בדברים היא תנועה הפוכה – ביטולה של יציאת מצרים וההתמכרות לעבדים באה מידה כנגד מידה על אי השמיעה בקול ה'. משמעות הדברים היא ביטול מעיקרא של החיים הלאומיים של עם ישראל וביטול זהותו הרוחנית. אפשר שגם הביטוי: "וֶהֱשִׁיבְךָ... בָּאֳנִיּוֹת" (דברים כ"ח, ס"ח) הוא מעין ביטול מהופך של קריעת ים סוף.

נראה, שבעוד שיציאת מצרים מהווה את היסוד היציב והנצחי בקשר הברית בסיני, הרי בדברים היא עומדת תנאי, והפרת הברית משמעה ביטול מעיקרא של כל קשר הברית – כלא היה!!![1]

 

פורענות ללא גאולה?

מעבר לעוצמתם ולקיצוניותם של האיומים, הרושם המזעזע שמותירים פסוקים אלו נובע מהיעדר התקווה. לפנינו ברית שיש בה קללה ללא גאולה. לכאורה, מפסוקים אלו עולה שאם עם ישראל יעזוב את ה' ויפר את בריתו, סופו להגיע לאבדון פיזי – ובוודאי לאבדון לאומי – והברית שבינו לבין הקב"ה עתידה להתבטל ביטול מוחלט. והרי משמעותה של זיקת הנצח שבין ישראל לקב"ה, שאנו כה רגילים לדבר אודותיה, היא העובדה שתמיד יש דרך חזרה; תמיד הקב"ה חוזר אלינו או אנחנו שבים אליו. והנה, בפרשה זו אומר משה רבנו: אם עם ישראל נולד במצרים, ומצרים משולה לרחם ויציאת מצרים ללידה (יחזקאל ט"ז), אזי משמעות הקללה היא חזרת ישראל אל הרחם. ייחודו הדתי והלאומי של עם ישראל יתבטל בכך שהוא יוחזר אל מצבו הפרה-לאומי, אל עבדות מצרים.

קושיה עצומה עולה מתיאור זה: וברית אבות, מה יהא עליה? הרי הברית עם אברהם, יצחק ויעקב קודמת ליציאת מצרים, ומדוע אין התורה מזכירה כלל את הברית שכרת ה' עם האבות? כיצד יכולה הקללה להסתיים כאילו שהקב"ה אינו חייב יותר לישראל דבר?

אולי באמת כבר קיים הקב"ה את בריתו ביציאת מצרים ובהכנסת ישראל אל הארץ, ואם העם חוטא ומפר את בריתו עם ה' – אין הקב"ה חייב לו דבר? הייתכן שאז תמה זכות אבות?

 

פורענות מוחלטת ופורענות מוגבלת

התמיהה שעולה מפסוקי הקללה של ברית ערבות מואב מתעצמת לאור ההשוואה ביניהם לבין פסוקי הקללה של ברית חורב (בפרשת בחקתי):

"וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ... וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי: אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם... וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לוֹהֵיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵא-לוֹהִים אֲנִי ה'"  (ויקרא כ"ו, ל"ט-מ"ה).

ההבדלים שבין פסוקי הקללה של ברית חורב לבין אלו של ברית ערבות מואב נוגעים קודם כל לקללה עצמה. אף שתיאור גופה של הפורענות בשתי הבריתות דומה - גלות קשה, רדיפה מתמשכת של הגויים, פחד ההופך לפרנויה (מפני "קול עלה נידף") והיעדר תקומה של ישראל בגלות - יש כמה תיאורים מרכזיים המצויים בפרשת כי-תבוא, אך חסרים מפרשת בחקתי:

א. כפי שנאמר למעלה, הביטויים 'להאביד' ו'להשמיד', המופיעים בפסוקי הסיום של הקללה בספר דברים, אינם מופיעים בספר ויקרא. כמובן שלביטויים אלו יש משמעות קריטית: הפורענות של ספר ויקרא היא בבחינת "עד ולא עד בכלל", ואינה כוללת השמדה.

ב. הקללה שבספר ויקרא אינה קובעת שעם ישראל יאבד בגולה את זהותו הלאומית. הגלות היא צרה נוראה, אבל אינה בהכרח אובדן זהות.

ג. וכמובן, הקללה החותמת של פרשת כי-תבוא, החזרה למצרים והמכירה לעבדות, אינה מופיעה בפרשת בחקתי.

הבדלים אלה בין גוף הקללות של שתי הבריתות מסבירים היטב את התוכן המנוגד של סיום הקללות הללו. בברית סיני, התורה מסיימת באופן ברור בחזון גאולה, המבהיר שתכלית הגלות איננה רק נקמה וענישה על הפרת הברית, אלא גם תיקון וריצוי, הן של העם ("והם ירצו את עוונם") והן של הארץ ("ותרץ את שבתותיה"), שבסופו נחמה ותהליך גאולה.

אלה הם היסודות המאפשרים את הגאולה שבסוף הקללה של ברית סיני:

א. תשובת ישראל, הכוללת כניעת הלב, וידוי וריצוי העוונות.

ב. זכירת ברית אבות ע"י ה'.

ג. זכירת הארץ ע"י ה'.

ד. ה' זוכר את ברית חורב - הברית אשר כוננה בינו לבין העם ביציאת מצרים, ולכן קובע במפורש: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם". לאמור: עונש ופורענות – כן; עזיבת הברית עד כדי השמדה, כפי שמתואר בספר דברים – לא ולא.

אם נדייק יותר בתיאור תהליך הגאולה נמצא כי התיקון שעושה עם ישראל מהווה אמנם תנאי הכרחי לגאולה, אך איננו תנאי מספיק המניע את הגאולה לבדו. הסיבה לכך שה' פועל היא הברית הכפולה שלו עם האבות ועִם ישראל – מחד, והזיקה שלו לארץ השוממה, שהיא ארצו ומקום משכנו – מאידך. אם עם ישראל לא יתקן את דרכיו, אין אמנם טעם בהחזרתו לארץ, שהרי הארץ לא תקלוט אותו בדיוק מאותה סיבה שהקיאה אותו בעבר; אולם הסיבה העמוקה לגאולה אינה חזרתו של העם בתשובה, אלא הקשר המוחלט והבלתי ניתן לביטול שבין הקב"ה לבין עם ישראל, האבות וארץ ישראל. לפי ספר ויקרא, אם הקב"ה לא יגאל את ישראל הוא: יפר את בריתו (ויקרא כ"ו, מ"ד).

הייתכן שברית סיני כוללת התחייבות של הקב"ה לגאולה לאחר הפורענות, ואילו ברית ערבות מואב אינה כוללת התחייבות זו? האם לברית אבות אין תוקף נצחי לפי ספר דברים? בהמשך דברינו ננסה להשיב על שאלות אלה, על פי האמור בנספח הגדול של הברית, הלא הוא פרשת נצבים (דברים כ"ט-ל').

 

פרשת ניצבים – המשך הברית, או ברית נוספת?

קודם שנבחן את היחס שבין נספח הברית שבפרשת ניצבים לבין פרשת כי-תבוא, עלינו לנסות לקבוע את גבולות הפרשה. פתיחת הפרשה – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כ"ט, ט') – מעידה שזהו המשך של נאום שהחל קודם לכן, שהרי אין הפרשה פותחת בכותרת או במבוא, אלא בפנייה ישירה ומיידית של משה, בגוף שני, אל מי שכבר נמצא מולו ושומע אותו: "אתם".

היכן נפתחת הפרשה? לכאורה, כמה פסוקים למעלה, בתחילת הפרק. שם, מיד לאחר הפסוק המסיים את מסכת הקללות – "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (דברים כ"ח, ס"ט) – מופיעה פתיחה של נאום חדש: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם" (דברים כ"ט, א'). נאום זה נמשך אל תוך פרשת ניצבים, כפי שראינו, ונראה שהפרשה כולה היא המשך של אותו נאום. הפרשה הבאה – פרשת וילך – פותחת בפסוק פתיחה מובהק: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם..." (דברים ל"א, א'-ב'). גם הנושא של פרשת וילך הוא חדש – החלפת משה ביהושע, וגם הז'אנר שלה אינו זהה לזה של פרשת ניצבים: פרשת וילך מכילה סיפור מאורעות, ולא נאום.

לסיכום, אם כן, נראה שפרקים כ"ט-ל', הכוללים את סוף פרשת כי-תבוא ואת כל פרשת ניצבים, מהווים נאום שלם, בעל פתיחה וסיום ברורים, המופיע מיד לאחר ברית ערבות מואב.

מהו מבנהו של הנאום ומהם התכנים הכלולים בו?[2]

1. כ"ט, א'-ח' – תיאור חסדי ה' ונפלאותיו, ומתוך כך קריאה לשמירת הברית: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת" (דברים כ"ט, ח').

2. כ"ט, ט'-כ' – הברית על הדורות והיחידים - החלת הברית על הדורות כולם ובאופן מיוחד על היחידים מבני ישראל החושבים לחמוק מן האמור בה: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ... וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כ"ט, י"ז-י"ח).[3]

3. כ"ט, כ"א-כ"ח – הלקח של הבנים והגויים בדור האחרון מקיום הקללה ומחורבן הארץ.

4. ל', א'-י' – פרשת התשובה והגאולה, המתרחשת כתוצאה מהתבוננות בהתקיימות הברית: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל', א').

5. ל', י"א-כ' – הבחירה – דברי עידוד לשמירת הברית ולכוח הבחירה וסיכום, תוך חזרה על מוטיבים שהופיעו בנאום הפותח של ספר דברים, בפרשיות עקב וראה ("הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה" (דברים ל', י"ט)).

מסיכום קצר זה של נאום משה האחרון (דברים כ"ט-ל') עולה בבירור שמטרתו של הנאום היא להשלים כמה היבטים חשובים של ברית ערבות מואב, אף שחלקה העיקרי הסתיים כבר בסוף פרק כ"ח. בשני החלקים הראשונים של הנאום קובע משה רבנו את היקף חלותה של הברית, כשהוא מבהיר שהיא חלה גם על הדורות הבאים וגם על יחידים מבני ישראל הסבורים שצדקתו של הציבור תגן עליהם מפני עונש אפילו אם יחטאו. משה קובע: הברית היא כלפי היחידים והכלל גם יחד, וייתכן ששבט אחד או משפחה אחת ייענשו, בעוד הכלל יזכה בשכר טוב על צדקתו. במובן האמור, משלים חלק זה של נספח הברית את פרשת הארורים, שהרי פרשת הארורים אמורה כלפי היחידים, וכפי שראינו בשיעור הקודם, כל יחיד ויחיד אמור לענות אמן, ולחייב את עצמו בברית. אבל, העברת כובד המשקל אל כל יחיד ויחיד, היא בבחינת אליה וקוץ בה. היחיד שרוצה להתחמק מאחריותו, וליהנות מפירות הצלחת הברית, יכול לכאורה לעשות זאת. ועל כן, בהמשך ל"ארור האיש" פונה משה רבנו לעם ואוצר כלפי היחידים: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה... אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ" (דברים כ"ט, י"ז).

אחר כך עובר משה לתאר את המשמעות ההיסטורית-רוחנית של התגשמות הקללה.[4] מראה הארץ החרבה והעם הסובל בגלות, לאחר שה' בירך בעבר את אותו העם והנחיל לו את הארץ, גורם לעמים להבין שזהו עונש א-לוהי ותוצאה של הפרת הברית. מתוך כך, לא רק שאין הפורענות הזו גורמת לחילול השם, אלא היא אף מאדירה את שמו וצדקתו של ה', שאינו נושא פנים גם לעמו ומעניש אותו במלוא החומרה.

נמצאנו למדים, שנאומו האחרון של משה אשר לפנינו הוא מעין 'חוברת נספחים' לחוזה העיקרי, שהוא ברית ערבות מואב. נספחים אלו הם חוזיים (בעיקר החלק השני), היסטוריים ורעיוניים. אולם על אחד הנספחים (החלק הרביעי של הנאום), שהוא החשוב ביותר לענייננו, טרם דיברנו – נספח התשובה והגאולה.

 

נספח התשובה

נעיין בפרשת התשובה:

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לוֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה'
אֱ-לוֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱ-לוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לוֹהֶיךָ שָׁמָּה... וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱ-לוֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן ה' אֱ-לוֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְהוֹתִירְךָ ה' אֱ-לוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה, כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לוֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל', א'-י').

פרשת התשובה ממשיכה באופן מובהק את החלק האחרון של הקללות, ונביא לכך כמה ראיות:

1. כך עולה מהכותרת – "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה" (דברים ל', א') – והלא אלה הם הדברים האמורים לעיל בברכות ובקללות של ברית ערבות מואב.

2. ההבטחה "וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל', ג') מתייחסת בדיוק לאותה הנקודה שתוארה בקללות במילים דומות: "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" (דברים כ"ח, ס"ד).

3. גם הברכה "כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ" (דברים ל', ט') מתייחסת לאמור בקללות: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם" (דברים כ"ח, ס"ג). הווי אומר: זוהי חזרה לברכת האבות שלפני קללת הדורות האחרונים.

4. בקללה נאמר: "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דברים כ"ח, נ"ח), ואילו בפרשתנו נאמר: "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (דברים ל', י').

העולה מכל האמור הוא שפרשת התשובה היא היפוך הקללות, הן בתכניה הן בסגנונה. מעתה מתקבלת תמונה שונה מזו שראינו עד עתה של סיום הברית והקללות. לעיל התקשינו מאוד בהיעדר אופק של גאולה ונחמה בסיום הקללות, כאילו בטלה הברית שבין ה' לעמו. כעת, עם קריאת נספח התשובה, מסתבר שגם לברית ערבות מואב יש אופק חיובי, וגם אחרי הקללה הנוראה לא ננעלו שערי התשובה, ועמם שערי הנחמה והגאולה. עם ישראל יכול לחזור אל ה', וה' ישוש עליו לטוב וישיבנו לארצו ולמקומו.

אם כנים דברינו, ונספח התשובה הוא אכן המשכן של הקללות וצריך להיקרא בעקבותיהן, אזי יכול הלב היהודי המודאג להירגע. ה' אמנם חפץ בתשובת ישראל, ורוצה בה. אך גם לאחר שנרגע הלב, ממשיך השכל להקשות: מדוע לא פתחה התורה את אופק התשובה והנחמה בתוך הברית עצמה, כפי שהדבר מובא בפרשת בחקתי? מדוע נגזר על בני ישראל, מאז ועד ימינו, להמתין שבוע שלם בכל שנה ושנה, בעודנו מוכי אימה ויגון, עד לפרשת ניצבים, שם נשמע את פרשת התשובה שתרכך ותסייג את הרושם הקשה של הקללות? מדוע פרשת התשובה היא רק נספח, ולא חלק אינטגרלי מהברית של ערבות מואב, כמו אחותה פרשת הגאולה החותמת את הקללות של ספר ויקרא?

 

דרכי גאולה שונות בברית סיני ובברית ערבות מואב

לפני שנשיב על שאלה זו, נחזור לכמה רגעים אל דברי הגאולה של ברית סיני. ההשוואה בין תיאורי הגאולה של שתי הבריתות היא חיונית להבנת ייחודו של 'נספח התשובה' שלפנינו.

כפי שראינו למעלה, הגאולה של ברית סיני מבוססת על ברית ה' עם האבות ועִם ישראל ביציאת מצרים, ועל זיקתו של ה' לארץ. תנאי הכרחי לגאולה הוא הכרת העם בחטאיו וכפרה עליהם, אך אין זה המניע של התהליך.

בספר דברים, הגאולה מתוארת באופן שונה בתכלית. ברית אבות – אינה מוזכרת כלל, גם הברית עִם עַם ישראל אינה מופיעה, ואף זכירת הארץ אינה נימוק לגאולה. הגאולה של ספר דברים עומדת על רגל אחת בלבד: התשובה. התשובה היא המניע של התהליך, היא מהותו והיא סופו ותכליתו. השורש שו"ב מופיע בנספח התשובה שבע פעמים, והדבר מלמד על חשיבותו המרכזית. התשובה מופיעה הן בתיאור מעשי העם – "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ל', ב'), "כִּי תָשׁוּב" (דברים ל', י') – והן בתיאור תגובתו של ה': "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ" (דברים ל', ג'). הגאולה אינה מונעת מכוח זיקות קודמות ונצחיות, כדוגמת ברית מחייבת או הקשר אל הארץ, אלא מכוח התשובה האקטואלית של העם. השימוש הדו-סיטרי במונחי ה"שיבה" מבליט את האופי ההדדי והדיאלוגי של התהליך: העם הולך אל ה', וה' הולך ופועל למענו.

נתבונן בלשונות התשובה שבפרשה כדי לחדד טענה זו:

(א) ...וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם...

(ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ...

(ג) וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים...

(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:

(ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:

(ו) וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ...[5]

(ז) וְנָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ...

(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו...

(ט) וְהוֹתִירְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ... כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:

(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

 

בקצרה: המניעים העיקריים של הגאולה על פי ברית סיני הם מצד ה' – דהיינו: ההתחייבויות שלו בברית וזכרונו את הברית ואת הארץ. בספר דברים המניע היחיד של הגאולה הוא מצד העם – התעוררותו ותשובתו אל ה'.

כדי לחדד את המעמד השונה בתכלית של התשובה בשתי הבריתות, נשווה את לשונות התורה בשתיהן. בספר ויקרא נאמר: "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם... אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם" (ויקרא כ"ו, מ'-מ"א). התשובה, אפוא, כוללת כניעה לפני ה', וגם וידוי על העוונות וריצויים. לא מתואר שם תהליך שלם של תיקון, של תשובה ושל שיבה לכיוון חיובי. ההבדל בין דרישה צנועה זו לבין התשובה של ספר דברים הוא גדול מאוד: "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ... וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ... כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל', א'-י'). ראשית, מתחדש כאן המונח 'תשובה' עצמו, שלא מצוי בויקרא; שנית, מודגש כאן האופי הטוטאלי וההוליסטי של התהליך. כך מדגישה התורה כי התשובה איננה רק תנאי לגאולה, אלא היא התוכן העיקרי שלה.

כניעת הלב והוידוי הנדרשים בברית סיני עשויים להספיק למחיקת העוונות ולהנעת ה' לפעול למען בריתו – מסיבותיו העצמיות – אך אין די בהם כדי להוות בסיס להתעוררות מחדש של האהבה בין ה' לעמו – בשביל עמו.

שני הבדלים יסודיים מבחינים, אם כן,  בין פרשת הגאולה בברית סיני לאחותה בברית ערבות מואב:

1. הדדיות בגאולה: בברית חורב הדגשנו כי סיומה של הברית מטעים את חוסר ההדדיות שבה. חרף העובדה שעם ישראל מאס געל והפר, ה' אינו מואס אינו גועל ואינו מפר:

בהתחלה כתוב: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" (ויקרא כ"ה, ט"ו) – אבל בסוף כתוב: "וְאַף גַּם זֹאת... לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" (ויקרא כ"ה, מ"ד).

בברית ערבות מואב ההדדיות אינה נשברת. עם ישראל הפר את בריתו עם ה', וה' כתגובה מחזיר את ישראל למצרים, שם הופכים הם לעבדים, קרי: ה' מפר מידה כנגד מידה את בריתו עִם ישראל.

כפי שכתבנו לעיל ממשיכה פרשת הברית לפרק ל', בו מוצאים אנו את פרשת התשובה. בניגוד לברית סיני שנגמרת בהבטחה ופעילות א-לוהית לשמירה על נצחיות הברית, למרות הפרת הברית ומאיסת חוקי ה', בברית זו ההדדיות שלמה: אם עם ישראל יפר את בריתו עם הקב"ה, יפר הקב"ה את הברית מצידו. חידושה של הברית אינו תלוי בקב"ה כי אם במעשי עם ישראל.

2. תשובה שלמה: ספר דברים תובע שיבה אל ה', חידוש קיום המצוות, והליכה בדרכיו. לא רק באופן חיצוני, אלא בכל לבבך ובכל נפשך. מהמעשה הראשון של עם ישראל, שגורר כאמור תגובה א-לוהית ראשונית, הולכת ונגררת כל הגאולה. 'אין מתנות חינם', כל שלב משלבי הגאולה המתוארים בפרשת התשובה, נשען על מעשהו של עם ישראל, והדבר מודגש היטב בפסוקים, כפי שראינו למעלה.

ההדדיות במהלך הגאולה ברורה לעין כל והיא נשמרת בכל אחד מחלקי תהליך הגאולה. בשונה מברית חורב שם הדגישו הפסוקים את הבלעדיות הא-לוהית, בברית מואב הכול מבוסס על פעילות ארצית. פסוק י' מסכם במובן מסוים את הפרשה ומכריז: הכול תלוי במעשה האדם.

כעת נוכל לפנות אל שאלתנו העיקרית: מדוע לא הופיעה הגאולה בספר דברים כחלק אינטגרלי של הברית, כפי שהופיעה בספר ויקרא?

בספר ויקרא, הגאולה הופיעה בתוך הברית מפני שהיא נובעת ממנה, והיא חלק אינטגרלי שלה בדיוק כמו הברכה והקללה. הקב"ה קובע במפורש: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כ"ו, מ"ד), דהיינו – הברית עצמה מחייבת את הגאולה בסיומה של הפורענות, כיוון שיציאת מצרים וזכירת הארץ והאבות, שמכוחם כּוּננה הברית, הם המניעים גם את הגאולה. כשם שהפסוק "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כ"ה, ל"ב) הוא חלק מהברית, כך גם הגאולה היא חלק ממנה. הגאולה היא צדה השני של מטבע הברית, שבצדה האחד קללה.

הברית של ערבות מואב שונה לחלוטין. ברית זו אינה מבוססת על היסודות העתיקים של הבריתות הקודמות, אלא היא ברית שיסודה ברצון הוולונטרי של העם לכרות ברית עם ה'. העם עושה: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים", והקב"ה מגיב: "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים כ"ו, י"ז-י"ח). כפי שביארנו בשעורים הקודמים, מהותה של ברית ערבות מואב היא העדפת עם ישראל על פני העמים האחרים, ובחירתו לעם סגולתו של ה'. בחירתו של העם היא תכלית הברית, והיא נובעת מבחירת העם לייחד את ה', ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו. העם והאדם הוא העומד במוקד הברית, ומעלתו המוסרית יחד עם עליונותו הלאומית והרוחנית – היא המשמעות העיקרית של ברית ערבות מואב.

לכן, אם עם ישראל מפר את התחייבויותיו, הוא איננו יכול לזכות למה שהובטח לו בברית. אם יחטא ישראל, יפסיק להיות עמו הנבחר של ה'. 'הפה שיצר הוא הפה שיפר'. מסיבה זו, כפי שראינו כבר, הקללות שבפרשת כי-תבוא מתארות היפוך במעמדן של האומות, ביטול מעמדו הייחודי של עם ישראל וחזרה למצב של לפני היות הברית – מצב שבו עם ישראל איננו עמו המיוחד של הקב"ה, וממילא איננו עם כלל: "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת" (דברים כח, ס"ח).

מקור חולשתה של ברית ערבות מואב הוא גם מקור עוצמתה והתקווה שעולה ממנה למרות הכל. הברית עצמה אינה מחייבת גאולה, שכן הקב"ה לא התחייב התחייבות מוחלטת ונצחית כלפי עם ישראל; אבל כשם שהברית נוצרה בעקבות התעוררותו של העם, כך יכולה גם הגאולה להיווצר בעקבות התעוררות דומה – התשובה.

נשתמש במשל כדי להבהיר את העניין. ברית סיני מתוארת כ'נישואין קתוליים', בהם הבעל קושר עצמו אל אשתו בברית עולם. הבעל קובע לאשתו תנאים: אם תבגדי בי או לא תעשי את רצוני - תיענשי; אבל הברית היא מוחלטת. לכן, אחרי כל בגידה וכל עונש, שבים בני הזוג על כורחם לחיות ביחד.

ברית ערבות מואב דומה יותר לנישואים רומנטיים, שבהם שני הצדדים הם בעלי עניין. האישה מעוררת את אהבתו של הבעל, והוא מתרצה לייחד אותה לעצמו. הבעל אינו מתחייב לאשתו לעולם, ואם תבגוד בו – בוודאי יכריז שאין הוא רוצה בה עוד. אך אם תבוא אליו שוב, תתחנן לפניו ותחזור ותעורר את אהבתו אליה – הוא עתיד לשוב אליה, פשוט מפני שהוא אוהב אותה ורוצה בה. לא הברית מחייבת אותו, ולא רצונו העצמי הקדום הוא המחייב, אלא האהבה המתעוררת כלפי רעייתו. ממילא, מצבה של הרעיה, בחירותיה והתנהגותה, ובעיקר – הליכתה אחרי דודה, אהובה, הם העומדים במרכז ההתרחשות, וקובעים את זיקת הברית כולה.

 

[1]   כבר אמרנו, קשה לקבל את המובן הקיצוני של הדברים, אבל הרי ציטטנו פסוקים. את המבט השלם נוכל לקבל בהמשך הדברים.

[2]   שאלה זו, של המבנה הנאום ותוכנו, נידונה במקומות רבים, כמו גם על בימה זו בשנים הקודמות. המעוניין בפירוט יתר יפנה לארכיון בית המדרש הוירטואלי. אנו נסתפק בפירוט קצר, שיקרבנו למטרתנו בשיעור הנוכחי.

[3]   לענ"ד, את הביטוי "למען ספות הרוה את הצמאה" יש לפרש כדברי האב"ע ואברבנאל: כשם שהשדה הרווה, זו שאינה צריכה השקיה, מקבלת מים ממילא כאשר בעל השדה משקה את השדה הצמאה, כך מתברך הרשע בלבבו וחושב שיזכה בברכה בזכות הרבים הצדיקים ובזכות הברית שנכרתה עם הכלל, אף שהוא עצמו אינו כדאי לכך.

[4]   ספק הוא, האם לקרוא את החלק השלישי הזה כהמשך לפסוקים הקודמים, ואזי הוא עוסק בחורבן שאירע לשבט אחד (ולא לכלל ישראל), או שמא יש לקרוא אותו כהמשך ישיר לפסוקי הקללה של פרשת כי-תבוא, ואזי הוא עוסק בחורבן ארץ ישראל ובגלות כלל ישראל.

[5]   אכן, על פניו נראה כי שלב זה הינו פעילות א-לוהית, אך הביטויים המופיעים בפסוק, 'לבבך ולבב זרעך', דומים מאד לפסוקים ב', ו'-י', בהם ודאי מתוארת פעילות של עם ישראל. ככל הנראה יש לומר שהפעולה מיוחסת לקב"ה, מאחר והיא תוצאה ישירה של תהליך הגאולה שאך עתה החל.