ברית סיני וברית מואב – תכני הברית (ג)

  • הרב תמיר גרנות

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

קיום הברית בירדן ובגלגל

על הברית ציווה משה את ישראל בערבות מואב, לפני מותו, אולם יעד קיום הברית היה ארץ ישראל, ובמדויק: "וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל" (דברים י"א, כ"ט), ובדומה לו: " וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן... תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל" (דברים כ"ז, ב'-ד'). נתבונן איפוא באופן בו נתקיים ציוויו של משה רבנו על ידי יהושע והעם, כפי שזה מתואר בספר יהושע:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: קְחוּ לָכֶם מִן הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט: וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה: וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל שְׁנֵים הֶעָשָׂר אִישׁ אֲשֶׁר הֵכִין מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט: וַיֹּאמֶר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ עִבְרוּ לִפְנֵי אֲרוֹן ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶל תּוֹךְ הַיַּרְדֵּן וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל שִׁכְמוֹ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל: לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל הַמָּלוֹן וַיַּנִּחוּם שָׁם: וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עֹמְדִים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן עַד תֹּם כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל הָעָם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְמַהֲרוּ הָעָם וַיַּעֲבֹרוּ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן ה' וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם: וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא עָבְרוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ: בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת מֹשֶׁה כָּל יְמֵי חַיָּיו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: צַוֵּה אֶת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הָעֵדוּת וְיַעֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן: וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר עֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן: וַיְהִי בעלות כַּעֲלוֹת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַל כָּל גְּדוֹתָיו: וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ: וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל: וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה: וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ: לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים" (יהושע ד', א'-כ"ד).

ניתוח מלא של סיפור זה חורג מגבולותיה של מסגרת זו, אולם די לנו לצורך לימודנו אם נצביע על המרכיבים העיקריים. בפרק זה מתואר מעבר הירדן על ידי יהושע והעם, שהותיר רושם כביר הדומה במהותו לקריעת ים סוף. הנצחת רושם זה נעשית על ידי גלעד של שנים עשר אבנים שאמור להוות עדות לנס הגדול של חציית העם את הירדן בשיא גאותו בעשירי לחודש ניסן. אגב, אפשר והפסוקים האלה יכולים להסביר את תפקידו המיוחד של יום העשירי בחודש בלוח השנה העברי. שהרי כבר במצריים נצטוו: "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות י"ב, ג'), אך שם לא נתבררה משמעותו של יום זה, שלפי פשוטי הכתובים אפשר והיה צריך להיות מועד מקודש לדורות. ייתכן וחשיבותו של היום העשירי מתבררת כיום הגאולה וההתגלות בחציית הירדן אל ארץ ישראל בכניסת העם לארץ, ובמקרה זה קדם הציווי למאורע.

 

החודש הראשון והחודש השביעי

אפשר גם שמתוך כך ניתן להבין גם את מבנה חגי החודש השביעי, תשרי: יום הזכרון (הוא ראש השנה בלשון חכמים) באחד לחודש, יום הכפורים בעשירי לחודש, והחג, חג הסוכות בחמישה עשר בו. ההקבלה בין החודש הראשון לשביעי מתבקשת, שהרי שניהם מקודשים, ושניהם חודשי החגים. חג הסוכות מקביל לחג המצות באופן ברור, במבנה החג ובחלק מתכניו, וחכמים אף ניצלו את ההשוואה ביניהם ללימוד של גופי הלכה, כגון: הגזרה שווה "בחמישה עשר" ממנה למדו שחובה לאכול בסוכה בליל חמישה עשר כמו חובת אכילת מצה בליל חמישה עשר בניסן. השוואה זו מתבקשת מזמנם של שני החגים בעת מילוי הלבנה, במרכז החודש.

גם ההשוואה בין אחד בניסן: "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב'), לבין יום הזיכרון אשר הופך בהמשך לראש השנה מתבקשת, ובשעה שהעמידו חכמים את לוח השנה העברי על ראשו וקבעו את תחילת השנה בחודש השביעי, מובן שיום הזכרון קיבל את התוכן שבתורה שבכתב נועד לאחד בניסן, וכפי שעולה מהמשנה הראשונה במסכת ראש השנה ומדיוני הגמ' (ראש השנה ח.-ח:) ועוד. החג שבתחילת החודש, זמן שהירח מתכסה בו, הוא פתיחת המהלך, בבחינת זמן העיבור של הנס ושל ההתגלות הגדולה שתבוא בהמשך החודש, עם מילוי הלבנה.

אך החידוש המפתיע העולה מהשוואה זו קשור דווקא לתפקידו של היום העשירי בחודש. בעוד שהיום הראשון בחודש והיום האמצעי שלו הם שני הצירים עליהם סובב החודש ומובן שקביעת מועד יכולה להיות באחד משניהם, לא ברור כלל מדוע נקבע יום הכפורים ביום העשירי, ומהו תפקידו של היום העשירי דווקא במבנה של קדושת הזמן? לו היה יום הכפורים קבוע ביום ז' או ח' בתשרי היינו יכולים אולי להציע מבנה של שבע ועוד שבע שהוא מסתבר יותר, ואפשר שרמז לכך ניתן למצוא בתוכנית קידוש המקדש של יחזקאל:

"כֹּה אָמַר ה' א-לוהים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת: בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח חָג שְׁבֻעוֹת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל"        (יחזקאל מ"ה, י"ח-כ"א).

לפי מבנה הזמן של יחזקאל יש בחודש הראשון שלושה מועדים משמעותיים: הראשון, השביעי וחמישה עשר בו. כאן נראה כי השביעי בא במקום העשירי.

אולם בתורה מצאנו את יום עשירי בניסן כיום מועד חשוב: "ויקחו להם איש שה לבית אבות", ובחודש השביעי בעשור לחודש - יום הכפורים. והנה, בספר יהושע, אנחנו מוצאים את היום העשירי כיום ההתגלות בנס חציית הירדן, ויום הכניסה לארץ ישראל.

הזיקה בין יום חציית הירדן, המקביל ליום לקיחת השה במצריים, לבין חג הפסח שאחריו, ניכרת מהמשך הסיפור ביהושע, כאשר יהושע מל את בני ישראל ומיד אח"כ, ביום י"ד בניסן, נעשה הפסח הראשון בארץ, במקביל לפסח מצריים:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ"                (יהושע ה', ח'-י').

נמצא שהכניסה לארץ ישראל והתגלות ה' בנס חצית הירדן, מהוות מעשה הכנה לעשיית הפסח, כמו העשירי של חודש ניסן במצריים לפסח מצריים. מכאן שגם יום הכפורים ניתן לראותו כמעשה הכנה והתגלות לקראת החג הבא אחריו – חג ה' הוא חג הסוכות.

 

מעמד הברית בשכם

האם מאורע חציית הירדן והקמת האבנים הכפולה: בירדן ובגלגל, שייכים למעמד הברית עליו ציווה משה? לכאורה, יש להקמת האבנים זיקה ברורה לציווי, שהרי נאמר שם:

"וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב"          (דברים כ"ז, ב'-ח').

משה ציווה להקים אבנים "ביום אשר תעברו את הירדן" – ויהושע עושה כדבריו. אלא שמשה ציווה לכתוב על האבנים את דברי התורה, ויהושע הקים גלעד משנים עשר אבנים, כנגד השבטים, פרט שלא נזכר בציוויו של משה, ואילו לכתוב את התורה עליהן - לא כתב. ואמנם, בהמשך דברי משה רבנו נאמר שאת האבנים יש להקים בהר עיבל ועליהן יש לכתוב את דברי התורה. אם כן, יש להסתפק האם מדובר בשני ציווים נפרדים: מערכת אבנים אחת סמוך לירדן ושניה בהר עיבל, שעל שתיהן יש לכתוב את התורה; או שהפרשיה כתובה בסגנון של כלל ופרט, והפסוק הראשון שבו נאמר להקים אבנים 'ביום אשר תעברו את הירדן' הוראתו מתפרשת בהמשך: להקימן בהר עיבל – ואין הכוונה לאותו יום ממש אלא סמוך ונראה לאותו יום.

כדי לברר סוגיה זו עד תומה, נתבונן בפסוקים המתארים את המעמד שנערך בשכם, מיד לאחר הניצחון במלחמת העי:

"אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים: וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה: וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה: לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם"    (יהושע ח', ל'-ל"ה).

יהושע בונה מזבח בהר עיבל כמצוות משה, וכותב את התורה, גם זאת כמצוות משה. המפרשים על החומש נחלקו מהי התורה שאותה צריך לכתוב על האבנים. מהם הבינו שאת התורה כולה, ומהם הבינו שיש לכתוב את תרי"ג מצוות כגון בסגנון האזהרות המקוצר – כפי שכתבם רס"ג ("הטפסיר" - ראו למשל בפירוש האב"ע). לפי הכתוב כאן משתמע שהתורה אותה צריך לכתוב היא התורה שאמר משה לבני ישראל לפני מותו, קרי: מפרק ה' של ספר דברים – בהרחבה, או מפרק י"ב (תחילת פרשת ראה) לכל הפחות.[1] היכן כתבן? הפסוק עמום במקצת, אם כי כיוון שחסר תיאור של לקיחת אבנים לשם כתיבת התורה, נראה כי משמעות הדברים היא שהתורה נכתבה על גבי המזבח שעל אבניו מסופר למעלה. האם זה תואם את הציווי בספר דברים? לכאורה לא, שהרי בספר דברים יש ציווי אחד לקחת אבנים ולכתוב עליהן את התורה, וציווי נפרד להקים מזבח. אם נתייחס רק לאמור בפרק ח' על הנעשה בשכם, לא נוכל למצוא התאמה מלאה בין הציווי לביצוע.

נראה, שהבנת היחס בין הציווי בתורה לבין הביצוע ביהושע, זוקקת התייחסות לתמונה השלמה של מהלך הכניסה לארץ, ומצריכה גם קריאה של הנעשה ביהושע כפירוש לכתוב בספר דברים.

משה ציווה לכתוב את התורה על אבנים ביום הכניסה לארץ, ובהר עיבל לערוך את מעמד הברית, להקים מזבח, ושוב לכתוב על האבנים את דברי התורה באר היטב. כפי שהראינו, נראה כי הכוונה לכתיבה אחת, בהר עיבל, משום שלא ניתן לקיים את הציווי כמשמעו לכתוב את התורה ביום מעבר הירדן, שכן הוא סותר את הציווי לכתוב בשכם, במעמד הברכה והקללה.

מדוע חשוב כל כך שהתורה תיכתב על האבנים מיד אחרי מעבר הירדן? מסתבר שחשיבות המידיות נובעת מהפיכת התורה ממערכת דתית בלבד לספר העצמאות המדינית של עם ישראל. התורה של המדבר היא ספר חוקיו הדתיים של העם שאין לו חיים פוליטיים. כתיבת התורה ברגע הכניסה לארץ היא הצהרת כוונות אודות החיים המדיניים של העם בארץ, שיסודם ובסיסם היא התורה שאיננה רק חוקה דתית, אלא גם חוקה מדינית. אין קיום לעם בארץ, אפילו יום אחד, שלא בדרכי התורה. והרי עקרון זה הוא שורש הברית ותכליתה: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה..." (דברים י"א, כ"א).

מדוע חשוב שהתורה תיכתב בשכם? מפני שהיא מסמך הברית, ומעמד הברית חייב להתקיים בשכם. ומדוע שיתקיים דווקא בשכם ולא ליד הירדן? אין לשאלה זו תשובה מפורשת בכתובים, אולם ניתן לשער שלוש השערות:

  1. הטופוגרפיה של שכם מתאימה מאוד לביצוע המעמד באופן מרשים ומעורר התפעלות, וגם, כפי שביאר רש"י, להפוך אותו למעין ברית בין בתרים לאומית, כששני הבתרים הם שני ההרים עליהם עומדים שישה שבטים על כל אחד.
  2. שכם היא בסיס ההתקשרות המוקדמת של העם לארץ, בגלל הקניין שקנה יעקב. מבחינה גיאוגרפית, היא התחנה הקרובה ביותר לקיום טקס לאומי, ושמא גם היה איזה בסיס ישראלי קדום שם בשכם, כפי שהצענו במקום אחר.[2]
  3. ושמא, כפי שעולה מהמשנה במסכת סוטה, הרי זה בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" ובאותו מקום שמוזכר לראשונה במסעו של אברהם אבינו לארץ ישראל: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה" (בראשית י"ב, ו') שם גם יכוננו בניו את עצמאותם הרוחנית-מדינית בכניסתם לארץ.

אלא ששני הערכים סותרים האחד את השני. אם תיכתב התורה ביום מעבר הירדן ממש, זה לא יקרה בשכם, ואם בשכם – זה לא יהיה מיד אחרי מעבר הירדן (והרי צפויים גם כמה קרבות בדרך, כגון: יריחו והעי). זו איננה סתירה במישור הערכי, אלא במישור הריאלי. הפתרון לסתירה נמצא בפיצול מעשה הנחת האבנים ממעשה כתיבת התורה. ליד הירדן מוקם גלעד אבנים המציין את מעמד הכניסה לארץ, את נס חציית הירדן ואת הכרת הטוב על החסד הא-לוהי. גלעד האבנים, שבתוך הירדן ושמחוץ לירדן, מצרף את ההכרה בנס (בתוך הירדן במקום החצייה), ואת ההכרה בקשר הברית והחסד בין העם לה' (בגלגל), בתחנה הראשונה בארץ – כמצהיר: זו משמעות הישיבה בארץ.

האם הנחת גלעד אבנים ללא כתב היא המצאה מקורית של יהושע, או אולי חידוש שחידש לו ה' באותה שעה? נראה שלא. הרי גם בברית סיני מצאנו מקבילה מובהקת: "וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד, ד'). הקמת מצבה/גלעד כנגד השבטים היא, אם כך, מרכיב בסיסי של הברית. בציווי בדברים לא נתפרשה הבחנה מובהקת בין בניית האבנים לבין כתיבת התורה. אולם, משום שיש לה תקדים בסיני, ומשום שבפועל היא מתבקשת כדי לגשר על הפער בין יום המעבר לבין שכם – בסופו של דבר היא נעשתה על ידי פיצול הקמת האבנים מכתיבת התורה.

ההשוואה לברית סיני יכולה ללמדנו דבר נוסף, והוא שהאבנים אינם רק מצע ובסיס לכתב. הקמת האבנים כנגד שבטי ישראל משמעותה שהאבן מבטאת את המרכיב האנושי-לאומי בברית. רעיון זה בא לידי ביטוי בלוחות השניים, שם מעשה פיסול האבנים הוטל על משה והכתיבה נשארה בידי ה'. כביכול: הכתב הא-לוהי מוטבע על המצע האנושי, על האדם ועל העם. נראה שכך קראו חז"ל בדרשתם המפורסמת את הפסוק: "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב, ט"ז) "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".[3] ומה בין חרות על אבן לחירותו של האדם? אלא שהבינו שהטבעת הכתב באבן משמעותה הטבעת התורה וחריתתה באדם. וכך עולה גם מנבואת ירמיה:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם"      (ירמיהו ל"א, ל'-ל"ב).

הברית החדשה מתאפיינת בכתיבה על הלב במקום על האבן, כלומר: בוויתור על הייצוג, הסימול. אך גם במקור הייתה משמעות הכתיבה על האבן חריתה על הלב.

הקדמת הקמת האבנים, ללא כתב, לכתיבה המאוחרת יותר, בשכם, משמעותה הנחת היסוד הלאומי כבסיס, עוד לפני כתיבת התורה. כנסת ישראל החוצה את הירדן מנציחה את רגע המעבר, שהוא גם רגע של נס ההתגלות, באבנים ללא כתב, בבחינת יסוד שקודם לתוכן.

  1. כשהגיעו לשכם, לא היה עוד צורך בהקמת אבנים, שהרי זו נעשתה כבר עם מעבר הירדן, ועל כן בנו את המזבח כמצווה, ועליו כתבו את התורה לזיכרון ולעדות. אפשר שאיחוד כתיבת התורה עם המזבח יש לו משמעות נוספת. כבר הראינו בשיעור הקודם שההשוואה בין מעמד הברית בסיני למעמד הברית בשכם מוכיחה שיש מעתק של מוקד הפעילות מ'המגרש הא-לוהי' ל'מגרש האנושי'. מעתק זה בא לידי ביטוי כאן בכך שבעוד בחורב נכתבה התורה על אבנים שהיו מעשה א-לוהים, והמכתב היה מכתב א-לוהים, הרי כאן נעשה המזבח בידי אדם, והמכתב היה מכתב אדם. הכתיבה על המזבח, שנעשה לכבודו של ה' ובו הוא כביכול מתגלה באכילת הקרבן, מדגישה עוד יותר את ההבדל. בסיני התגלה ה' על ההר, והעם היו עומדים למטה וצופים בהתגלות; ואילו בשכם עלו העם ועמדו על ההר, הר עיבל, והמזבח שהקימו, היה שם למעלה, ולא למטה בעמק, כמו שהיה בתחתית ההר בסיני, והתורה, לא מן השמים ירדה, אלא נכתבה על ידיהם על המזבח שבנו הם במו ידיהם.

 

החידוש בברית ערבות מואב-שכם

באופן כללי יותר, הרי הלחות השניים מהווים כבר גשר בין הברית הראשונה לברית השנייה. שכן בברית הראשונה היה המוקד בשמים לגמרי, טרנסצנדנטי כמעט לחלוטין, ורק ההתגלות הפרה את המוחלטות של הטרנסצנדנטיות, בשמיעת קול א-לוהים מדבר למטה, על הארץ. אבל מקורה נשאר בשמים, וגם התורה שהנציחה אותה באורותיה ובכליה (אותיות ואבנים) – נשארה שמימית. המעמד השני, עודנו בסיני, אחרי שבירת הלוחות, ואחרי ההתעקשות של העם ושל משה שישכון ה' בתוך העם, היה בו כבר שיתוף פעולה והדדיות; משה הכין את הכלים – לוחות ("פסל לך שני לחות אבנים" שמות ל"ד, א'), אך המכתב, האות – שהיא האור, נשאר מעשה ידי א-לוהים. בחומש דברים הושלם התהליך, והן הלוחות הן התורה – כולם מעשי ידי אדם, וההתגלות כפריצה של השמים אל הארץ, כבר איננה חלק מהברית גופה, היא רק הרקע והשורש שלה; אבל הברית גופה נכרתת על ידי התורה שנמסרת כאן בארץ, על ידי אדם – משה, ושגם התוכן שלה וסגנונה עובר אותו תהליך של מעתק המרכז מהא-לוהי לאנושי.

מתוך השוואת הדברים עולה בידינו ביאור נאה להיעדר אזכור יציאת מצרים בברית ערבות מואב. לפי דברינו, החלה הברית בחציית הירדן ונמשכה אל הר עיבל – בשכם. הקמת האבנים בירדן וליד הירדן הנציחה את מעמד מעבר הירדן כמכונן את שלב הכניסה לארץ, הן מבחינת התודעה הדתית הן מבחינת התודעה הלאומית. והנה, נמצאה לנו הסיבה להיעדר יציאת מצרים בברית השנייה. הברית הראשונה, בסיני, יסודה בגאולת מצרים "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ', ב'), ובמעמד האמונה בנס קריעת ים סוף.

הברית השנייה, של ערבות מואב, יסודה בקיום ההבטחה להיכנס לארץ ישראל, ובמעמד האמונה בנס קריעת הירדן. זה כנגד זה, המבנה המשותף ברור, אבל גם ההבדל בין שני השלבים ניכר, ויש לו משמעות מרחיקת לכת. יציאת מצרים היא הראשית של המצב אותו מכנה התורה: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (שמות י"ט, ד') – מצב הביטחון הגמור בה', התלות בחסדיו, האמונה במצבה הראשוני, הילדותי. הכניסה לארץ היא שלב ההתבגרות הלאומית, השלב שבו העם עומד על רגליו, והולך לפני ה' ולא רק אחריו.[4] הכניסה לארץ איננה רק המשך של השלב הקודם, אלא מבחינה מסוימת היא התחלה חדשה, התובעת כינון מחדש של מערכת היחסים, מכמה בחינות:

  1. ראשית החיים המדיניים ועמידת עם ישראל לפני ה' כישות פוליטית.
  2. הויתור על החיים בצל חסדי ה' המוחלטים ושאיפה לעצמאות לאומית הנהנית מעזרת ה'.
  3. הפיכת העם לשותף אקטיבי ביחסי הברית עם ה' – הבאה לידי ביטוי בתפקידו הדומיננטי בטקס הברית, ובהיעדר ההתגלות.
  4. השינויים המתחייבים בברית עצמה, בפרקי המצוות ובברכות ובקללות, כתוצאה מהמעתק של מוקד הברית מהא-לוהי אל האנושי.

 

ברית ערבות מואב או ברית שכם

המפרשים נתלבטו בשאלה האם ברית ערבות מואב וברית שכם אחת היא או שתיים. העובדות ברורות למדי: משה ציווה בערבות מואב, ויהושע ביצע בשכם, ולכאורה אחת היא. מאידך, אולי משה רבנו כרת ברית בעצמו, כפי שנאמר: " אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (דברים כ"ט, ט'-י"א), ויהושע רק השלימה? ואולי היו אלה שתי בריתות, כדעת ר' ישמעאל בברייתא המובאת במסכת סוטה (לז:), ומשה כרת ברית אחת, ויהושע ברית שנייה?

נראה שאין לעקור את הכתובים מפשטם, אך בכל זאת עלינו להסביר מדוע רוב רובו של תיאור הברית נמצא בתורה, ומדוע משה הוא המצווה, אך הברית עצמה נעשית בארץ, על ידי יהושע, וללא משה. מאידך גיסא, הרי ברור, כפי שכבר נאמר, שהחידוש העיקרי בברית השנייה הוא בביצועה בארץ ישראל, במצב החדש שבו נמצא עם ישראל. מדוע אם כן, לא יצטווה יהושע, עליו הוטלה מלאכת הכיבוש וההתנחלות, על הברית, ויהיה משה השליח לברית הראשונה, בסיני, ויהושע לשנייה?

נראה, שהמפתח לתשובה טמון בדיאלקטיקה הזו בדיוק שבין ההנהגה של משה להנהגה של יהושע. אבל כדי להבין זאת, עלינו לפצח תחילה נקודה אחת בפשט הדברים. נציע תשובה חדשה ליחס בין ערבות מואב לשכם. לא שתי בריתות היו כאן, וגם לא ציווי בערבות מואב וביצוע בשכם. כבר ראינו למעלה שביצוע הברית נעשה לא ביום אחד, אלא ראשיתו בעשירי לניסן בעת מעבר הירדן, ואחריתו במעמד בשכם. כעת נציע, שתחילת הברית גופה, לא רק הציווי עליה, הייתה עוד מוקדם יותר, בערבות מואב. מתי בדיוק? לא בזמן שנאמר פרק כ"ז, בו נצטוו על פרטי טקס הברית, אלא בשעה שהחל משה לומר את דברי התורה הזאת לעם ישראל, שהייתה, לכל המוקדם, בתאריך הנקוב בתחילת הספר, באחד לחודש שבט. כדי להבין טענה זו נשוב ונזכר במהלכה של ברית סיני בהשוואה לערבות מואב:

ההשוואה, וגם ההבדלים ומשמעותם, מובנים כעת היטב. לענייננו, חשוב במיוחד השלב המודגש בגוף הטבלה, של סיפור דברי התורה. הברית מתחילה, תמיד, בהצגת הדרישות, ההתחייבויות, ורק אח"כ מגיע הטקס, ומגיעה שלב השכר והעונש. בסיני, סיפר משה את כל דברי ה' (כנראה – עשרת הדברות) ואת כל המשפטים (כנראה – פרשת משפטים) – כלומר: את התורה כפי שנמסרה לו עד אותה שעה. בערבות מואב פתח משה את מעמד הברית כשסיפר לעם את כל דברי התורה כפי שניתנו לו ונתפרשו על ידו עד קצה שנת הארבעים. כשסיים, אמר להם: אני התחלתי כעת את מעמד הברית, אולם סיומו יהיה רק בארץ ישראל, לא כאן. רק ברית אחת נכרתה, היא הברית שראשיתה באמירת ספר דברים, כסיפור דברי הברית לעם, ואחריתה בירדן, בגלגל, ובהר עיבל. ראשיתה בתורת משה – ואחריתה במעשי יהושע. מבנה מורכב זה של הברית יוצר גשר בין תורת הנצח של משה רבנו, לעולם העשייה והביצוע של יהושע משרתו. זהו גשר גם בין השמים שנפתחו בברית הראשונה, לארץ, שאליה לא זכה משה להיכנס, בעיקר כי היה קרוב מדי לשמים. אף שלא זכה משה להיכנס אליה, זכה לבשר עליה וללמד את תורתה של הארץ – היא תורת ארץ ישראל. תורת ארץ ישראל – אחרי ספר דברים, שאיננו דבר נפרד מברית ערבות מואב אלא הוא כולו הברית, הוא ספר הברית, זה שנאמר על ידי משה, וזה שייכתב על ידי יהושע – תורה זו היא תורת הנצח ותורת הזמן גם יחד. היא תורה של סיני, ותורה של הארץ, תורה שראשה בשמים ורגליה נעוצות עמוק באדמת הארץ, בקיום הממשי בעולם. הרי זו תורת האדם, תורת משה, שהיא תורת ה' שנתגלתה בסיני, והפכה והייתה מתוך הדיבור האנושי הנושא את הדיבור הא-לוהי – לתורת האדם – לספר התורה.

 

[1]   לפירוש נוסף ראו בשיעורים הבאים.

[2]   ראה בשיעור על פרשת מטות משנת תשס"ו.

[3]   תנחומא (בובר) כי תשא, סימן יב; שמות רבה (וילנא) כי תשא, פרשה מא; ועוד מקומות רבים.

[4]   ראה בשיעור על פרשת בני גד ובני ראובן בפרשת מטות. קישור בהערה 2.