ברי ושמא - ברי עדיף

ברי ושמא - ברי עדיף

הגמרא במספר מקומות (בבא-מציעא צז ע"ב ועוד) מביאה מחלוקת אמוראים אודות מקרה שבו אדם תובע מחברו שישיב לו את הסכום שהלווהו, וחברו עונה: "איני יודע אם הלוויתני". רב הונא ורב יהודה טוענים שהנתבע חייב לשלם במקרה זה: "ברי ושמא - ברי עדיף".

עצם עדיפותה של טענת ברי על טענת שמא אינה שנויה במחלוקת. הרמב"ן בבבא-בתרא (לד ע"ב ד"ה זה) מציין שאין חולק על כך שבעימות בין שני צדדים שאף אחד מהם אינו מחזיק בחפץ, ואחד טוען שהחפץ בודאי שלו והשני טוען שהחפץ אולי שייך לו - "ברי ושמא - ברי עדיף". אף על פי כן, רב נחמן ורבי יוחנן חולקים על רב הונא ורב יהודה, וטוענים שהנתבע פטור: "אוקי ממונא בחזקת מריה". כלומר, כיוון שיש מישהו שמחזיק בחפץ - ניתן להוציא ממנו רק באמצעות ראיה ("המוציא מחבירו - עליו הראיה"), ועדיפות התובע על הנתבע בטענותיו אינה נחשבת לראיה. אף כלל זה - "המוציא מחבירו עליו הראיה" - כלל מוסכם הוא, ואם כן יש להבין כיצד סוברים רב הונא ורב יהודה שניתן להוציא מהמחזיק בשל טענה בלבד, בלי ראיות.

יש לשים לב לכך ששיטת רב נחמן ורבי יוחנן בנויה על שתי הנחות:

1. טענת ברי מול טענת שמא אינה מוגדרת כראיה.

2. לעולם לא ניתן להוציא ממון ממוחזק אלא בראיה. החולקים יכולים, אפוא, לחלוק על אחת משתי ההנחות.

אפשרות אחת היא לחלוק על ההנחה הראשונה, ולסבור שבעצם יש כאן ראיה. נראה שכך הבינו התוס' בבבא קמא: "ברי שלו טוב... הלכך, מדטעין 'שמא' - מוכחא מלתא ד'ברי' דהאי אמת הוא, וברי עדיף" (מו ע"א ד"ה דאפילו).

פשטות המלים "ברי ושמא - ברי עדיף" מובילה לחשוב בכיוון אחר. ייתכן שעצם הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה" שייך רק כאשר יש עימות בין שני צדדים בבית דין, כאשר כל אחד מציג טענה אחרת. כאשר צד אחד מציג טענה שכלל אינה זוכה למענה - הרי שהיא נותרת הטענה היחידה שעומדת לפני הדיינים, והם יפסקו על פיה גם ללא ראיה. וכך סבר הגאון הרמ"מ אפשטיין, בספרו לבוש מרדכי: "כיון דאמרה התורה 'מי בעל דברים יגש אליהם' - אם כן אמרה התורה שכשאחד תובע לחבירו, מחויב השני להשיב לו תשובה, והוא מחויב להשיב תשובה ברורה, כיון שבעל הדברים הגיש לבי"ד טענותיו... רב הונא ורב יהודה סבירא להו: כיון שזה טוען טענה טובה, שלוית ממני, והוא משיב 'איני יודע' - זה הוי כאינו מברר דבריו, ד'איני יודע' אין זה תשובה ובירור" (כתובות סי' ט').