נידה | דף נא | ברכה לפניו ולאחריו

במסגרת סדרת המשניות בעלות המבנה של "כל X הוא גם Y, אך יש Y שאינו X" הובאה משנה שדנה בענייני ברכות (נא עמוד ב):

"כל הטעון ברכה לאחריו - טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו".

סוגיית הגמרא מנסה לאתר את אותם דברים שיש ברכה לפניהם ולא לאחריהם:

"לאתויי מאי?
לאתויי ירק.
ולרבי יצחק דמברך אירק, לאתויי מאי?...
לאתויי ריחני".

נראה שהסברה העומדת בבסיס החילוק בדברים אלו בין הברכה שלפניהם והברכה שלאחריהם היא שברכה אחרונה יכולה להתקיים רק ביחס למצב הנוכחי ולא ביחס לעבר. ממילא, דווקא כאשר האכילה מביאה לידי שביעה עכשווית יש לברך עליה, ואין לברך ברכה אחרונה על הנאה רגעית שלא הותירה רישום בהווה כגון ריח (אגב, גם את ברכת המזון אין מברכים לאחר שהמאכל כבר התעכל במעיו).

התוספות על אתר (ד"ה כל) עמדו על כך שישנו יוצא דופן לכלל של המשנה, בדמות ברכת הטבילה שנעשית דווקא לאחריה, ותירצו זאת בכך שמדובר בברכה שבאופן עקרוני אמורה להיות לפני הטבילה אלא שמסיבות טכניות נדחתה לאחריה. החתם סופר בחידושיו (ד"ה כל) מקשה מברכה אחרת שאינה עומדת בכלל של המשנה:

"יש להקשות מברכת אשר יצר.
וי"ל משום דאינו ראוי לברך עובר לעשיית צרכיו משום דאז תפלתו תועבה אבל אה"נ דעיקרא אלפניו וכמ"ש תוס' אברכת הטבילה.
ואולי י"ל כי ברכת אשר יצר גם כן היא כמו ברכה אחרונה על האכילה אף ע"פ שכבר בירך אחר שנהנה גרונו מ"מ עוד ראוי לברך ברכה אחרונה שפעל המאכל את פעולתו וחלק לכל אבר חלקו המגיע ומפנה הפסולת לחוץ והכל שייך לברכה אחרונה על האכילה.
ובספר הלכות קטנות למהרי"ח ראיתי שצדד דשייך אשר יצר לברכה ראשונה על תשמיש המטה".

החתם סופר מקשה מברכת אשר יצר אשר נאמרת דווקא לאחר עשיית הצרכים ולא לפניהם, ובתירוציו הוא נמשך למחוזות מרתקים שאין כאן המקום להיכנס אליהם. אמנם את עיקר קושייתו מברכת אשר יצר אפשר לנסות וליישב באופן אחר.

למעשה, מלבד ברכת אשר יצר ישנן ברכות רבות שנאמרות רק לאחר המעשה ולא לפניו. כך למשל ברכות הראייה (כגון על רעמים וברקים), נאמרות דווקא לאחר הראייה וכתגובה אליה, ולא לפניה. הוא הדין לברכת שהחיינו על שמועה טובה (ולהבדיל, ברכת דיין האמת), אשר נאמרת לאחר שמיעת השמועה. גם ברכת הגומל נאמרת לאחר היציאה מן הסכנה ולא קודם לכן.

ההסבר לכל המקרים הנ"ל פשוט בתכלית: מדובר בברכות שכל עניינן הוא תגובה למפגש עם הבריאה והעשייה האלוקית, וממילא הן נאמרות כשבח או כהודאה על העבר. לעומת זאת, משנתנו התייחסה דווקא למקומות שבהם האדם משתמש בהנאות העולם, ומשום כך נדרשת ברכה לפני השימוש כ'מתיר' וברכה לאחריו כהודאה.

ברכת 'אשר יצר' הובאה בפרק התשיעי של מסכת ברכות (ס עמוד ב) כחלק מדיני ברכות הראיה, השבח וההודאה. נראה שעשיית הצרכים איננה 'הנאה' אשר נדרשת ברכה לפניה כדי להתיר אותה, אלא מפגש עם נפלאות הבריאה האלוקית שמעורר את האדם לשבח ולהודות לקב"ה דווקא לאחריו.