ברכה ראשונה | 1

הגמרא בתחילת הפרק השישי של מסכת ברכות תרה אחר מקור לדין ברכה ראשונה, דוחה לימודים שונים, ולבסוף מציעה מקור מסברה: "אלא סברא הוא - אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה... וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל" (לה ע"א). ה"פני יהושע" על אתר העלה אפשרות שחובת הברכה הראשונה היא דאורייתא, שהרי לסברה יש תוקף של דברי תורה (כפי שנאמר במספר מקומות: "למה לי קרא? סברא היא"); אך הגישה הרווחת היא שברכה ראשונה היא חובה דרבנן, שיסודה בסברה שהעלתה הגמרא (וכך כתב הצל"ח במקום).

באשר למהותה של הברכה הראשונה, קיימות שתי הבנות מרכזיות: יש שהבינו שחכמים תיקנו מצווה דרבנן - לברך לפני שאוכלים, אך רבים טענו שמלשון הגמרא שציטטנו עולה הבנה אחרת: חכמים לא תיקנו מצווה, אלא קבעו איסור: אסור ליהנות מהעולם הזה ללא ברכה, והברכה הראשונה היא המתיר של איסור זה. הנהנה מהעולם הזה בלי ברכה עובר איסור, בדיוק כשם שהנהנה מהקדש עובר על איסור מעילה.

ייתכן ששאלה זו תלויה במחלוקת ראשונים בברכות יב ע"א. הגמרא שם נשארת בספק אם אדם מסויים יצא ידי חובת ברכה ראשונה, ואינה מבהירה כיצד יש לנהוג למעשה. התוספות (ד"ה לא) הביאו שתי דעות: "ופירש רב אלפס: השתא דלא אפשיטא בעיין - אזלינן לקולא... ור"י היה אומר לחומרא, דצריך לברך פעם אחרת" (ועיין בגיליון הש"ס על אתר).

נראה שלדעת רב אלפס (הרי"ף), חכמים תיקנו מצווה לברך לפני האוכל, ולכן במצב של ספק - ספק ברכות להקל (ככל ספק בקיום מצווה דרבנן, וככל ספק של ברכה לבטלה). לעומת זאת, לדעת ר"י רובץ איסור של מעין מעילה על המאכל כל עוד לא בירכו עליו, וכיוון שעדיין קיים ספק איסור על המאכל - אי אפשר לאוכלו בלי ברכה חדשה. ממילא, אין בעיה של ברכה לבטלה, שכן הברכה היא חיונית על מנת להתיר את המאכל באכילה.