ברכות דף ח – שני פתחים

  • הרב ירון בן צבי
הגמרא בסוגייתנו מביאה את דברי רב חסדא בנוגע לאופן שבו האדם צריך להיכנס לבית הכנסת:
"אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת. שני פתחים סלקא דעתך? אלא אימא: שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל".
על פניו קשה להבין מדוע מובאת מימרא זו דוקא כאן, אולם מדברי הרא"ש וראשונים נוספים משמע שהייתה בידיהם גרסה אחרת של הגמרא, שבה מנמק רב חסדא את דבריו על פי הפסוק "לשמור מזוזות פתחי". מתוספת זו ניתן להבין שדבריו של רב חסדא הובאו כדרשה נוספת על הפסוק שהובא לפני כן בגמרא.
מכל מקום, הגמרא מבינה שדבריו של רב חסדא אינם יכולים להתקבל כפשוטם ממש – שיש להכנס דרך שני פתחים, ומסבירה שכוונתו היא שכאשר נכנסים לבית הכנסת יש להיכנס שיעור מסוים – כשני פתחים (שמונה טפחים או שמונה אמות), ורק אחר כך להתפלל.
רש"י מסביר שאדם העומד ליד הדלת נראה כאילו הוא מתייחס לשהות בבית הכנסת כעול, וכל רצונו לצאת ממנו במהרה. על פי הסבר זה אין בעיה בקביעת מקום קבוע ליד הכניסה, משום שבמקרה זה אין בעיה של מראית עין. לעומת זאת, המהר"ם מרוטנבורג מבין שדבריו של רב חסדא מבוססים על הצורך בכוונה בתפילה – דעתו של אדם היושב בכניסה עשויה להיות מוסחת יותר מאשר דעתו של אדם היושב במקום שאינו פונה לרשות הרבים. מדברי המהר"ם עולה שעדיף לא לקבוע מקום ליד הכניסה לבית הכנסת, משום שבמקום זה דעתו של האדם עשויה להיות מוסחת.
נפקא מינה הפוכה למחלוקת רש"י והמהר"ם היא במקרה שבו אדם מתפלל בכניסה שאינה פונה לרשות הרבים. לדעת המהר"ם, במקרה זה לא תהיה כל בעיה, ואילו על פי הסברו של רש"י אין להתפלל במקום זה.
אפשר להציע הסבר נוסף לדברי רב חסדא: "שיעור שני פתחים" הוא שיעור הזמן של כניסה של שני פתחים. כלומר, אדם צריך להמתין בבית הכנסת קודם תחילת התפילה, על מנת שדעתו תתיישב והוא יוכל להתפלל בכוונה הראויה.