ברכות | דף טו | קרא ולא השמיע לאזנו

המשנה (טו ע"א) מביאה את מחלוקתם של רבי יהודה ורבי יוסי בשאלה האם אדם שקרא קריאת שמע ולא השמיע לאזנו יצא. רבי יהודה סובר שאדם שקרא כך יצא ידי חובתו, ורבי יוסי סובר שעליו לקרוא שוב.

את דעת רבי יוסי אפשר להסביר בשתי דרכים:

א. דיבור שאינו נשמע אפילו לאזניו של הדובר עצמו אינו נחשב דיבור, כפי שהסביר זאת החזון איש (הלכות ק"ש סי' יד):

"דלא השמיע לאזנו לא מחשב דיבור כלל, שעיקר הדיבור הוא השמעת קול לזולתו, ובחשאי אין לו תורת דיבור אלא תורת הרהור".

ב. בקריאת שמע לא די בדיבור, וישנה חובה נוספת המוטלת על האדם: "'שמע' – השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך". קבלת עול מלכות שמים מחייבת שהאדם ישמע ויקבל את מה שהוא אומר כדי שדבריו יותירו בו את הרושם הדרוש.

נפקא מינה אפשרית בין שתי ההבנות הללו עשויה להיות במקרה שבו האדם קרא בקול רם, אולם רעש חיצוני מנע ממנו לשמוע את קריאתו. על פי ההבנה הראשונה – הקריאה נחשבת "דיבור", שהרי היא נאמרה בקול רם, ולכן הקורא יצא ידי חובה (אמנם, יש מקום לומר שהגדרת "דיבור" דורשת שיהיה אדם כלשהו שישמע את הדברים, ודברים שלא נשמעו לאיש, אף שאפשר היה לשמעם, אינם "דיבור"). לעומת זאת, על פי ההבנה השניה – סוף סוף האדם לא שמע את דבריו, ולא קיים את הדין המיוחד של "השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך".

[נעיר כי ישנו מקרה נוסף שעשוי להבחין בין שתי ההבנות, והגמרא דנה בו בפירוש – חרש המדבר ואינו שומע, שאמנם הוא עצמו אינו שומע את דבריו, ועל פי ההבנה השניה אינו יוצא ידי חובה, אך הוא מדבר בקול רם דיו כדי שאדם אחר יוכל לשמוע, ולכן הדבר מוגדר "דיבור". הגמרא מניחה שרבי יוסי אמור לפסול את קריאתו של חרש זה, אך אפשר לחלק בין המקרים, ואכמ"ל.]

נפקא מינה הפוכה עשויה להיות בנוגע למעמדה של אמירה שאינה נשמעת לאוזן במצוות אחרות, שבהן לא נאמר "שמע". על פי ההסבר הראשון – דין "שישמיע לאזנו" שייך בכל המצוות שבהן יש חובת דיבור, ואילו על פי ההסבר השני – מדובר בדין ייחודי לקריאת שמע (התוספות בעמוד ב' קובעים כי שאלה זו נתונה במחלוקת בין האמוראים).

אפשרות נוספת היא שבקריאת שמע שייכים שני הדינים – חובת אמירה בקול שיכול להישמע וחובת שמיעה ממש, ואילו במצוות אחרות שייך רק הדין הראשון. אם נאמר כך, יתכן שאדם שקרא את המגילה (או קיים מצוות אחרות הכרוכות בדיבור) בקול רם, אולם לא שמע את הקריאה בגלל רעשי הרקע, יצא ידי חובתו, אך בקריאת שמע – קריאה מעין זו לא תועיל.