ברכות דף יד – הפסק בקריאת הלל ומגילה

  • הרב אברהם סתיו
במשנה (יג ע"א) נאמר שישנם מקומות ונסיבות שבהם אפשר להפסיק באמצע קריאת שמע:
"בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם".
הגמרא (יד ע"א) דנה באפשרות להשליך מדיני קריאת שמע לדיני הלל ומגילה:
"בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא: בהלל ומגילה מהו שיפסיק?"
מחד, אם בקריאת שמע, שהיא חיוב מהתורה, יש היתר להפסיק בנסיבות מסויימות – ק"ו שבקריאת מגילה, שהיא רק חיוב מדרבנן, ניתן להפסיק. מאידך, מכיון שיש בקריאת המגילה משום פרסום הנס – הרי שיש להחמיר בה יותר מקריאת שמע, ולכן תיאסר כל הפסקה (נראה שהכוונה היא שפרסום הנס נעשה דווקא כאשר יש רצף סיפורי ללא הפרעה).
מסקנת הגמרא היא "פוסק ואין בכך כלום", אך יש לדון מהם ההיתרים שנכללו במסקנה זו. מלשון הגמרא משתמע לכאורה שאפילו לכתחילה מותר להפסיק, ואפילו בלא הסיבות המצדיקות הפסקה בקריאת שמע. כך הבינו הפנ"י והנחלת דוד (שם) בדעת הרמב"ם (הלכות חנוכה ג, ט), שכתב ביחס להפסקה בהלל:
"ימים שגומרים בהם את ההלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק, אבל באמצע הפרק לא יפסיק".
מלשון הרמב"ם נראה שבמהלך ההלל מותר להפסיק בדיבור בין פרק לפרק גם ללא סיבה מיוחדת, וסביר להניח שכך הם פני הדברים גם במגילה. כך גם הבין הלחם משנה (שם), שכתב שלפי מסקנת הגמרא ההיתר להפסיק בהלל ובמגילה רחב יותר מההיתר להפסיק בקריאת שמע.
אמנם, מפשט מהלך הגמרא נראה שההיתר להפסיק בהלל ובמגילה נלמד בקל וחומר מקריאת שמע, ואם כן – "דיו לבא מן הדין להיות כנידון" (כלשון הלח"מ שם), ויש להכפיף את דיני ההפסק בקריאת מגילה לדיני קריאת שמע. ואכן, הרא"ש (ברכות ב, ה) כתב ביחס להפסקה בקריאת הלל:
"משמע שאין לפסוק בו אלא מפני הכבוד, דימים שהיחיד גומר בהם ההלל פוסק בו כדין קריאת שמע".
כך מבואר גם בראבי"ה (ח"א סי' מז), אשר תמך יתדותיו בדברי רבנו חננאל. ניתן לדייק כשיטה זו מן הסיפור המופיע בהמשך הגמרא:
"והא רב בר שבא איקלע לגביה דרבינא, וימים שאין היחיד גומר את ההלל הוה, ולא פסיק ליה!
שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא".
הגמרא נימקה את העובדה שרבינא לא הפסיק בכך שרב בר שבא לא היה חשוב דיו, ומשמע שניתן להפסיק רק כדי לתת שלום לאנשים חשובים, "מפני הכבוד", כבדיני קריאת שמע. אמנם, הלח"מ (שם) כתב ליישב שרב שבא כלל לא היה חשוב בעיני רבינא, ורבינא לא ראה שום צורך להפסיק עבורו.
[להרחבה בהשלכותיה המעשיות של חקירה זו עיינו במאמרו של אבי מורי, הרב דוד סתיו, דברי הסבר באמצע קריאת המגילה, תחומין לא].