ברכות | דף יז | סיום על מקרא

בסוגייתנו מסופר שכאשר רבי יוחנן היה מסיים את ספר איוב, הוא היה אומר:

"סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו".

הנודע ביהודה מעיר שהביטוי "וגדל בשם טוב" מרמז על כך שהאדם היה בעל שם טוב עוד לפני שגדל – כלומר לפני שזכה לעושר (בניגוד לאדם שזכה לאחר שזכה לעושר, ויתכן ששמו הטוב בא לו רק בזכות עושרו ולא בזכות מעשיו), ושמו הטוב לא נפגע גם לאחר שזכה לעושר.

הפני יהושע למד ממימרא זו שרבי יוחנן היה עושה 'סעודת סיום' לאחר שסיים את ספר איוב:

"ונראה לי ביישוב לשון האגדה זאת דר' יוחנן כד מסיים ספרא דאיוב היה רגיל לעשות סעודת סיום, כדאשכחן בשבת דאפילו בסיום מסכתא הוי עבדי יומא טבא לרבנן".

מלשונו של הפני יהושע ("דאפילו בסיום מסכתא...") משמע שלא רק שעושים סיום על ספר מהמקרא, אלא שיש לסיום כזה ערך רב יותר לעניין סעודת מצווה.

ר' משה פינשטיין (אגרות משה אורח חיים ב, יב) מסייג את הצורך ב'סיום' על ספר מספרי המקרא, וקובע שאין לעשות זאת אלא אם כן לימוד הספר נעשה תוך עיון והעמקה:

"הנה מלמוד ר' יוחנן ספרא דאיוב אין ראיה לעובדא דידן, שלומדין רק לפי פשטות הקרא שלא בעיון גדול בעומק הדברים, ואף כשלומדים עם פירוש רש"י או מפרש גאון אחר נמי ידוע שאין הלמוד בשימת הלב ומחשבתו כמו בלמוד משנה וגמ', ול"ד ללמוד ר' יוחנן לתלמידיו שהוא לדרוש כל תיבה ואות וקרי וכתיב, שזהו עיקר תורה שבע"פ לדרוש הקראי בין להלכה בין לאגדתא".