ברכות דף יח – אנינות

  • הרב אביהוד שורץ
הסוגיה הראשונה בפרק השלישי (דפים יז-יח) עוסקת בדין "אנינות". האונן הוא מי שאחד מקרוביו נפטר, וטרם הובא לקבורה. המשנה בדף יז עמוד ב קובעת שהאונן פטור מכל המצוות האמורות בתורה. התוספות על אתר מעלים שאלה מעניינת: האם האונן רשאי להחמיר על עצמו ולקיים מצוות? מדברי התוספות עולה ששאלה זו תלויה בספק עקרוני המתעורר בירושלמי:
"ומפרש בירושלמי למה, וקאמר מפני כבודו של מת, אי נמי מפני שאין לו מי שישא משאו".
ניתן להבין שדין אנינות נוגע לכבודו של המת. על פי השקפה זו האנינות מהווה שלב ראשון של אבלות, והיא באה להפגין את תחושתו של קרוב המשפחה כלפי הנפטר, ואת הצער ושברון הלב על פטירתו.
לחילופין, ניתן לומר שהאנינות איננה קשורה באבלות, אלא בעיסוק בצרכי הקבורה. מבחינה זו, מהווה האנינות יישום של דין "העוסק במצוה פטור מן המצוה" – הקרובים צריכים לטפל בצרכי הקבורה, ולכן הם פטורים מכל המצוות האמורות בתורה.
כאמור, שני הכיוונים קשורים לשאלה האם האונן רשאי להחמיר על עצמו ולקיים מצוה, וכן לנפקא-מינה שכיחה יותר, שאותה מציינים התוספות בהמשך דבריהם:
"ומעשה שמתה אחותו של רבינו תם בשבת, והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת, ואכל בשר ושתה יין, ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין".
רבינו תם אחז באופן נחרץ בכיוון השני, המבסס את דיני האנינות על העיסוק בצרכי הקבורה, ועל פי זה קבע שבמצב שבו הוא פטור מעיסוק זה – דיני האנינות אינם חלים עליו כלל ועיקר.
התוספות ממשיכים וכותבים:
"ואפשר שגם ר"ת אם היה בעיר עצמו היה מיקל מאותו הטעם".
דומני שכוונת התוספות להתמודד עם הבחנה אפשרית במסגרת שיטת רבינו תם. לאמור – אף אם ישנו קרוב שאין מוטל עליו לעסוק בצרכי הקבורה, הרי שאם הוא נמצא בעירו של הנפטר, עליו לנהוג דיני אנינות, שכן סוף סוף "מתו מוטל לפניו". התוספות נוטים לשלול הבחנה זו, המקבלת למעשה את שני הטעמים לאנינות. לדעתם, העיסוק בצרכי הקבורה הוא הטעם היחיד להלכה, ומי שאינו עוסק בצרכי קבורה פטור מן האנינות, בין אם המת מוטל לפניו באותה עיר ובין אם הוא מצוי בעיר אחרת. ואמנם, בסוגייתנו (יח ע"א) נאמר כי פירוש הביטוי "מתו מוטל לפניו" הוא שמוטל עליו לקוברו.
מעבר לפטור האונן מכל המצוות, נאמר בגמרא שהוא איננו אוכל בשר ואיננו שותה יין. הטור (יורה דעה, סימן שמ"א) מצטט מחלוקת בין הראשונים בשאלה האם ישנם מנהגי אבילות נוספים הנוהגים במהלך האנינות. הרמב"ם והרי"ץ גיאת כתבו בפירוש שמנהגי האבילות אינם נוהגים באנינות כלל ועיקר. לעומת זאת, הרמב"ן כתב:
"וכן קצת דיני אבילות נוהגין בו, כגון רחיצה וסיכה... ואין צריך לומר בשמחה ובתספורת, ואסור בהנחת תפילין ואסור בשאלות שלום".
מה עניינה של פשרה זו? אפשר לבאר את הדברים לאור סוגיה שעוסקת ב"אבלות ישנה", דהיינו באבלות על חורבן ירושלים. כך נאמר בגמרא במסכת תענית (דף ל):
"כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים, ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו".
מנהגו של ר' יהודה ברבי אילעאי מבטא את המשבר ואפיסת הכוחות של האבל: הוא יושב על הארץ, ואינו מסוגל לעשות דבר. מנהגי האבילות מבטאים את ההשלמה ואת השיקום לנוכח הטרגדיה של הפטירה, והם ערוכים באופן הדרגתי: יום ראשון, שלושה ימים ראשונים, שבעה, שלושים, י"ב חודש. כל אלה באים לבטא, כאמור, את השיקום וההתאוששות. אך בשעה שמתו מוטל לפניו – עדיין אין לחשוב על שיקום והתאוששות. הטראומה קשה, הפצע פתוח, וקרובי הנפטר חווים אפיסת כוחות גמורה.
משום כך, נוהגים באנינות מקצת מנהגי אבלות. אין מדובר כאן על מנהגים המבטאים כבוד לנפטר, או מבוססים על טעמים אחרים לאבלות, אלא על אותם מנהגים המבטאים את אפיסת הכוחות, והכניעה הזמנית לנצחונו של המוות.
בילע המוות לנצח ומחה ה' א-להים דמעה מעל כל פנים.