ברכות דף י – חזקיהו וישעיהו

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף י ע"א מספרת על הנתק ששרר בין ישעיהו וחזקיהו, ועל הדרך שבה הפגיש הקב"ה ביניהם:
"אמר רב המנונא: מאי דכתיב 'מי כהחכם ומי יודע פשר דבר'?
מי כהקדוש ברוך הוא, שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים – בין חזקיהו לישעיהו.
חזקיהו אמר: ליתי ישעיהו גבאי, דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב.
ישעיהו אמר: ליתי חזקיהו גבאי, דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא יסורים על חזקיהו, ואמר לו לישעיהו: לך ובקר את החולה".
אמנם אנו מכירים מקרים נוספים שבהם שרר מתח בין ההנהגה המדינית של העם להנהגה הרוחנית (סיפור מוכר בהקשר זה הוא סיפור מותה של בת יפתח, שנגרם עקב נתק בין יפתח לאלעזר הכהן), אך בניגוד למקרים אחרים – כאן איננו מוצאים ביקורת על שני הצדיקים שסירבו למחול על כבודם ולבוא איש אל רעהו, אלא רק הסבר על הדרך שבה בחר הקב"ה לפשר ביניהם. יתכן שהסיבה לכך נעוצה בהמשך הסיפור:
"'ויאמר אליו... מת אתה ולא תחיה' – מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא.
אמר ליה: מאי כולי האי?
אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה.
אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו.
אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת – איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך – הוא לעביד!"
חזקיהו נמנע מלהוליד בנים, משום שהוא יודע שבניו יהיו רשעים (כפי שאומרת ברוריא בסיפור המופיע בתחילת העמוד: "רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם"). הדבר מתאים למעמדו של חזקיהו כמלך – תפקידו הוא להגשים את התכנית האלוהית בעולם הזה, והוא מתמקד בתוצאה – אם התוצאה הסופית היא שלילית, הוא נמנע מהולדת ילדים. לעומת זאת, ישעיהו, כנביא, מבטל עצמו לצו ה' ומציית לו בלי להתחשב בתוצאות – יש לקיים את המצוה ללא כל ערעור והרהור. לשון אחר: חזקיהו מנסה להגשים את רצון ה', ואילו ישעיהו מציית לצו ה'.
אם כן, המחלוקת בין ישעיהו לחזקיהו היתה מחלוקת עקרונית: כל אחד משני הצדיקים סבר ששיטתו-שלו היא הנכונה, ולכן סירב 'לבוא' אל חברו, כלומר לקבל את דעתו.
בשלב הראשון של הסיפור נראה שחזקיהו מקבל את דעתו של ישעיהו, ומבין שאף אם הוא רואה ברוח הקודש שבניו יהיו רשעים – עליו לשאת אשה, כפי שציווה הקב"ה. אולם עדיין אין זו ה"פשרה" בין שני הצדיקים, והסיפור ממשיך:
"אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו.
אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה.
אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם – אל ימנע עצמו מן הרחמים".
כאן חזקיהו כבר אינו מקבל את גישתו של ישעיהו. ההתמקדות בציות לצו ה' עלולה לגרום לגישה פסיבית, המקבלת גם דברים שאינם מוחלטים כגזירת ה' שאין לשנותה. חזקיהו מזהיר את ישעיהו: "כלה נבואתך וצא" – עד עתה אכן דיברת בשם ה', אולם דבריך מכאן והלאה אינם חלק מן הנבואה, אלא מבטאים את גישתך, שאני אינני מקבל אותה. "מבית אבי אבא" למדתי שיש ערך להשתדלות, וגם כאשר נראה ש"נגזרה גזירה" – יש להשתדל ולהתפלל.
זוהי ה"פשרה" שעשה הקב"ה בין שני הצדיקים: מחד – קבלת צו ה' ללא ערעור, כדברי ישעיהו, ומאידך – מאמץ בלתי מתפשר עד הרגע האחרון, כפי שנהג חזקיהו. רק שילוב בין גישתו של ישעיהו לגישתו של חזקיהו היה יכול להביא לתוצאה שבה חפץ הקב"ה.