ברכות דף כד – העולה מבבל לארץ ישראל

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף כד ע"ב מספרת על רבי אבא, שרצה לעלות לארץ ישראל וחשש להיראות לפני רב יהודה, משום שרב יהודה התנגד לעלייה לארץ, ורבי אבא חשש שאם ייפגשו – רב יהודה יאסור עליו את העלייה בפירוש. לפני שעלה, רצה רבי אבא לשמוע מדבריו של רב יהודה בפעם האחרונה, והלך להאזין לו בחשאי. כשהגיע לבית המדרש, שמע את התנא השונה לפני רב יהודה, שעסק באדם שנאלץ להפיח באמצע תפילתו. אדם כזה צריך להרחיק ממקומו ארבע אמות, ולומר את ההתנצלות הבאה:
"רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רמה ותולעה".
רבי אבא שמח לשמוע מימרא זו, וקבע: "אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה – דיי".
הגמרא במסכת שבת (מא ע"ב) מביאה סיפור דומה על רבי זירא, שאף הוא חשש להיפגש עם רב יהודה פנים אל פנים מסיבה דומה, והלך לשמעו בפעם האחרונה. שם מספרת הגמרא שר' זירא מצא את רב יהודה בבית המרחץ, ושמע אותו מדבר עם שמשו, ומתוך כך הסיק מספר הלכות. גם שם מסכם רבי זירא את האירוע במילים "אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה – דיי".
מה היה מיוחד במימרות ששמעו רבי אבא ורבי זירא, וגרם להם להגיב כך?
יתכן שרבי אבא ורבי זירא שמחו על המימרות ששמעו משום שהן מתמודדות עם טענה מקובלת נגד העלייה לארץ ישראל, הגורסת כי "אינו דומה חוטא בפלטין של מלך לחוטא במקום אחר". על פי טענה זו, חטאים הנעשים בארץ ישראל חמורים יותר, משום שהם נעשים בארץ אשר "עיני ה' אלוהיך בה". בנוסף, ישנו חשש שמא האדם לא ינהג בארץ ישראל בקדושה הראויה לה, ונמצא שקדושתה של הארץ תיהפך לו לרועץ.
[חשש דומה העלה ר' חיים הכהן, שדבריו הובאו בתוספות במסכת כתובות (קי ע"ב ד"ה הוא): "דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י, כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם".]
יתכן שרבי אבא ורבי זירא, על אף שחלקו על דבריו של רב יהודה וסברו שמותר לעלות לארץ ישראל גם לפני זמן הגאולה, חששו אף הם שאינם ראויים לעלות לארץ משום שאינם יכולים לשמור על קדושתה. לוּ יכלו, היו שואלים את רב יהודה באופן ישיר, אך הם חששו שהוא יכפה עליהם את דעתו – שאין לעזוב את בבל כלל, גם אילמלא החשש מפגיעה בקדושתה של ארץ ישראל. לכן נאלצו לעקוב אחר רב יהודה בהיחבא, וכששמעו את המימרות שהגיעו לאזניהם בדרך אגב – ראו בהן תשובה על כך:
כאמור, רבי אבא שמע מימרא העוסקת באדם שנאלץ להפיח בתוך תפילתו, ואף על פי כן, אין טורפין לו את תפילתו בפניו, והתנצלותו – שהאדם מטבעו הוא יצור חומרי – מתקבלת. רבי אבא הסיק שכך גם בנוגע לארץ ישראל – אמנם יתכן שלא יצליח להישמר ולנהוג בארץ ישראל כראוי לה, אך גלוי וידוע לפני ריבון העולמים שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולמרות זאת נח לו לאדם שידור בארץ ישראל.
רבי זירא, כפי שמבארת הגמרא במסכת שבת, למד מדבריו של רב יהודה שמותר לדבר בבית המרחץ בלשון הקודש. גם כאן עולה ההתלבטות אם הכנסתה של לשון הקודש לבית המרחץ עלולה לפגוע בכבודה (טענה דומה הועלתה בדורות האחרונים נגד חידושה של השפה העברית כלשון הדיבור – היו שטענו שהדבר פוגע בקדושתה ובכבודה של השפה). רב יהודה הכריע שהדבר מותר – על אף קדושתה של השפה, היא נועדה לשרת את האדם גם בבית המרחץ. רבי זירא למד מכך שגם ארץ ישראל, על אף קדושתה, ניתנה לעם ישראל לכל צרכיו, על אף שניתן היה לחשוב שיש בדבר פגיעה בקדושתה.