ברכות דף לא – היתר להתפלל

  • הרב ירון בן צבי
בברייתא שבסוגייתנו נאמר:
"אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה".
בפשטות נראה שהגמרא מתארת את הדרך הנכונה להתכונן לתפילה, ובעלי התוספות (ד"ה רבנן) הסבירו שאנו מקיימים את דרישתה של הברייתא על ידי אמירת פסוקי דזמרה ו"אשרי" קודם התפילה:
"ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק, אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה, כגון שעסק בדברי תורה, ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה".
גם הטור (א"ח צג) כתב שאמירת פסוקי דזמרה והעיסוק בדברי תורה נועדו להביא את האדם לידי שמחה של מצווה. רבינו יונה מסביר שהשמחה מביאה לידי התעוררות הנפש, ומתוך כך האדם יכול להגיע לכוונה טובה ונכונה בזמן התפילה. הסבר אחר שניתן להציע הוא שאמירת מזמורים אלו היא למעשה בקשת רשות להתפלל, או במילים אחרות – פסוקי דזמרה הם 'מתיר' לתפילה.
על פניו, ההבנה הראשונה, לפיה אדם שמח מתפלל טוב יותר, ברורה, אולם אינה מסבירה את הדרישה דוקא ל"שמחה של מצוה". לכן נראה להסביר שהדרך הנכונה לגשת אל מלך מלכי המלכים היא מתוך שמחה של מצוה, משום שאסור לאדם לבקש את צרכיו מאת הבורא מבלי שיקדם לכך 'מתיר', כמו שנלמד בהמשך המסכת (לב ע"א), שלפני שהאדם מבקש את צרכיו עליו לסדר את שבחו של מקום.
מדברים אלה עולה נקודה חשובה – העובדה שמותר לנו לפנות לבורא העולם אינה ברורה מאליה. להיפך, היה מובן יותר לו היה אסור לנו להתפלל, שכן כיצד אדם בכלל יכול לבקש מהקב"ה דבר מה? גם בתחילת תפילת שמונה עשרה אנו אומרים "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". פשט הדברים הוא שאנו מבקשים סיוע בתפילה עצמה, אולם יתכן שזוהי בקשת רשות להתפלל.