ברכות דף לז – כל שיש בו מחמשת המינים

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בסוגייתנו דנה בדבריהם של רב ושמואל:
"כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות".
הגמרא מסבירה כי רב ושמואל רצו לרבות שלא רק מאכל העשוי כולו מחמשת מיני דגן ברכתו "בורא מיני מזונות", אלא גם מאכל שרק אחד ממרכיביו הוא מחמשת מיני דגן.
הראשונים נחלקו מה צריך להיות שיעור הדגן המעורב בתבשיל כדי לחייבו בברכת "בורא מיני מזונות":
א. הרמב"ם (ברכות ג, ו) פסק כי כל מאכל שהדגן שבו נועד לתת טעם, ולא רק כדי לדבק את התבשיל, ברכתו "מזונות".
ב. הרא"ה (לז ע"א) קבע כי כמות הדגן המעורב בתבשיל צריכה להיות לכל הפחות כזית בכדי אכילת פרס, ודגן בשיעור פחות מזה אינו משפיע על ברכתו של התבשיל.
נראה שהרמב"ם והרא"ה נחלקו בנוגע ליסוד קביעתם של רב ושמואל: הרמב"ם סבור כי חמשת מיני דגן הם עיקרו של התבשיל, ולכן ברכתו של כל התבשיל נקבעת על פי ברכתם של מינים אלו. לכן הוא סובר שצריך שמין הדגן המעורב בתבשיל יהיה חלק בעל משמעות, הנותן טעם, ולא חלק שנועד רק לדבק את חלקי התבשיל זה לזה.
הרא"ה, לעומתו, סובר כי עדיפותם של מיני הדגן על פני מינים אחרים אינה בכך שהם נחשבים כעיקר התבשיל, אלא שברכתם חשובה יותר מברכות אחרות, ולכן בכל מקרה שבו יש כמות מספקת של מין דגן – ברכתו תגבר ותפטור את כל התבשיל. כאשר אין בתבשיל כזית דגן בכדי אכילת פרס – אין בדגן כמות מספקת כדי לחייב ברכה בפני עצמו, ולכן ברכתו אינה יכולה לגבור על ברכות המינים האחרים המעורבים בתבשיל. אולם אם ישנה כמות מספקת של דגן, שאם היתה נאכלת בפני עצמה היה ניתן לברך עליה ברכה אחרונה, הרי שברכה זו על ברכותיהם של המינים האחרים.
על פי סברא זו היה מקום לדרוש שלא רק שכמות הדגן המעורבת בתבשיל תהיה כזית בכדי אכילת פרס, אלא שהאדם יאכל מן התבשיל כמות מספקת כדי שהוא אכן יאכל כזית דגן, וכך יתחייב בברכה אחרונה על הדגן.
[יש לציין כי ישנן דעות נוספות בעניין זה, כגון דעת רבנו יונה, הסובר שגם בשיעור של פחות מכזית בכדי אכילת פרס יש לברך ברכת מעין שלוש, אך רק בשיעור של כזית בכדי אכילת פרס עשוי להיות חיוב ברכת המזון, ואכמ"ל.]