ברכות דף לח – המוציא לחם מן הארץ

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בסוגייתנו מביאה את מחלוקתם של ר' נחמיה וחכמים בנוגע לנוסח ברכת "המוציא":
"תנו רבנן: מה הוא אומר? המוציא לחם מן הארץ.
רבי נחמיה אומר: מוציא לחם מן הארץ".
רבא מסביר שהתנאים נחלקו בשאלה אם המילה "המוציא" משמעה לשון עבר, או שרק לשון "מוציא" מתייחסת לעבר.
[קורא בן ימינו עשוי להתקשות בהבנת טענה זו, אך עלינו לזכור שמערכת הזמנים של הפֹּעַל בלשון המקרא שונה ממערכת הזמנים המוכרת לנו מהעברית בת ימינו, ומעמדה של צורת הבינוני, שאותה אנו מכנים "הווה", אינו ברור, ואכמ"ל.]
מדבריו נראה שהלשון שבה ראוי לברך היא לשון עבר, וכפי שמסביר רש"י:
"והא ודאי ברכה הגונה, דלשעבר בעינן, שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו".
כלומר, מכיון שברכות הנהנין נועדו להודות לקב"ה על טובותיו, הרי שעלינו לברך על הלחם שלפנינו כעת, שאותו הקב"ה כבר הוציא מן הארץ.
להלכה אנו נוהגים כדעת חכמים. ואף שגם חכמים מודים שלשון "מוציא" טובה גם היא, אנו מקפידים על לשון "המוציא". הראשונים נחלקו בנוגע לסיבה לכך.
יש שפירשו שאנו נוהגים כך כדי להבהיר שהלכה כדעת חכמים, ולמנוע בלבול בנוגע לפסיקת ההלכה (כפי שנאמר בהמשך הסוגיא בשם רבי זירא). נימוק נוסף שמעלים הראשונים (בעקבות הירושלמי) הוא שלשון "מוציא" עלולה לגרום לשיבוש ההגייה, בשל רצף המילים "...מלך העולם מוציא...", שעלול להפוך ל"מלך העולמוציא".
אולם הרי"ד מציע הסבר אחר:
"ועיקר הלשון בלשון הווה הוא נאה לברך, דמשמ' על מה שעשה ועל מה שעושה תמיד".
על פי הרי"ד, לשון הברכה נועדה לכלול גם לשון הווה, כדי להודות לקב"ה על החסדים שהוא גומל עימנו בכל יום.
יתכן שרש"י והרי"ד נחלקו בנוגע לאופייה של ברכת "המוציא": רש"י סובר שברכת המוציא, ככל ברכות הנהנין, עיקרה הודאה על ההנאה שהקב"ה מעניק לנו, ואילו לדעת הרי"ד ברכת המוציא מכילה מימד של שבח על נפלאותיו של הקב"ה. בעוד ההודאה מתמקדת בחסדיו של הקב"ה עימנו, הרי שהשבח מתמקד בגדולתו של הקב"ה כפי שהיא באה לידי ביטוי במעשיו הנפלאים.
לפי דעת הרי"ד אפשר להבין מדוע ר' נחמיה וחכמים נחלקו רק בנוגע לברכת "המוציא" ולא ביחס לברכות אחרות (אמנם, בירושלמי מובאת סברא שלפיה ישנה מחלוקת גם בנוגע לברכת "בורא פרי הגפן" – האם צריך לומר "בורא" או "הבורא"). ברכת הלחם שונה מברכות אחרות, משום שהלחם הוא עיקר מאכלו של האדם. הדבר בא לידי ביטוי בברכת המזון, שאינה עוסקת רק בהודאה על המזון אלא מכילה גם חלקים שנועדו לעצב את תודעתו של האדם, ולמנוע ממנו לשכוח את הקב"ה מתוך רוב הטובה. יתכן שגם הברכה הראשונה על הלחם נושאת תפקיד דומה – האדם צריך לשבח את הקב"ה ולהתבונן בנפלאותיו, כדי שלא ישכח את הקב"ה מתוך שבעו.