ברכות דף מו – ברכת האורח

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא בדף מו מאריכה לדון באופייה ובגדרה של ברכת הזימון, ומעלה שאלות עקרוניות שונות. עם זאת, בעיון זה נעסוק בעניין צדדי יותר בסוגיה, אשר נחבא אל הכלים, ומשום כך רבים אינם מקפידים בו. כך נאמר בגמרא:
"כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי... ואורח מברך – כדי שיברך בעל הבית".
הגמרא הולכת ומפרטת את נוסח ברכת האורח. נוסח זה הועתק בשינויים קלים גם בטור ובשולחן ערוך (או"ח רא, א). הרמב"ם (הלכות ברכות ב, ז) לא העתיק את הנוסח שבגמרא, אך פסק באופן פשוט את עצם ההלכה שלפיה חובה על האורח להוסיף ברכה לבעל הבית במסגרת הברכה הרביעית בברכת המזון.
המגן אברהם (או"ח רא ס"ק ב) קבע שאף בני בית המסובים על שולחנו של בעל הבית מברכים ברכת האורח. מדבריו נראה שילדים (רווקים או נשואים) האוכלים בבית הוריהם מחוייבים אף הם לברך ברכת האורח. אמנם, המשנה ברורה (ס"ק ז) קובע שהאוכל בבית אחרים ומשלם עבור סעודתו אינו מברך ברכת האורח. בשל כך, המתארח במסעדה או בבית מלון פטור מברכה זו, שכן הוא עצמו בעל הסעודה שעליה שילם.
המנהג שמתארת הגמרא הוא שאחד מברך לכולם. בדורות האחרונים נהגו ברוב קהילות ישראל שכל אחד מן הסועדים מברך לעצמו. על כך מעיר ערוך השולחן (או"ח רא, ג) שראוי שכל אחד מן המברכים יוסיף בברכתו את נוסח ברכת האורח המצויין בגמרא.
ברכת האורח מקובלת ונהוגה בקהילות עדות המזרח. יש מקהילות האשכנזים שלא נהגו לברך ברכת האורח בלשון המפורשת בש"ס ובשולחן ערוך, ואפשר שהם מסתמכים על כך שנהגו לומר "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". אך רבים מפוסקי דורנו מעירים שראוי לומר את הברכה בנוסחה המקורי. כך, למשל, הביא בספר "וזאת הברכה" (טו, ב):
"והרב חיים פנחס שיינברג הורה שראוי לומר ברכה זו אף על פי שלא נהגו כולם לאומרה. וב'בית ברוך' כתוב שלדעת המשנה ברורה יוצאים בדיעבד ב'הרחמן הוא יברך את בעל הבית', ומכל מקום לכתחילה יש לומר הנוסח שנאמר בגמרא. וכן כתב הגר"מ אליהו".
עד כאן לגבי הלכותיה של ברכת האורח. לעת עתה לא מצאתי בראשונים דיון מפורש באופייה ובצביונה של ברכה זו. בהקשר זה אבקש להעלות שתי הצעות:
א. הראי"ה קוק ייחד פסקאות אחדות ב'עין איה' כאן להסבר תוכנה של ברכת האורח. העולה מדבריו הוא שמדובר על ברכה חברתית. ראשית, מסביר הרב, האורח מברך את בעל הבית שלא יבוש ולא ייכלם, וזו תזכורת לתחושתו של האורח עצמו, אשר לא פעם חש בושה על כך שאדם אחר צריך להתקין לפניו את סעודתו. נוסח זה מזכיר, אם כן, לאורח ולמארח גם יחד את האחריות החברתית והכבוד ההדדי שבנתינה לזולת.
בהמשך דבריו מדגיש הראי"ה במיוחד את ברכת "ויהיו נכסיו קרובים לעיר", והוא רואה בה ברכה למעורבות חברתית. לדבריו, מי שמעמיד את נכסיו קרוב לעיר, ולא במרחקים, יוכל גם לסייע לצרכי הציבור שבעיר. על כך מוסיף הראי"ה שברכת "אל ישלוט שטן במעשה ידיו" באה להבטיח שהמעורבות בעשייה הציבורית לא תפגע בו (שכן "חיי החברה מביאים גם כן מכשולים עמהם"), אלא תוסיף לו ברכה והצלחה.
ב. במקביל לדבריו של הראי"ה, יש מקום להצעה נוספת. בעל "אליה רבה" (או"ח סימן קפז) כתב:
"איתא בירושלמי: 'וברכת את ה'' – לרבות בעל הבית".
אחרונים העירו כי דברי הירושלמי אינם מצויים לפנינו, אך מסתבר שלראשונים היתה מסורת כזאת. מה פשרה ומה עניינה?
אחד היסודות המרכזיים בברכת המזון הוא התודעה שלפיה כל אשר לאדם איננו משל עצמו. בהמשך למצות "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך" מוסיפה התורה (דברים, פרק ח):
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל...".
עניינה של ברכת המזון הוא להבהיר שהשפע שהאדם זוכה לו הוא מאת ה', ואינו נובע מ"כוחי ועוצם ידי".
דומני שתחושה זו מתחדדת במיוחד כאשר אדם נאלץ לאכול משל אחרים, ולא משל עצמו. האורח נושא ברכה עבור המארח, ומתוך כך נזכר כי ה' הוא הנותן לו ולמארחו גם יחד כוח לעשות חיל, "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ". בדרך זו, הברכה השלוחה לבעל הבית משתלבת בברכה לה' יתברך, כפי שעולה מן המדרש שציטטנו.