ברכות דף מט – שכח 'יעלה ויבוא' או 'רצה'

  • הרב אברהם סתיו
הגמרא בסוגייתנו דנה בשאלה מעשית ונפוצה – דינו של השוכח להזכיר 'יעלה ויבוא' או 'רצה והחליצנו':
"אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל: טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה – מחזירין אותו, בברכת המזון – אין מחזירין אותו.
אמר ליה רב אבין לרב עמרם: מאי שנא תפלה ומאי שנא ברכת המזון?
אמר ליה: אף לדידי קשיא לי, ושאילתיה לרב נחמן, ואמר לי: מיניה דמר שמואל לא שמיע לי, אלא נחזי אנן, תפלה, דחובה היא – מחזירין אותו; ברכת מזונא, דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל – אין מחזירין אותו.
אלא מעתה, שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל, הכי נמי דאי טעי הדר?
אמר ליה: אין, דאמר רבי שילא אמר רב: טעה – חוזר לראש".
הגמרא מחלקת בין סעודות שבת ותפילות, שהן חובה, ועל כן השוכח להזכיר את התוספת שנועדה להן חוזר, ובין סעודות ראש חודש, שהן רשות, ולכן השוכח להזכיר בהן 'יעלה ויבוא' אינו חוזר. ממהלך הגמרא נראה שסברה זו לא הייתה פשוטה לאמוראים, ואכן יש לעמוד על משמעותה ולהבין כיצד משפיעה חובת הסעודה על חובת ההזכרה שבברכה. ניתן להציע שתי הבנות עקרוניות בשאלה זו:
א. בשבתות, שבהן קיימת חובה לאכול, תיקנו חז"ל חובה מיוחדת לומר את ברכת 'רצה', וברכת המזון מהווה רק תנאי לקיומה. ממילא, כאשר אדם בירך בלי להזכיר 'רצה' הוא קיים רק את חובת ברכת המזון, ולא את חובת ברכת 'רצה', ועליו לחזור ולמלא חובה זו. זאת בניגוד לראש חודש, שבו לא תיקנו חובה עצמאית לומר 'יעלה ויבוא', שהרי אדם יכול שלא לאכול כל היום, וממילא גם אם אכל אין עליו חובה כזו, ואם לא הזכיר – יצא ידי חובתו.
ב. בכל מקרה מהווה חובת ההזכרה דין בברכת המזון ולא חובה עצמאית, והעובדה שימים מסוימים מחייבים אכילה מעידה על קיומה של קדושה מוגברת אשר גרמה לחכמים לתקן את הזכרת היום כחלק מהותי ומעכב בברכת המזון (אולי מתוך הבנה שבימים כאלו האכילה קשורה לקדושת היום).
נפקא מינא אפשרית לחקירה זו ניתן למצוא במחלוקת הראשונים בדין סעודה שאינה מחויבת, ביום שיש בו חובת סעודה. דעת התוספות (ד"ה אי) היא שדווקא בסעודות ההכרחיות נאמר הדין שאם שכח מחזירין אותו, וממילא מי שאוכל ארבע סעודות בשבת ושכח להזכיר בברכה על הסעודה הרביעית – אינו צריך לחזור (התוספות מתלבטים בנוגע למעמדה של הסעודה השלישית בשאלה זו). מאידך, דעת הרשב"ץ בפירושו על אתר (ד"ה בבהמ"ז) היא שבכל הסעודות שאדם אוכל בשבת ויום טוב עליו לחזור ולברך אם שכח להזכיר את התוספת המיוחדת לאותו יום, גם אם אין חובה בסעודה הספציפית.
נראה שמחלוקתם תלויה בחקירתנו הנ"ל: התוספות סבורים כאפשרות הראשונה, וממילא לאחר שמילא האדם את חובת ההזכרות של אותו יום – שוב אין הוא מחויב להזכיר. לעומת זאת, הרשב"ץ סבור שבמהלך היום כולו נחשבת ההזכרה כחלק מהותי ומעכב בברכת המזון.