ברכות דף נד – פתיחה לפרק "הרואה"

  • הרב אביהוד שורץ
בעיון זה אנו פותחים בלימוד הפרק התשיעי והאחרון במסכת ברכות – פרק "הרואה". פרק זה, כשמו, עוסק בברכות הראייה, דהיינו בברכות שאותן מברך אדם כתגובה למאורעות רבי רושם: פלאי תבל, תופעות טבע חריגות, שמחות, אסונות וכן הלאה. הרמב"ם (הלכות ברכות, פרק י) כלל את ברכות הראייה בברכות השבח וההודאה, שתפקידן "לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו". אכן, הברכות הנזכרות במהלך הפרק מתייחסות למצבים שונים ולתרחישים שונים שבהם אדם נתקל במהלך חייו, ולכל אחד מהם – יש ברכה מתאימה.
פרטי ההלכה ביחס לברכות הראייה מרובים, וכדרכו של תלמוד נידונו בש"ס, בראשונים, בפוסקים ובשולחן ערוך. עם זאת, רבות מן הברכות הנזכרות בפרק הלכו ונכחדו במהלך השנים, וכיום רבים אינם נוהגים לברך חלק מהן. ביטוי ראשון לכך מצוי כבר בדברי הראשונים – בחידושו הידוע של הראב"ד בפירקנו (בהשגותיו על הרי"ף, מד ע"א באלפס):
"וכן בכל הברכות שבמשנה אומר אני שהם רשות ולא חובה... תדע, דהא אין בהם לא הזכרה ולא מלכות. ומי שאמר שיש בהם הזכה ומלכות – לא נראו דבריו. וכלל הדבר: כל ברכה שאינה קבועה והיא נעקרת לפרקים אינה טעונה הזכרה".
הראב"ד מחדש שני חידושים: ראשית, הברכות הנזכרות בפרק אינן ברכות גמורות, ולכן אין מזכירים בהן שם ומלכות. בעיוננו לדף מ הבאנו את דברי הגמרא הקובעת שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, אך הראב"ד אינו נרתע מכך, וקובע שבברכות הראיה אכן אין מזכירים שם ומלכות. שנית, הראב"ד קובע שברכות אלה הן רשות ולא חובה. בשונה מברכות הנהנין, הנדרשות מאדם קודם הנאה מן העולם הזה, ובשונה מברכת המצוות, המהוות פתיחה למעשה המצוה, מהוות ברכות הראייה אפשרות למעוניין בכך, ולמי שחפץ להזכיר את שמו של הקב"ה סביב מאורע זה או אחר.
לדעת הראב"ד שני החידושים מבוססים על נקודה אחת: ברכות הראייה הן ברכות שאינן "קבועות". העובדה שברכות אלה תלויות במאורעות שונים, אשר רובם הגדול מקרי, מחייבת להניח שמדובר על רשות, ולא על חובה.
דבריו של הראב"ד נדחו מן ההלכה, והרמב"ם והשולחן ערוך פסקו כפשטות סוגיית הגמרא, שחובה לברך את ברכות הראייה בשם ובמלכות. עם זאת, וכפי שצויין לעיל, יש מן הברכות שהלכו ונעלמו. כך, למשל, כתב הטור (או"ח רכד) שבזמן הזה אין "חכם מופלא" שעליו ניתן לברך ברכת חכם הרזים. על בסיס דברים אלה טענו פוסקים רבים שאף גדולים בתורה לא מצאנו בזמן הזה, ולכן אין נוהגים לברך "שחלק מחכמתו ליראיו" (ראה שו"ת ציץ אליעזר יד, לז אות ג; וראה דעה אחרת בשו"ת יחוה דעת ד, טז).
דוגמה נוספת: יש מן האחרונים שכתבו שבזמן הזה אין לברך "שהחיינו" על ראיית חבר או מכר שלא פגשו בו שלושים יום, משום שרבתה החנופה בעולם, וקשה להגדיר מיהו אוהב ומיהו מתחנף (ראה דיון בכך בשו"ת יחווה דעת ד, יז). הסבר אחר שהוצע לכך הוא שבזמן הזה "ערבה כל שמחה", ואין אדם שמח שמחה שלימה בראיית חבירו (ראה שו"ת יחווה דעת ב, כה). על דרך זו, רבים אינם נוהגים לברך ברכת "מחיה המתים" כאשר לא פגשו זה בזה יותר מי"ב חודש, שכן בעולם המודרני הקשר בין הבריות קרוב והדוק אף כשמדובר על שני בני אדם המצויים בשני קצות העולם (וראה גם על כך ביחווה דעת שם).
חריגות אלה הן דוגמאות אחדות למגמה כללית יותר, אשר באה למעט בברכות. וכבר היה מי שהציע שמגמת המיעוט בברכות הראייה נובעת מהשקפת עולם המנתקת בין קודש ובין חול. בתוככי בית הכנסת – אנו מתפללים ומברכים, אך משעה שיצאנו משעריו ואנו מעורים בעולם המעשה – הרי זהו מקום של חולין, אשר הברכות אינן חלק ממנו.
אך דווקא משום כך, עם חזרתנו לארץ קודשנו, אפשר שיש מקום לשוב ולחבר קודש עם חול, מתוך קידוש חיי המעשה. כפי שציטטנו לעיל, הרמב"ם מדגיש כי ברכות הראייה באו "לזכור את הבורא תמיד", ולהפוך גם אירועים של חול או של טבע לעניינים ששם שמיים נקרא עליהם! זו משימה נכבדת, ואפשר שברכות הראייה יישאו עימן תפיסה עמוקה יותר של קידוש חיי המעשה.