ברכות דף נז – ברכה על ראיית עבודה זרה

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף נז ע"ב מביאה ברייתא הקובעת שאדם שרואה מרקוליס מברך "ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו". הגמרא נוקטת דוקא "מרקוליס", ואינה מציינת באופן סתמי שמי שרואה עבודה זרה מברך ברכה זו. התוספות על אתר הביאו שני הסברים לכך:
א. על פי הפירוש הראשון התנא נקט "מרקוליס" משום שזו היתה העבודה הזרה המצויה במקומו, אך הברכה שייכת בכל עבודה זרה. התוספות מחזקים הסבר זה בעזרת התוספתא, שבה אכן נאמר שיש לברך על "עבודה זרה", ולא צויינה דוקא מרקוליס.
ב. הפירוש השני מובא בשם ר"י, הסובר שהברכה לא נתקנה על כל ראיית עבודה זרה, אלא רק על ראיית עבודה זרה שנבנתה והתחדשה במקום מסוים. טיבה של מרקוליס הוא שהיא מתחדשת מדי יום, משום שדרך עבודתה היא שזורקים עליה אבנים, ואבנים אלו מצטרפות והופכות בעצמן לחלק ממבנה הע"ז. אם כן, מרקוליס היא עבודה זרה שגדלה כל העת, ולכן הבלגתו של הקב"ה לנגדה בולטת במיוחד, ומחייבת ברכה.
בנוסף, התוספות מתמודדים עם השאלה מדוע הם עצמם אינם נוהגים לברך את ברכת "שנתן ארך אפים לעוברי רצונו". על פי ההסבר השני הדבר ברור, שהרי כבר בזמנם מרקוליס לא היתה עבודה זרה פעילה. אולם על פי ההסבר השני הם צריכים להסתמך על הקביעה שאין לברך ברכה זו אלא על עבודה זרה שהאדם אינו רגיל לראות אותה, אך אם הוא כבר רגיל בה – אין לברך עליה.
נראה ששני ההסברים נחלקו בנוגע לאופי הברכה. על פי ההסבר הראשון זוהי ברכה הדומה לשאר ברכות הראייה – האדם רואה דבר מה המותיר עליו רושם, ובעקבות זאת הוא מברך ברכה המפנה את תשומת ליבו להשגחתו של הקב"ה על עולמו, לנפלאותיו וכדו'. כך גם כאן – האדם רואה עבודה זרה, וגם את המראה הזה הוא מפרש בעינים אמוניות ומברך את הקב"ה על רחמיו. אם האדם רגיל למראה – הוא כבר אינו מותיר בו רושם, ואין לברך עליו. לעומת זאת, על פי ההסבר השני הברכה נועדה להתמודד עם המשבר שראיית העבודה הזרה, המצליחה והמשגשגת, גורמת לאדם המאמין. האדם מזכיר לעצמו ש"הן הן גבורותיו" של הקב"ה – שהוא מאריך אפו גם לעוברי רצונו. יתכן שעל פי הסבר זה יש מקום לברך ברכה זו גם כשרואים את העבודה הזרה לעיתים קרובות, משום שתחושת המשבר והמצוקה האמונית אינן נחלשות ככל שהאדם רואה את המראה לעיתים קרובות יותר, אלא להיפך – מתחזקות ומחמירות.