ברכות דף נ – זריקת פת

  • הרב ירון בן צבי
בסוגייתנו נאמרו מספר דינים ביחס לפת:
"תנו רבנן, ארבעה דברים נאמרו בפת: אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין זורקין את הפת, ואין סומכין את הקערה בפת".
לכאורה נראה שכל הפעולות המוזכרות בברייתא גורמות לביזיון הפת. אולם מדברי חלק מן הראשונים עולה כי האיסור לזרוק את הפת שונה משאר האיסורים הנזכרים: בהנחת בשר חי על הפת, העברת כוס מים מלאה מעליה וסמיכת הקערה באמצעותה, יש חשש שמא הפת תתקלקל כתוצאה מהפעולה, ואילו בזריקת הפת ישנה בעייתיות גם אם אין חשש שהפת עצמה תתקלקל – עצם זריקת הפת היא ביזיון, גם ללא החשש שמא תימאס. בכך שונה הפת משאר המאכלים, שאותם מותר לזרוק אם אין חשש שיתקלקלו.
כך כתבו התוספות:
"ואין זורקין את הפת – אפילו לא ממאיס, וכן שאר אוכלין אסור לזרוק במידי דממאיס".
האיסור על זריקת הפת התקבל להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים קעא) ובפוסקים. בעל הלבוש (קעא, א) כתב שיש מתירים לזרוק גם פת אם אינה נמאסת בכך, אך הפרי מגדים (אשל אברהם קסז ס"ק לח) סייג היתר זה, וקבע שאת הפת שעליה בירכו ברכת "המוציא" אין לזרוק גם על פי דעה זו, משום שיש בכך ביזיון מצוה.
יחד עם זאת, יתכן שאם זריקת הפת נעשית לצורך המצווה, מותר לעשות זאת, משום שדבר הנעשה לצורך המצוה אינו מבזה אותה. כך סיפר רבי שמעון סופר (בשו"ת התעוררות תשובה סימן קעא) על אביו, ה'כתב סופר', שהיה זורק את הפת שבצע. הוא נימק זאת בכך שגם את אימורי הקרבנות היו זורקים על גבי המזבח, ואפשר ללמוד מכך שאם הזריקה היא חלק מהמצוה אין בכך ביזיון. אמנם, גם על פי סברא זו אין להתיר זריקה העלולה לגרום לכך שהפת תימאס.