ברכות הסעודה

א. פתיחה

בעקבות שיטת הראשונים הקובעת שברכת הפת פוטרת את הסעודה כולה, נעסוק בשיעור זה בברכת הפת תוך שנבחן את אופייה כברכת הסעודה. נשוב לכמה נושאים שכבר עסקנו בהם בעבר בעניין ברכת המוציא, ונבחן אותם מחדש ונצרף מהם תמונה שלימה לאור הקביעה שברכת הפת פוטרת את הסעודה כולה.

 נפתח בעיון בסוגיות העוסקות בשרטוט הקו המבחין בין ברכת המוציא  לבין ברכת בורא מיני מזונות. נשוב ונזכיר את שתי הסוגיות שדנו במקרים בהם האוכל מברך ברכת המוציא במידה והוא קובע סעודה – פת הבאה בכיסנין (שיעור 33) וכובא דארעא (שיעור 34). באותם שיעורים עמדנו על שיטות הראשונים השונות באשר להיקף דינים אלו, ואני מציע ללומד המעוניין בתמונה השלימה של הנושא לשוב ולעיין באותם שיעורים. במסגרת שיעור זה נסתפק בציון לשיטות הראשונים שמבטאים עמדה שברכת הפת מהווה את ברכת הסעודה ולא את ברכת הלחם. את הביטוי לעמדה מעין זו נמצא אצל ראשונים המפרידים בין הגדרת לחם לבין ברכת המוציא. ניתן למצוא הפרדה מעין זו באחד משני מקרים. ראשית, בשיטת ראשונים לפיה יש מקרה של פת שלא מברכים עליו ברכת המוציא. שנית, בשיטת ראשונים האוחזת בעמדה שיש מקרה שבו מברכים המוציא על מאכל על אף שהוא לא מוגדר כלחם.

נפתח במצב הראשון – לחם שמברכים עליו בורא מיני מזונות. ביטוי לעמדה זו מצינו בשיטת הרמב"ם בדין פת הבאה בכיסנין:

וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא הנקראת פת הבאה בכסנין אף על פי שהוא פת מברך עליה בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא

רמב"ם הלכות ברכות פרק ג הלכה ט

הרמב"ם מדגיש בלשונו שפת הבאה בכיסנין הינה פת, ואף על פי כן ברכתה בורא מיני מזונות אלא אם כן האוכל קבע את סעודתו עליה. בדבריו מפורש שישנה פת שלא מברכים עליה המוציא – פת הבאה בכיסנין שלא קבעו עליה סעודה. יסוד הדין מתבהר היטב לאור היסוד שקבענו. היות וברכת הפת היא ברכת הסעודה, הרי שמברכים ברכת המוציא רק על פת המהווה את עמוד התווך של סעודה. ברם, פת הבאה בכיסנין נאכלת להנאת החך ולא בכדי להשביע, ולכן על אף שהיא פת, ברכתה בורא מיני מזונות.

ומכאן למקרה ההפוך – לשיטת הרי"ף טריתא פטורה מחלה, ולכן ניתן לומר שהיא לא מוגדרת כ"לחם". אף על פי כן, לשיטת הרי"ף במידה ואדם קובע סעודה עליה, ברכתה היא המוציא (לפרטים המלאים עיין בשיעור 34). ובכן, מצינו מקרה של מאכל שאינו לחם ואף על פי כן כאשר הוא נאכל כעיקר הסעודה ברכתו המוציא. יש בעמדה זו ביטוי מובהק לאופיה של ברכת המוציא כברכת הסעודה. עם זאת, נציין שמדובר במאפה הנעשה מדגן, ברם לא מצינו שיטה הסוברת שבמקרה של קביעות סעודה על מאכל שאינו עשוי מדגנים האוכל נדרש לברך ברכת המוציא.

הרשב"א בברכות מביא את שיטת הראב"ד בדין ברכה על פת פחות מכזית:

כתב הראב"ד ז"ל דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית הא בפחות מכזית בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג' ואף על גב דפחות מכזית ליכא מזון מ"מ מיני מזונות הוא, ומיהו המוציא לא מברך אפחות מכזית

חידושי הרשב"א ברכות לז, ב

הרשב"א עצמו מעיר ששאלה זו כבר נדונה בסוגית הירושלמי:

תני כל שאומר אחריו ג' ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ וכל שאין אחריו ג' ברכות אין אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ

התיבון הרי פחות מכזית הרי אין אומר אחריו ג' ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ

רבי יעקב בר אחא אומר לשאר המינים נצרכה

תלמוד ירושלמי ברכות ו, א

בעקבות הקביעה שיש סימטריה בין ברכת המוציא ובין ברכת המזון (ג' ברכות), הירושלמי שואל מדוע יש לברך המוציא על פחות מכזית, הרי אין לברך את ברכת המזון על פחות מכזית? על כך הירושלמי עונה שהכלל בא להוציא "שאר מינים". דהיינו, ניתן לברך המוציא רק על מינים שמברכים עליהם לאחר אכילתם ג' ברכות. ברם, לחם בשיעור פחות מכזית משתייך למין שניתן לברך עליו ג' ברכות, ולכן יש לברך עליו המוציא בכל שיעור. ניתן את דעתנו לכך שהירושלמי שולל כאן את האפשרות לברך את ברכת המוציא על מאכל שאינו לחם. קשה להעלות על הדעת אפשרות מעין זו ביחס לברכת הפירות. האם יש צורך לשלול הוא אמינא לברך "בורא פרי העץ" על מאכל שאינו פרי? ובכן, עצם העלאת האפשרות לברך המוציא על מין שאינו לחם מלמדת על כך שזהות ה"לחם" בברכת המוציא אינו בהכרח "פת לחם" (bread). ניתן היה להעלות על הדעת ש"לחם" פירושו מזון, ולכן היה מקום להוא אמינא שהברכה נאמרת על אכילת מזון משביע אף שאינו "ממין לחם". למסקנת הירושלמי שברכת המוציא מוגבלת רק ל"מין לחם", ייתכן וכל ההוא אמינא נדחתה וכי ברכת המוציא הינה ברכת הלחם, וייתכן שעצם ההבנה היסודית נשמרת, אך שנקבע שבכל זאת שיש להגביל את הברכה רק למי שהינו "לחם" (bread).

בכל אופן, פשטות לשון הירושלמי מורה כנגד שיטת הראב"ד, וכי על פחות מכזית יש לברך המוציא. הרשב"א מציע את הסבר הראב"ד לירושלמי, שמדובר במקרה בו המברך אכל יותר מכזית, וכי הירושלמי עוסק בגודל הפירורים ולא בשיעור האכילה של המברך:

י"ל דההיא באוכל הרבה אלא שלא לקט מן הפירורין כי אם פחות מכזית ואפילו הכי מברך עליהן המוציא אף ע"פ שאין הוא לבדו ראוי לברך עליו ג' ברכות אבל לעולם בשאינו אוכל כזית אינו מברך המוציא ולא ג' ברכות

חידושי הרשב"א ברכות לז, ב

באשר ליסוד שיטת הראב"ד, נראה שאף פת פחות מכזית הינה ממין "לחם", ואף על פי כן אין לברך עליה את ברכת המוציא משום שברכה זו הינה ברכת הסעודה וכל האוכל שיעור של פחות מכזית אינו מוגדר כאדם האוכל סעודה.

בשולחן ערוך נפסק שלא כשיטת הראב"ד:

פת גמור, אפילו פחות מכזית, מברך עליו: המוציא, אבל לאחריו אינו מברך כלום, כל שלא אכל כזית.

שו"ע אורח חיים קסח, ט

סוף דבר, צירפנו כאן יחד מספר מקורות שבהם יש דיונים באשר לגדרי ברכת המוציא. הציר סביבו סובבים הדיונים הוא שאלת זיקת ברכה זו לפת או למסגרת של סעודה.

להשלמת הנושא של ברכות הסעודה ניתן את עינינו במשנה ברכות ו, ה, ובסוגית התלמודים עליה:

ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון

ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון

ברך על הפת פטר את הפרפרת

על הפרפרת לא פטר את הפת

ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה:

משנה ברכות ו, ה

משנה זו מתארת מסגרת של סעודה אשר אחד ממאפייניה הבולטים הוא ריבוי המנות והמאכלים. המשנה קובעת הלכה באשר לזיקה בין חלקי הסעודה השונים ובאשר לזיקה שבין המאכלים השונים במסגרת אותה מנה. המשנה רואה בסעודה מסגרת אורגנית אחת בעלת מבנה ידוע מראש, ולכן היא קובעת ברישא שברכה הנאמרת על היין ועל הפרפרת שלפני המזון פוטרת את היין ואת הפרפרת שלאחר המזון.[1] בחלקה השני, המשנה עוברת לדון בזיקה שבין מאכלים שונים הנאכלים יחד באותה מנה. הבה נבחן את האמור במשנה לאור לימודנו בסוגית "דברים הבאים בסעודה".

בפשטות, התיאור של המשנה של פת ופרפרת הוא במסגרת הסעודה עצמה, ובכך יש במשנה זו מקרה של "דברים הבאים בסעודה מחמת הסעודה". היות ומסתבר שניתן להגדיר פרפרת כ"דברים הבאים בסעודה מחמת הסעודה" הרי שדין המשנה הוא הדין ששנה רב פפא: "דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לפניהם" (ברכות מא, ב). יתירה מזאת, יש ראשונים שדייקו מהמשנה שהפרפרת שלאחר המזון נפטרת בברכת הפרפרת שלפני המזון. ברם, משמע שהיא לא נפטרת בברכת הפת, ולכן דייקו ממשנה זו אף את הלכתו של רב פפא שדברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה לפניהם.[2] אף שהדברים נראים פשוטים, נעיר שמלשון הרמב"ם נראה שדין המשנה לחוד ודינו של רב פפא לחוד. שכן על אף שהרמב"ם הביא את דין המשנה ואת דינו של רב פפא בהלכות ברכות פרק ד', הוא לא איחד אותם לכלל הלכה אחת אלא הביאם בנפרד. בהלכה ו' הרמב"ם פוסק:

בירך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת ממיני התבשיל ופירות וכיוצא בהן אבל אם בירך על הפרפרת לא פטר את הפת

רמב"ם ברכות ו, ד

ובהלכה יא הוא פוסק:

דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה אינן צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם אלא ברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרת הכל שהכל טפלה לסעודה

שם הלכה יא

מההפרדה של הרמב"ם בין ההלכות נראה שהוא ראה בהם שתי הלכות נפרדות. נראה שהרמב"ם סבר שהמשנה עוסקת בגדרי היחס בין הפת לבין הפרפרת, והיות והפרפרת מוגדרת כ"פרפרת הפת", מסתבר שהיא נפטרת בברכת הפת משום שהם נאכלים יחד. לעומת זאת, רב פפא קבע הלכה הנוגעת לגדרי הברכה על מאכלים הנאכלים בסעודה אף שהם לא מוגדרים כ"פרפרת הפת". לשיטתו, כל הנאכל במסגרת הסעודה נכלל בברכת הפת אף שהוא לא נאכל יחד עמו. לאור תובנה זו העולה מדברי הרמב"ם נוכל להציג את המושגים השונים שנפרסו בשיעור הקודם כהתפתחות מושגית שניתן לעקוב אחרי שלביה בספרות חז"ל. נראה שדין המשנה העוסק בפת ופרפרת מתאר זיקה הדוקה ביניהם, ויסוד הדין במשנה עצמה מתפרש קרוב לדין "טפל ועיקר". במעבר שרב פפא ערך מפת ופרפרת לניסוח מושגי "דברים הבאים בסעודה", הוא פיתח את הנושא מבחינה מושגית, ועבר מהלכה הקרובה לדין "עיקר וטפל" להלכה המתארת את ברכת הפת כברכת הסעודה. לאמתו של דבר, אחרי הפיתוח המושגי הזה, ניתן לכלול את דין המשנה תחת דינו של רב פפא, ומכוחה לפטור את הפרפרת בברכת הפת. אלא שהיות ודרכו של הרמב"ם הוא להביא את מקורותיו, הוא הביא את שתי ההלכות המצויות במקורות, אף שלכאורה אחד מפתח את השני. 

נוסיף ונחדד נקודה זו באשר לגבולות הדין במשנה בבירור שאלת זהות הפרפרת. רש"י מפרש שהפרפרת לפני המזון כוללת מאכלים המובאים לשולחן "להמשיך אכילה, כגון פרגיות ודגים" (רש"י ברכות מב. ד"ה ברך), ואילו פרפראות הבאות לאחר המזון הם "כיסני דמעלו ללבא, ולחמניות" (שם). רש"י לא מבאר מהי הפרפרת המובאת בתוך המזון, ומסתבר שהיא פרפרת שלישית שניתן לעמוד על מקומה בסעודה מתוך משנה פסחים:

הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת

משנה פסחים י, ג

משנה זו מתארת את השלב בסדר שאנחנו רגילים לכנותו כיום בשם "כרפס", ובו מברכים על ירק בודד. ברם נראה שפשוטה של המשנה מתבאר מתוך ההקבלה שבינה לבין משנת ברכות ו, ה. המשנה מתארת את החלק הנקרא "לפני המזון" שכלל מספר פרפראות. המשנה לא מתארת בפרוטרוט את מרכיבי חלק זה משום שאין לו משמעות הלכתית במסגרת ליל הסדר, ולכן היא מציינת שבסיום חלק זה, שעה שהחבורה הסועדת בליל הסדר מגיעה "לפרפרת הפת", יש מעבר להבאה של המנה המכונה במשנה "המזון". המיוחד בליל הסדר הוא שהבאה זו כוללת במסגרתה את הבאת מצוות הלילה – "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין" (שם).  מסתבר, ש"פרפרת הפת" היא הפרפרת הנאכלת יחד עם הפת. ניתן לעמוד על הדבר מהגדות ארץ ישראליות שנמצאו בגניזה הקהירית, שם יש בחטיבה של הסדר ברכות מגוונות הנאמרות על הפרפראות השונים שהובאו במסגרת חטיבת "לפני המזון" בליל הסדר.[3] סיכומו של דבר, תיאור הפרפרת של "תוך המזון" כ"פרפרת הפת" מעצימה את הזיקה שבין הפת לבין הפרפרת, ולכן מסתבר שההלכה של המשנה מוגבלת למקרים הדומים לזה של "פרפרת הפת", וכי דינו של רב פפא הרחיב את היריעה לכל הנאכל במסגרת "תוך המזון".

בעלי התוספות חלקו על פירושו רש"י לפרפרת בטענה שאין שום חידוש בקביעה שהמברך על הפרפרת לא פטר על הפת. לפיכך הם מפרשים:

ונראה כפירוש ר"ח דפירש דפרפרת פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליה בורא מיני מזונות והשתא ניחא דאצטריך לאשמעינן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אף על גב דהוא מין פת

תוספות ברכות מב, א

לשיטת הר"ח והתוספות, משנה זו עוסקת בפרפרת שברכתה היא בורא מיני מזונות. לפיכך, השאלה המתעוררת במסגרתה שונה מזו שנדונה בסוגית "דברים הבאים בסעודה" ויש ללמוד כל סוגיה בפני עצמה. סוגית "דברים הבאים בסעודה" עוסקת בשאלה מי נכלל במסגרת הסעודה וממילא נפטר בברכת הפת, ואילו המשנה עוסקת בשאלת מארג היחסים שבין ברכת המוציא לבין ברכת בורא מיני מזונות. היות ושתי ברכות אלו הן ברכות על דגן, השאלה הנדונה במשנה היא האם הן יכולות לפטור אחת את רעותה. המשנה קובעת שברכת הפת פוטרת את הפרפרת, ברם ברכת בורא מיני מזונות של הפרפרת לא פוטרת את ברכת הפת. בפשטות יסוד הדין הוא שברכת בורא מיני מזונות היא ברכה על הדגן בעוד שברכת הפת היא ברכה על מסגרת הסעודה כולה, ולכן ברך על פת פטר את הפרפרת אולם ברך על הפרפרת לא פטר את הפת.

בעלי התוספות מציינים לזיקה שבין פרשנותם ל"פת ופרפרת" לבין המשך המשנה:

וכן משמע בגמרא דחשיב פרפרת מעשה קדרה ומעשה קדרה היינו חלקא טרגיס וטיסני

שם

כוונתם להמשך המשנה – "ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה". הגמרא התלבטה בפרשנות משפט זה תוך שהיא בוחנת שתי אפשרויות:

איבעיא להו: בית שמאי ארישא פליגי, או דילמא אסיפא פליגי?

דקאמר תנא קמא: ברך על הפת פטר את הפרפרת וכל שכן מעשה קדרה, ואתי בית שמאי למימר: לא מיבעיא פרפרת - דלא פטרה להו פת, אלא אפילו מעשה קדרה - נמי לא פטרה;

או דילמא אסיפא פליגי, דקתני: ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, פת הוא דלא פטר, אבל מעשה קדרה - פטר. ואתו בית שמאי למימר: ואפילו מעשה קדרה נמי לא פטר

תיקו.

בבלי ברכות מב, ב

לאפשרות הראשונה, דברי בית שמאי מוסבים על הקביעה שברך על הפת פטר את הפרפרת, ולפיכך דבריהם מתפרשים כך שבעוד שלשיטת המשנה ברכת הפת פוטרת הן את הפרפרת והן מעשה קדירה, לדעת בית שמאי ברכת הפת לא פוטרת הן את הפרפרת והן מעשה קדירה. לאפשרות השניה, דברי ב"ש מוסבים על הקביעה שברך על הפרפרת לא פטר את הפת, אולם משמע שלשיטת המשנה ברכת הפרפרת פוטרת מעשה קדירה, ועל כך חלקו בית שמאי ולדעתם ברכת הפרפרת לא פוטרת מעשה קדירה. הסוגיה לא מכריעה ומסיימת בתיקו, ואנחנו נתמקד בניתוח יסוד הדין באשר ליחס בין ברכת הפרפרת לבין ברכת מעשה קדירה.

הרשב"א מפרש שברכת הפרפרת וברכת מעשה קדירה שוות – ברכת שתיהן היא בורא מיני מזונות. לאור זאת, הוא מתקשה להבין את יסוד המחלוקת, שכן לכאורה פשוט שברכת האחת פוטרת את רעותה. לפיכך הוא מפרש:

ואף על גב דפרפרת ומעשה קדרה תרוייהו ברכותיהן שוות דכלהו מיני מזונות מברכין עלייהו, איכא למימר דהכא בשבירך על הפרפרת סתם ולא היה מתכוין לפטור בברכה זו את מעשה קדרה ומשום הכי ס"ל לב"ש דלא פטר אפילו מעשה קדרה, ואף על גב דפרפרת חשיבא טפי ממעשה קדרה, וב"ה סברי דכיון דהפרפרת חשיבא טפי טובא משום דאיהו פת ומעשה קדרה לאו פת, בדין הוא דפטרי ליה בסתם, כפת שפוטרת את הפרפרת ומעשה קדרה אפילו במברך סתם, והיינו נמי דמשמע לכ"ע דמעשה קדרה לא פטר את הפרפרת ואי במתכוין לפטור בה את הפרפרת אמאי לא פטר אף מעשה קדרה את הפרפרת, וזה נ"ל כהכרע לפירוש זה, ומינה דאי נתכוון לפטור את שניהן בברכה זו אפילו ב"ש מודו דפטר מעשה קדרה

חידושי הרשב"א ברכות מב, ב

לשיטת הרשב"א המחלוקת מוגבלת למקרה בו המברך על הפרפרת לא התכוון בשעה שבירך לפטור מעשה קדירה בברכתו. על אף שהוא לא התכוון למעשה הקדירה, המשנה פוסקת שברכת הפרפרת פוטרת את ברכת מעשה הקדירה משום שבין הפרפרת ומעשה הקדירה מתקיים מערך יחסים דומה לזה שבין הפת עצמה לבין הפרפרת. כיוון שמדובר בפרפרת שהיא עצמה סוג של פת (הרשב"א מפרש כמו הר"ח שמדובר בפת צנומה), הרי שכל הנאכל עם הפת נפטר בברכתו בסתם. הפת מהווה מעין "נקודה ארכימדית" של האכילה, ואפילו פת צנומה סופחת אליה את כל הנאכל יחד עמה ופוטר אותה בברכתו.

בזאת אנו משלימים את סדרת השיעורים על ברכת הפת ועל דיני הברכה של אדם האוכל מספר מאכלים. בשיעור הבא, בלי נדר, נעסוק בגדי ברכת שהכל.