דילוג לתוכן העיקרי
ברכות הנהנין -
שיעור 14

ברכות הפירות על מאכל מזיק

קובץ טקסט
א. פתיחה
בשיעור שעבר למדנו חלקים מתוך הסוגיות העוסקות בברכה על פירות שעברו תהליכי עיבוד – יין, שמן זית וקמחא דחיטי. התמקדנו בעיקר בהשפעת תהליכי העיבוד על נוסח הברכה. ראינו שחז"ל לא תיקנו ברכה מיוחדת על שמן זית משום שהוא לא ראוי לשתייה. בשיעור זה נברר יותר מדוע לא מברכים את "ברכות הפירות" על מאכל המזיק, ונעמיק את הניתוח המושגי של היסודות של "ברכות הפירות".

ב. ההשוואה בין ברכות הפירות לבין תרומה

נשוב לשאלת הסוגיה בדף לה, ב על מימרת שמואל שיש לברך על שמן זית ברכת "בורא פרי העץ":
היכי דמי?
אילימא דקא שתי ליה (משתה) - אוזוקי מזיק ליה!
דתניא: השותה שמן של תרומה - משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, הסך שמן של תרומה - משלם את הקרן ומשלם את החומש!
הגמרא כאן סבורה ששתיית שמו זית מזיקה, ולכן היא טוענת שאין לברך על שתייתו את "ברכות הפירות".  בפירושי רש"י יש שני פירושים באשר לקביעה את מי מזיקה שתיית שמן הזית. רש"י על אתר בברכות מפרש בלשון קצת עמומה: "אוזוקי מזיק – לגופיה". לא ברור בדבריו את גופו של מי שתיית השמן מזיקה – האם את גוף השמן או האם את גופו של האדם השותה. ואכן, בסוגיה המקבילה ביומא פ, ב רש"י מביא שני פירושים אלו שהוא מצרפם יחד: "מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו". הגמרא מוכיחה שלא מברכים על דבר המזיק מתוך השוואה לתרומה. נסביר בקצרה את הדין בתרומה ואז נעמוד על הסבר ההשוואה בין תרומה לבין "ברכות הפירות".
בכדי להבין את דין הברייתא המצוטטת על ידי הסוגיה, נקדים ונלמד יסוד בדיני תרומה. שנינו בתוספתא תרומות:
תרומה ניתנה לאכילה ולשתייה ולסיכה,
לאכל דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ולסוך דבר שדרכו לסוך
תוספתא תרומות ט', י
הכותרת של התוספתא מתייחסת לתרומה מדגן, תירוש ויצהר. הלכה זו פונה לכהנים וקובעת שעליהם להשתמש בתרומה הניתנת להם בהתאם לייעודה המרכזי בלבד. את תרומת הדגן יש לאכול, את תרומת התירוש יש לשתות, ובשמן ניתן לסוך, ואין לשנות את התשמיש לשימוש אחר מהייעוד הרגיל של הדבר. דין זה נאמר גם ביחס לשביעית ומעשר שני:
שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה
לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך
לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן
וכן בתרומה ובמעשר שני
קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר:
משנה שביעית ח', ב
דין זה מושרש בכך שאכילת תרומה אינה מותרת רק לכהנים אלא שבאכילת תרומה הכהנים מקיימים מצוה. ביטוי מובהק לכך יש בספרי זוטא:
אמרו כל מי שהוא נותן תרומה למי שהוא אוכלה כמצותה מעלין עליו כאלו הוא עובד עבודה
[וכהן שאוכל תרומה כמצותה מעלין עליו כאלו עובד עבודה].
אמרו עליו על רבי טרפון שהיה אוכל תרומה בשחר ואומר הקרבתי תמיד של שחר ואוכל תרומה בין הערבים ואומר הקרבתי תמיד של בין הערבים.
ספרי זוטא י"ח, ז
גדרי הדין הקובעים כיצד מוטל על הכהנים להשתמש בתרומה, נקבעו ביחס ל"קיום" של אכילת תרומה, והם קובעים את הגדרים של קיום זה. העובדה שגדרים אלו לא מוגבלים לתרומה בלבד אלא תופסים גם ביחס למעשר שני ושביעית מגלים שמדובר כאן בהגדרה הלכתית של "אכילה" של מאכל שיש "קיום" באכילתו (יש "קיום" גם באכילת פירות שביעית ובאכילת פירות מעשר שני בירושלים). גדולי בריסק הגדירו הלכה זו בכתביהם כדין בחפצא של תרומה שהוא מיועד לשימוש בצורה מסוימת, ומכנים אותו כ"ניתן של התרומה".[1] ישנה מצוה לקיים את ייעוד התרומה והיא אכילתה על ידי כהנים באופן המיועד לה.
מדין זה נגזרה גם הגדרת האיסור של זר לאכול בתרומה. כפי שלמדנו מתורתם של הגרי"ז ושל הגרי"ד זכר צדיקים לברכה, איסור זר לאכול בתרומה מושרש הן באיסור המפורש בתורה על זר לאכול תרומה, והן בכך שכאשר זר אוכל תרומה, ה"ניתן של התרומה" לא מתקיים. כך כתב הגרי"ז:
דבתרומה לזר מלבד עיקר איסור זרות עוד יש בה איסורא מצד החפצא משום דין קיום מצותה שצריך להתקיים בה מצותה באכילה בתורת תרומה
חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, באגרת מז' במרחשון תרפ"ט, עמ' 156
וסבי מו"ר הגרי"ד כתב:
דהא תרומה מלבד איסורא דזרות החפצא שלה ניתנת לאכילה, דהיינו שבעצם החפצא נאמר דין וחלות ניתן לאכילה דמצותו בכך, ומתקיימת ע"י קיום אכילה כדינה. ודין ניתן אינו חלות והלכה מסוימת בתרומה, אלא נאמר גם בשארי דברים, כגון שביעית ומעשר שני, דבכולם איכא חלות מיוחדת של ניתן בחפצא, דהא קיום מצותן בעצם החפצא, ובחלות שם ניתן נאמרו הלכות מיוחדות של איסורים והיתרים על ידי מה מתקיים דין ניתן כמצותו, ועל מה ליכא קיום ניתן... והיינו דכולן (תרומה, מעשר שני ושביעית) ניתנו לאכילה ולקיום מצותן והם חפצא של ניתן, ויסוד ההלכה של ניתן הוא דאסור לכלות החפצא לשארי דברים שלא נאמרו בהלכות ניתן וקיומו, שהחפצא ניתנה רק לקיום מצותו
אגרות הגרי"ד הלוי עמ' קמב
על רקע הנ"ל, נסביר עתה את דין הברייתא שהסוגיה ציטטה. הברייתא קובעת:
השותה שמן של תרומה - משלם את הקרן ואינו משלם את החומש,
הסך שמן של תרומה - משלם את הקרן ומשלם את החומש!
יסוד ההבחנה של הברייתא מובן היטב על רקע דין "ניתן". דינו של זר שאכל תרומה מופיע בויקרא כ"ב, יד: "וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ". הברייתא קובעת שזר שאכל תרומה חייב בתשלום קרן וחומש במידה והוא אכל את התרומה באופן שבו הכהנים צוו לאכלו. היות ו"הניתן" של שמן של תרומה הוא לסוך בו, רק זר שסך בשמן של תרומה, ממש באותו אופן שהכהן היה אמור ל"אכול" את השמן, מתחייב בקרן וחומש. ברם, זר ששותה שמן של תרומה פטור מקרן וחומש, משום ששמן לא "ניתן" לשתייה, לכן, שתייה זו מוגדרת כ"אזוקי מזיק" ואין לחייב את השותה בקרן וחומש. יסוד הדין הוא פשוט. היות והתורה כתבה "וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ", מחייבים בקרן וחומש רק מי שאכל תרומה. הגדרת "אכילה" נלמדת מדיני "ניתן", שכפי שראינו לעיל היא ביסודו של דבר מגדירה "אכילה" ביחס לתרומה.
דין דומה נשנה בתוספתא תרומות ביחס ליין של תרומה:
ר' שמעון אומ' הסך יין של תרומה שוגג משלם את הקרן ואינו משלם את החומש
תוספתא תרומות ז', א
היות וה"ניתן" של יין הוא שתייה, לכן יש לחייב זר בקרן וחומש. ברם היות ויין לא ניתן לסיכה, לכן אין לחייב זר שסך ביין של תרומה בקרן וחומש, משום הוא לא מוגדר שמי ש"אכל" את היין.
על רקע הנ"ל, נעבור עתה להתבונן בהסבר ההשוואה שהסוגיה עורכת בין דינו של זר ששתה שמן של תרומה לבין הקביעה שניתן ללמוד מכאן שאין לברך על שתיית שמן זית. רש"י כותב בהסבר ההשוואה:
ואין זו אכילה שטעונה ברכה, דגבי ברכה 'ואכלת' כתיב.
לדעת רש"י, מברכים את "ברכות הפירות" רק על אכילה, כאשר המקור לכך הוא לשון הפסוק בדברים ח', י "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". הסוגיה מוכיחה מהברייתא ששמן "לאו בר אכילה היא" (לשון רש"י  ד"ה דתניא), ולכן לאור היסוד שמברכים רק על אכילה, מוכח שאין לברך על שתיית שמן זית.
נעיר כמה הערות בעקבות הסבר רש"י.
ראשית, רש"י חוזר על יסוד זה גם בסוגית "קמחא דחיטי" בברכות לו, א, שם כתב על ברכת האוכל קמח: "דאית ליה הנאה – באכילה". לעומת זאת, בלשון הרמב"ם בהלכות ברכות נראה שהוא אחז בהגדרה שיש לברך על הנאה:
ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה, וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל ...
וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה.
 
רמב"ם ברכות א', ב-ג
הרי שלשון הרמב"ם ברורה שיש לברך על הנאה. הרמב"ם רומז בדבריו ללשון תוספתא ברכות ד', א שהדגישה אף היא את ההנאה: "הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל", וכך גם לשון סוגית הפתיחה ברכות לה, א. לעומת רש"י, המיטיב לבאר מדוע "ברכות הנהנין" הוגבלו לאכילה ושתייה בלבד, לשיטת הרמב"ם עלינו להגדיר על איזו הנאה מברכים, שהרי אנו לא מברכים על כל הנאה.[2] הרמב"ן דן בשאלה זו בחידושיו לברכות והוא מציע את ההגדרה הבאה:
נ"ל דברכת האור אינה ברכת הנהנין, דא"כ כל שעתא ושעתא מחייב בה, שלא תקנו ברכה בהנאות שאינן נכנסות לגוף, כגון רחיצת מים קרים וחמין, וכגון נשבה הרוח ונהנה, וכ"ש באור שאינו נוגע בגוף כלל, לא אמרו אלא בדברים הנכנסין לגוף והגוף נהנה מהן כגון אכילה ושתיה, וריח נמי דבר הנכנס לגוף וסועד הוא וכאכילה ושתיה דמי[3]
חידושי הרמב"ן ברכות נ"א, ב
לדעת הרמב"ן הגדרת הנאה שעליה יש לברך היא דבר הנכנס לגוף והגוף נהנה ממנו, אף אם אלו לא מוגדרים הלכתית כאכילה או שתייה. מדברי הרמב"ם עצמו ניתן להציע הגדרה קצת שונה. הרמב"ם כתב: "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו", וניתן לדייק מלשונו שברכות הנהנין מוגבלות לברכה על מאכל (בלשון של בריסק חפצא של מאכל) אך המברך אינו חייב לאכלו אלא ליהנות ממנו. ברם, היות וההנאה ממאכל היא אכילתו, בסופו של דבר חזרנו לכך שלא מברכים ברכות הנהנין על כל הנאה אלא בעיקר על אכילה ושתייה.
שנית, רש"י הביא כמקור לשיטתו שמברכים ברכות הנהנין על אכילה את הפסוק בדברים ח', י – "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". מדבריו גם משמע שההשוואה לתרומה היא בעיקר מילונאית. היא נועדה לברר את הפרשנות ההלכתית למונח אכילה, היות ומושג זה קיים בשני התחומים. ברם, הדברים לא כל כך פשוטים, שכן כבר הערנו בשיעור 10 שהפסוק בדברים ח' מוגבל לברכת הלחם או מקסימום לשבעת המינים, וקשה ללמוד משם באשר לברכות הפירות כולן או באשר לברכות הנהנין.
אני מבקש להציע כאן הצעה חדשה באשר למקור המלמד על זיקת ברכות הפירות לאכילה, ולגזור ממנה הבנה שונה באשר למשמעות ההשוואה לתרומה. כבר עמדנו בשיעור 5 על זיקת מטבע הברכה של "ברכות הפירות" לבראשית א', כט - "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה". והנה לשון הסיום של הפסוק "לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" מדגיש שהפירות ניתנו לאדם מידו של מקום בכדי לאכלן. לכן ניתן לברך את "ברכות הפירות" רק כאשר אדם אוכל את הפירות, ובכך משתמש בפירות באופן שלשמן הם ניתנו לו. ברם, אדם הלוקח פירות ולא אוכלן, אלא משתמש בהם לשימוש אחר המוגדר בפי הסוגיה "אוזוקי מזיק", לא יכול לברך על שימשו זה את "ברכות הפירות". בלשון למדנית נגדיר, שהשימוש החורג בפרי מלמד על כך שאדם זה לא מתייחס למאכל זה כאל פרי, שכן דרך שימושו למטרה שונה מזו של ייעוד הפירות, וממילא אינו יכול לברך במטבע ברכה של "ברכות הפירות". אם הצעה זו מתיישבת על הדעת, הרי שהיא פותחת פתח חדש גם להבנת ההשוואה בין תרומה לבין "ברכות הפירות". שכן, הרעיון המוצע כאן, דומה ביסודו למושג של "ניתן" בתרומה. בלשון אחרת, ההשוואה אינה מילונאית בלבד, אלא נובעת מרעיון משותף לשני התחומים. כשם שיש הגבלות על דרך אכילת תרומה, כך יש הגבלות דומות באכילת פירות חולין. ההבדל הגדול בין התחומים הוא שבעוד שבתרומה יש איסור לאכלו שלא כפי ה"ניתן" שלו, בפירות חולין לא שמענו על איסור דומה. לא נאסר על אדם לשתות שמן זית של חולין אלא נקבע שאין לברך על שתייה זו את "ברכות הפירות". הסבר ההבדל הוא פשוט. לתרומה יש "קדושת תרומה" והיא נאכלת משולחן גבוה, כפי שכתב הרמב"ם:
וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות ואפילו לשאול חלקן בפיהן אסור אלא נוטלין בכבוד, שעל שלחן המקום הם אוכלין ועל שלחנו הם שותים ומתנות אלו לה' הם והוא זיכה להן שנאמר 'ואני נתתי לך את משמרת תרומותי'
רמב"ם תרומות י"ב, יט
היות וכך, ישנן הגבלות המחייבות לאכול את התרומה לפי הגדרת ה"ניתן" שלהם. לעומת זאת, פירות חולין אינן משולחן גבוה, ולכן לא הוטלה הגבלה על דרך השימוש בהם. יכול אדם לעשות ברכושו כפי רצונו. ברם, דרך הפריזמה של "ברכות הפירות" אנו למדים על יחסם של חז"ל לשימוש שכזה. הרעיון של "ברכות הפירות" הוא לציין שהאדם אוכל מידו של מקום, שברא פירות אלו, ונתן אותם לאדם לאכלה. לכן, המשתמש בפירות למטרה שונה, בעצם מבעט בטובתו של מקום ולא מכיר בייחוד דבר זה כפרי. משום כך, הוא לא יכול לברך את "ברכות הפירות" על שימוש זה.

ג. ברכת שהכל על שותה שמן זית

נחדד ונעמיק את הדברים על ידי התבוננות במחלוקת ראשונים באשר למסקנת הסוגיה. הסוגיה מציעה שמימרת שמואל לפיה יש לברך בורא פרי העץ על שתיית שמן מוסבת על אדם חולה השותה שמן בתערובת, והשמן הינו העיקר בתערובת זו, ולכן מברכים עליה בורא פרי העץ. מכאן, הסיקו גאונים וראשונים, שלמסקנת הסוגיה, אדם השותה שמן זית לבדו, לא יברך כלל על שתייתו. כך כותב הרשב"א (בחידושיו על סוגייתנו) בשם רב האי גאון: "ואי שתי ליה באפי נפשי' לא מברך עליה כלל משום דאזוקי מזיק כן כתב רב האי גאון ז"ל". כך גם נפסק בשולחן ערוך: "שמן זית, אם שתאו כמות שהוא אינו מברך עליו כלל, משום דאזוקי מזיק ליה" (שולחן ערוך אורח חיים ר"ב, ד).[4] ברם, הרמב"ם פסק אחרת:
הסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות,
חוץ מן הענבים והזיתים
שעל היין הוא מברך בורא פרי הגפן ולבסוף ברכה אחת מעין שלש,
ועל השמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ,
במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן שהרי נהנה בשתייתו, אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן.
רמב"ם ברכות ח', ב
הרמב"ם פסק שהשותה שמן זית בפני עצמו מברך שהכל. הרמב"ם עצמו הסביר מדוע אין לברך "בורא פרי העץ"  - "שהרי לא נהנה בטעם השמן". ברם כאן מתעוררת שאלה פשוטה - ממה נפשך, אם אדם שלא נהנה מטעם השמן לא מברך עליו את ברכת בורא פרי העץ, מדוע הוא מברך עליו את ברכת שהכל. נראה שהרמב"ם הבחין כאן הבחנה יסודית בין ברכת שהכל לבין "ברכות הפירות". ניטיב להסביר את הדברים לאור ההבחנות היסודיות שערכנו בין מערכות הברכה השונות בשיעור 11. עמדנו על כך ש"ברכות הפירות" מהוות ברכות של שבח והלל על הפרי עצמו בעוד שברכת שהכל הינה "מתיר" בלבד על הנאת הגברא. ובכן, לאור הבחנה זו נציע שהרמב"ם סבר שהדין של "לאכלה" המגביל את הברכה לשימוש בפרי למטרתה הראשונית מוגבלת ל"ברכות הפירות" בלבד. זאת משום, שהשותה שמן זית לא מתייחס אל השמן כאל פרי, ומה שבח והלל יכול לתת אדם לבוראו כאשר הוא משתמש בפרי למטרה הנראית כמשחיתה אותו. ברם, היות והוא בחר ליהנות מעולמו של הקב"ה בדרך זו, והרי טרם ברכה העולם כולו שייך לקב"ה, עדיין מוטלת עליו החובה להתיר את הנאתו. לכן, יש לברך ברכת שהכל על הנאת הגברא. נוסיף, שאף מסתבר להגביל את דין "לאכלה" דווקא ל"ברכות הפירות" שם מופיע פסוק זה.
בלשון אחרת, נציע ביחס למחלוקת הראשונים לעיל, שניתן לחלק בזה בין "ברכות הפירות" לבין ברכת שהכל. את "ברכות הפירות" מברכים על אכילה ואילו את ברכת שהכל מברכים על הנאת הגברא. לכן, פסק הרמב"ם בדין השותה שמן זית, שלא ניתן להגדירו כמקיים "לכם יהיה לאכלה" ולכן לא יברך "בורא פרי העץ". ברם, היות והגברא נהנה, יברך על שתיית שמן זית את ברכת שהכל.[5]
 

[1] ראה מיד בסמוך את הציטוט מכתבי הגרי"ז ומכתבי הגרי"ד.
[2] שמעתי מפי מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל שאחד מהפילנתרופים היהודים הגדולים שאל אותו מדוע אין ברכה על הדבר שהוא הכי נהנה ממנו וזהו כבוד. הרב עמיטל זצ"ל סיפר שהוא ענה שתי תשובות, האחת בפניו והשניה בלבו. בפניו הוא אמר שכבוד זה דבר שאין לו שיעור וכי קשה לכמת אותו, ושלא בפניו הוא הרהר שכמה כבוד שנעניק לאדם, הוא תמיד יחשוב שזה פחות פחות מכשיעור...
[3] גם בלשון הרמב"ם ברכות א', ב (צוטט בגוף הטקסט), וכן ברמב"ם ברכות ט', א משמע שברכת הריח היא "ברכת הנהנין שכן כתב: "כשם שאסור לאדם ליהנות במאכל או במשקה קודם ברכה, כך אסור לו ליהנות בריח טוב קודם ברכה".
[4] הרב רפאל ברוך טולדאנו הציע  שהיות וכיום יש ששותים שמן זית יש לברך על שתייתו. הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ו' אורח חיים סימן מח חולק על פסק זה וקובע שדינא דגמרא תקף גם כיום.
[5] ראה: הרב מיכאל רוזנצוייג, "בענין ברכת שהכל", יבול היובלות, הוצאת ישיבת רבנו יצחק אלחנן: נוא יורק, תשמ"ו, עמ' 256.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)