ברכות השחר

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

ברכות דף ס - ברכות השחר

הגמרא בדף ס עמוד ב סוקרת את ברכות השחר, הנאמרות בכל בוקר על סדר ההשכמה. הגמרא מתארת את הפעולות השונות שאותן נוהג לעשות המשכים בבוקר, ומציינת את הברכה לכל אחת מהן.

הראשונים על אתר האריכו לדון האם ניתן לברך ברכות אלה אף שלא בסיטואציה המדויקת המתוארת בגמרא: האם ניתן לברך "אשר נתן לשכוי" גם אם לא שמע את קריאת התרנגול? האם ניתן לברך "עוטר ישראל בתפארה" גם אם איננו כורך סודר על ראשו? הדעות השונות בראשונים ביחס לשאלה זו, משקפות עמדות עקרוניות בדבר אופיין של ברכות השחר.

הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפיים, פרק ז) נקט עמדה ברורה:

"שמנה עשר ברכות אלו אין להם סדר, אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו בשעתו ... וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה אינו מברך אותה".

לדעת הרמב"ם, מדובר על זן מסוים של ברכות הנהנין, וממילא יש לברך אותם רק כאשר אכן נהנים באופן המתאים לברכה. הרמב"ם מוסיף ומזכיר את המנהג לברך את כל הברכות כולן בבית הכנסת, וקובע שזהו מנהג טעות שיש לבטלו.

הרמב"ן (בחידושיו לפסחים, דף ז) חלק על הרמב"ם מכל וכל, וקבע:

"ועוד נראה לי שסדר ברכות הללו של שחרית ברכות שבח הן על נוהג העולם, ואפילו לא שמע שכוי מברך עליו, וכן בכולן. וכן נהגו, ומנהג ישראל תורה היא".

אם כן, אין מדובר על ברכות הנהנין, אלא על ברכות שבח, המתייחסות ל"נוהג שבעולם". העולם כולו מתעורר, הקב"ה מלביש ערומים וזוקף כפופים, ועל כך אנו משבחים ומהללים אותו. על פי גישה זו, ניתן לברך את כל הברכות בבית הכנסת, כחלק מסדר התפילה, ואין צורך להתאים כל אחת מהן למאורע ספציפי.

התוספות בסוגייתינו (ד"ה כי שמע וד"ה כי פריס; וראה ברבינו יונה כאן, ובטור בסימן מו) נקטו עמדת ביניים, המציעה חלוקה בין הברכות. לדעת התוספות, יש מן הברכות שהינן ברכות הנהנין גרידא, ועל כן אין לברך אותן אם הן אינן רלוונטיות. לעומתן, יש ברכות המתייחסות למנהג העולם ואותן מברכים בכל מקרה.

הלכה למעשה, מצאנו תופעה מעניינת. השולחן ערוך (אורח חיים מ, ח) פסק, כדרכו ברוב המקומות, כדעת הרמב"ם. המחבר קובע, שמי שלא התחייב באחת מן הברכות - יברך אותה בלא שם ומלכות. הרמ"א משיג על השולחן ערוך, ומביא את דעת הרמב"ן לפיה הברכות הן על מנהגו של עולם, וכל אחד רשאי לברך את כולן.

למרבה הפלא, בכל קהילות הספרדים קיבלו את הכרעת הרמ"א בדבר זה. מסתבר מאוד, שהדבר נובע משיטת האריז"ל והמקובלים, הרואים אף הם בברכות אלה חלק מסדר התפילה. כך הסביר את הדברים הרב יצחק יוסף בספרו "ילקוט יוסף" (הלכות ברכות השחר סעיף ח):

"יש לברך כל ברכות השחר, אפילו באופן שלא נתחייב בהן כלל ... ואף על פי שאין זו דעת מרן השולחן ערוך. גם בשער הכוונות כתב בשם רבינו האר"י ז"ל, דכל שמונה עשרה ברכות השחר עד סוף ברכות התורה - חייב כל אדם לסדרן בכל יום, ולברך אותן אף על פי שלא נתחייב בהן, לפי שכולם רמזים נפלאים לאורות עליונים ... והנה אף על פי שאנו הספרדים קיבלנו עלינו הוראות מרן השולחן ערוך, ולא זזים מהוראותיו, מכל מקום כבר נודע שבמקום שהיה מנהג קודם שפשטו הוראותיו של מרן, פעמים שאנו נוהגין שלא כדעת מרן".

אם כן, ספרדים ואשכנזים גם יחד נוהגים, באופן פשוט, כדעת הרמב"ן. אלא, שיש מן הפוסקים האשכנזים שקיבלו את דעת הביניים של התוספות. בספר "מעשה רב" הובא, שלדעת הגר"א בימי הצום החמורים (יום הכיפורים ותשעה באב) אין מברכים "שעשה לי כל צרכי". זאת, משום שברכה זו מהווה, לדעת התוספות, ברכת הנהנין של ממש, ואותה אין לברך אם אין נהנים בפועל. המשנה ברורה (סימן תקנד ס"ק לא) קבע שאין חוששים לדברי הגר"א הללו, אלא נוהגים כפשטות דברי הרמ"א ומברכים את כל הברכות אף בימות הצום. עם זאת, בין האשכנזים יש שחששו לשיטת הגר"א, ומברכים שעשה לי כל צרכי רק במוצאי הצום, כאשר נועלים נעליים רגילות.

כפי שראינו, ביסוד הדיון ההלכתי עומדת אותה שאלה עקרונית בדבר אופיין של הברכות: האם מדובר על ברכות שבח על מנהגו של עולם, או שמא על ברכות הנהנין.

הרב אביהוד שורץ