ברכות קריאת שמע - אהבה רבה

  • הרב עזרא ביק

הברכה השנייה של קריאת שמע היא ברכת אהבה רבה.

לברכה זו יש קשר קרוב אף יותר לקריאת שמע מאשר לברכת יוצר אור, ולא רק בגלל שהיא קרובה יותר אליה באופן מעשי. כמה ראשונים התנגדו לכל הפרעה בין ברכה זו וקריאת שמע - לא אמירת "א-ל מלך נאמן", ואף לא ענית אמן לאחר שהברכה נאמרת על ידי שליח הציבור - כיוון שהם ראו ברכה זו כברכת המצווה עבור מצוות קריאת שמע. קביעות אלו נתמכות על ידי האפשרות המועלית בתלמוד הירושלמי כי ברכת אהבה רבה יכולה לשמש כברכת התורה כאשר מיד לאחריה נאמרת קריאת שמע כלימוד תורה. כפי שנראה מיד, עניין זה משתקף בעוצמה גם בתוכן של הברכה.

ראשית, הבה נשווה ברכה זו לברכה הקודמת, יוצר אור. בברכה זו, ציינו את הדואליות של הנושא הרשמי, שהוא בריאה, עם נושא הטקסט, שהוא אור. ההסבר שהצעתי היה כי האור, השמש והירח, מעבירים את הנושא של בריאה מהקשר היסטורי - ה' ברא את העולם לפני ששת אלפים שנה, להקשר חי ודינאמי - ה' נוכח בחיינו דרך ניהולו את הטבע, העלאת והבאת השמש, וזריחתה עלינו בכל יום: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

מצב דומה מתקיים בברכה השנייה, עם הסבר דומה, לדעתי. הדואליות כאן היא בין הנושא הרשמי, המתבטא בפתיחת וחתימת הברכה, שהוא אהבה ובחירה, והנושא הספרותי של רוב הטקסט, שהוא תורה. מצד אחד, הפתיחה היא "אהבה רבה אהבתנו ה' אלוקינו", והחתימה היא "הבוחר בעמו ישראל באהבה". אולם, רוב הברכה עוסק בתורה:

אָבִינוּ הָאָב הָרַחֲמָן, הַמְרַחֵם, רַחֵם עָלֵינוּ וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל, לִשְׁמֹעַ, לִלְמד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּורָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ, וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ, וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, לְמַעַן לֹא נֵבושׁ וְלֹא נִכָּלֵם וְלֹא נִכָּשֵׁל לְעולָם וָעֶד.

בברכה הקודמת, האור היה דוגמה מסוימת לבריאה. בברכה זו, ברור כי התורה צריכה להיות מובנת כביטוי של אהבת ה'. ה' בחר את עם ישראל ולפיכך נתן לו את התורה כביטוי והתגשמות של אהבתו (זכרו את הטקסט של ברכת התורה - "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"). אני חושב כי במקרה זה, היחס בין הצדדים של הדואליות הוא ההפך מאשר הדוגמה הקודמת. הברכה עוסקת למעשה בתורה - ה' הוא מלך על הטבע, כפי שמתבטא בחוקי הטבע, והוא מלך על ישראל, כפי שמתבטא בחוקי התורה. עם זאת, זו אינה התייחסות לעובדה היסטורית כלשהי - מתן תורה בסיני לפני ארבעת אלפים שנה - ולא למצווה ללמוד תורה, אלא לחוויה מתמשכת ודינאמית של נוכחות ה' ויחסו אתנו בתורה. במילים אחרות, הברכה מתייחסת לקשר של קרבה ואהבה עם ה', קשר שאנו חווים "בכל יום תמיד" דרך החוויה של התורה. היחס עם התורה הוא אהבת ה', הנחווית בכל יום.

נקודה זו מסבירה את העובדה כי הברכה אינה עוסקת במתן תורה, אלא בחיוב והרצון שלנו ללמוד תורה. לאחר הכרזה קצרה כי "ותלמדם [את אבותינו] חקי חיים", אנו פונים לתפילה כי לבבותינו יהיו עסוקים בתורה בכל רמה. בתפילת ערבית, עניין זה אפילו יותר מפורש (וקצר):

אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהַבְתָּ, תּוֹרָה וּמִצְוֹת חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָנוּ לִמַּדְתָּ, עַל כֵּן ה' אֱלֹוקֵינוּ, בְּשָׁכְבֵנוּ וּבְקוּמֵנוּ נָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ, וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ, וּמִצְוֹתֶיךָ וְחֻקּוֹתֶיךָ לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ, וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.

התורה היא אהבת ה', וכך הברכה מובילה באופן טבעי למחויבות/שאיפה שלנו לחוות אותה, לעסוק בה, לאמץ אותה.[1]

ברכה זו, כמו הקודמת, משקפת גם הדדיות. בברכה הקודמת ראינו כי היצירתיות של ה' משתקפת בשבח שלנו. כאן, נתינת ה' את התורה לאהבתו משתקפות בלימוד שלנו את התורה.

ישנו, עם זאת, תו דיסוננטי אחד בברכה, שורה אחת שראית שלא במקומה: "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ, ותוליכנו קוממיות לארצנו". מה עושה תפילה לקיבוץ גלויות לארץ ישראל בברכה על התורה?

במבט ראשון, זה נראה כמו הוכחה לעמדתו המפורסמת של רמב"ן כי המצוות, בעצם, נועדו לארץ ישראל בלבד. החיוב במצוות בחוץ לארץ נועד רק כדי לשמור אותנו "בכושר", כביכול. בהתאם, כיוון שהברכה משבחת את אהבת ה' לישראל ובחירתו בישראל דרך נתינת התורה לנו, מתאים כי מיד ניזכר כי למעשה היא ניתנה לנו בהבנה שהיא תקוים בארץ ישראל.

בהקשר זה, עם זאת, אני חושב כי שורה זו בברכה מתאימה גם מבלי להסכים עם עמדתו הקיצונית של רמב"ן. בהקשר זה, אנו מדברים לא על החיוב לקיים את התורה, אלא על התורה כהתגשמות של אהבת ה', ושל ההכללה שלנו באותה אהבה והשבתנו אהבה על ידי דבקותנו בתורה. אהבת ה' - הנישואים בין ה' לישראל, אם להשתמש בשפה של שיר השירים - כמו גם הקיום של מלכות ה' על עמו ישראל, יכולים להתקיים במלואם רק בארץ ישראל, ממלכתו של ה' (לפי כל הדעות, אני מאמין). בחירת עם ישראל הייתה להיות עמו של ה', האומה שלו, וייעוד וזה יכול להתקיים במלואו רק כאשר אנו מכונסים יחד כאומה בארץ שבה ה' משרה את שכינתו. כאשר אנו משבחים את ה' על בחירתו בישראל באהבה ונתינת התורה להם, וכאשר אנו מבטאים בהתאם לכך את שאיפתנו ומחויבותנו להקדיש את עצמנו לתורה, להיכנס אליה באהבה, הרי זה אך טבעי כי נתמלא מיד בכמיהה עזה לעשות כן בממלכה שה' בחר להיות מושב כסאו והנחלה שהוא בחר להיות הבית של איחוד אוהב זה. ניתן בוודאי ללמוד תורה גם בגלות, אך לא ניתן להגיע לאיחוד האוהבים או לייסד את ממלכת ה' מחוץ לארץ ישראל.

בהביננו זאת, עלינו לשים לב מיד עד כמה ברכה זו קשורה בקריאת שמע. קריאת שמע פותחת בהכרזה על מלכות ה' ומיד לאחר מכן מופיע הציווי "ואהבת את ה אלוקיך בכל ללבך, ובכל נפשך ובכל מאדך". לאחר מכן מופיעים ציוויים על לימוד תורה ועל שימת מילות התורה כאותות על גופינו ועל דלתותינו. הברכה מתבססת בדיוק על אותם רכיבים. ה' הוא מלך, אנו נבחרנו להיות עמו. אנו מצווים לאהוב אותו, והוא מבטא את אהבתנו אלינו באופן נצחי. התורה צריכה להיות עמנו בכל זמן, התורה ניתנה לנו על ידי ה' ואנו משתוקקים ללמוד ולקיים אותה. הברכה היא המקבילה האלוקית למצוות האנושיות של קריאת שמע.

ההקבלה של מעשינו לאלו של ה' היא מעניינת ביותר, ובולטת במיוחד בנוגע לאהבה. על אף שהברכה עוסקת באהבת ה' לישראל, היא מציינת במודגש גם את אהבת ישראל לה'. ואין זו אסוציאציה בלבד. כפי שהזכרנו קודם, ישנה דרישה הלכתית להתייחס לנושא החתימה מיד פני החתימה (מעין החתימה סמוך לחתימה). החתימה של ברכה זו היא "הבוחר בעמו ישראל באהבה". האהבה אליה מתייחסים כאן היא אהבת ה' לישראל. ה"סמוך לחתימה" הוא "להודות לך וליחדך באהבה". האהבה כאן היא אהבת ישראל לה'. המסקנה ההכרחית היא ששתי האהבות הן אותה אחת.

אנו יודעים כי אין זה נכון לגבי כל סוגי האהבה. אהבת הורים לידיהם ואהבת ילדים להוריהם אינן אותו דבר, ואין הן, באופן טראגי, תמיד כרוכות זו בזו. כמה אהבות הן, מטבען, ללא גמול. האהבה שאנו מניחים בדרך כלל שהיא הדדית מטבעה היא אהבה רומנטית - לא רק הדדית, אלא במיטבה, שני צדדים של אותו הדבר. האדם אינו רק בר מזל אם הוא נאהב על ידי האישה שהוא אוהב, אלא במקרה הטוב ביותר, אנו חושבים על קיום של אהבה אחת, אחדות אחת. אהבה שהיא אחדות היא מהגדרתה דו-צדדית. ברכה זו מניחה כי זה נכון לגבי ה"אהבה רבה" שה' אוהב את ישראל. בחירתו של ה' להיות מלך על ישראל היא המקור לציווי "ואהבת", שעשוי להיראות משונה לנתינים בדמוקרטיה מודרנית. ה' בוחר להית מלך על ישראל לא בגלל שהוא מחפש כוח, אלא בגלל אהבתו לישראל - "הבוחר בעמו ישראל באהבה". אהבה זו מבוטאת על ידי התגובה שלנו אליה; אנו מייחדים ומקדשים את שמו באהבה. הוא נתן לנו את התורה באהבה, ואנו לומדים ומקיימים אותה באהבה.

נקודה אחת אחרונה. בתחילת הברכה, אמרנו "אבינו מלכנו, בעבור אבותינו שבטחו בך, ותלמדם חקי חיים, כן תחננו ותלמדנו". מדוע אנו מזכירים את הביטחון של אבותינו? מהי בדיוק המשמעות של ההתייחסות ל"אבותינו שבטחו בך"?

האבודרהם טוען כי יש כאן התייחסות לעם ישראל, אשר הלך אחרי ה' במדבר ארבעים שנה. בהקשר זה, עם זאת, אני חושב ההתייחסות היא לקבלת התורה בסיני: "נעשה ונשמע". התורה התקבלה בביטחון ואמון, ולא דרך בחינה של התועלת שבה. היא התקבלה מתוך אמון עיוור. איזה ביטוי גדול יותר של אהבה יש, יותר מאשר התחייבות לעתיד ללא ביטחונות? האין זה בדיוק האופן בו האדם מסכים לנישואים, לחלוק עתיד בלתי ידוע? עם ישראל קיבל מתוך ביטחון, וה' לימד אותם את התורה שהם קיבלו. כך גם - על אף שלא ניתן לומר שאנו באותו מצב של חוסר ידיעה - אנו מבקשים כי ה' יחונן וילמד אותנו, באהבה ואמונה.

ברכה זו שלפני קריאת שמע עוסקת בדיוק בקבלת עול מלכות שמיים באהבה ואמונה, כיוון שהוא מוצע לנו באהבה. התורה אינה סמל לאהבה הדדית זו, אלא עצם התוכן של האהבה, הקיום שלה וביטויה המלא ביותר.

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו

תורגם על ידי חנה גלסנר

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   יש הבדל מעניין בין שחרית לבין ערבית בנוגע לנקודה זו. בשחרית, אנו מבקשים את עזרתו של ה' להיות עוסקים בתורה; בערבית אנו מבטיחים לעשות כן. איני בטוח מדוע קיים הבדל זה, אך אני חושד כי בבוקר אנו עומדים בפני יום של חוויה והשתדלות, כך שאנו מבקשים עזרה; בערב, השלמנו את היום ואיננו זקוקים לעזרה מידית, כך שאנו מאשרים מחדש את מחויבותנו להמשיך בעתיד. שניהם, עם זאת, הם בראש ובראשונה הבעה של מחויבותנו.