דילוג לתוכן העיקרי
הלכות תפילה -
שיעור 7

ברכות קריאת שמע | 2

קובץ טקסט
בפרק זה נדון בברכות שלאחר קריאת שמע ובסמיכת גאולה לתפילה.

אמת ויציב

הגמרא (ברכות יב ע"א) מייחסת חשיבות רבה לברכה שלאחר קריאת שמע, ברכת "אמת ויציב". בגמרא נאמר:
 
כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית – לא יצא ידי חובתו, שנאמר [תהילים צ"ב, ג] 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות'.
 
רש"י מסביר את הצירוף של חסד ואמונה המתגלם בברכת "אמת ויציב":
 
על חסד שעשה עם אבותינו היא, שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם, וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו.
 
בירושלמי (ברכות א ו; ראה טור סו) נאמר על "אמת ויציב" שיש להזכיר בה מספר עניינים:
 
ר' אומר צריך להזכיר בה מלכות. אחרים אומרים צריך להזכיר בה קריעת ים סוף ומכת בכורים. ר' יהושע בן לוי אומר צריך להזכיר את כולן וצריך לומר צור ישראל וגואלו.
 
גם לפי מקור זה, נס יציאת מצרים והגאולה העתידה לבוא הם הנושאים העומדים בלבה של "אמת ויציב".
 
הראשונים חלוקים בפרשנותם לקביעת הגמרא "כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו". על איזו חובה מדובר?
 
ההגהות מיימוניות מביא את דברי ר' משה הכהן מלוניל, ומסביר שמי שלא קרא את "אמת ויציב" פשוט לא מילא את החובה לברך ברכה זו. הכסף משנה (הלכות קריאת שמע פ"א ה"ז) מעיר על כך שמשמעות זו מובנת מאליה ועל כן יש לשער שהגמרא כיוונה למשמעות נוספת. הכסף משנה סבור שאפילו מי שהשמיט מילה אחת "אמת", לא יצא ידי חובה שכן עיקר ברכה זו הוא להעיד על אמונתנו בגאולה בעבר ובעתיד. באותו מקום מובאים גם דברי רבינו מנוח הסובר שגמרא זו מתייחסת למי שקורא את הברכה של ערבית ("אמת ואמונה") בשחרית וההיפך.
 
לחילופין, פוסקים אחרים (ראה כסף משנה והטור סימן סו) סבורים שמי שהשמיט לחלוטין את אחת מהברכות שאחרי קריאת שמע לא יצא ידי חובת קריאת שמע בשלימותה! הכסף משנה לדוגמה, מסביר שמכיוון שבברכות אלה אנו מצהירים על אמונתו ביציאת מצרים ובגאולה לעתיד לבוא, הן נחשבות כקריאת שמע עצמה, ועל כן מי שלא ברך אותן "ידי קריאת שמע יצא, ידי קריאת שמע כראוי לא יצא".
 
הכלבו (סימן ט) מרחיב את היריעה ומסביר שברכה זו מבוססת על שלוש הפרשיות של קריאת שמע. "אמת אלוקי עולם מלכנו" מתייחסת לפרשה הראשונה שעניינה קבלת עול מלכות שמיים, "אשרי איש שישמע למצוותך" מתייחסת לפרשה השנייה העוסקת בקבלת עול מצוות ולבסוף "ממצרים גאלתנו" מתייחסת לפרשה השלישית של קריאת שמע, פרשת ציצית, המזכירה לנו את גאולת מצרים ואת היותנו העם הנבחר. משום שהברכה השלישית מסכמת ומבהירה את הרעיונות העומדים ביסוד קריאת שמע, מי שלא ברך "אמת ויציב" לא יצא ידי חובת קריאת שמע.

סמיכת גאולה לתפילה

הגמרא (ברכות ט ע"ב) אומרת:
 
דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה [קריאת שמע] עם הנץ החמה. תניא נמי הכי: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום... העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים: כל הסומך גאולה לתפילה – אינו ניזוק כל היום כולו... זימנא חדא סמך [רב ברונא] גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא.
 
במקום אחר בגמרא (ברכות ד ע"ב) נאמר:
 
אמר מר: קורא קריאת שמע ומתפלל [שמונה-עשרה]. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית.
 
מדוע עומדים חכמים על כך שיש לסמוך גאולה לתפילה? הראשונים העלו סברות שונות בקשר להלכה זו.
 
רש"י (ברכות ד ע"ב, ד"ה הסומך) לדוגמה, מציע שני הסברים:
 
סמיכת גאולה לתפילה רמזה דוד בספר תהילים, דכתיב 'ה' צורי וגואלי' (תהילים י"ט, טו), וסמיך ליה 'יענך ה' ביום צרה' (תהילים כ', ב). אמרינן בברכות ירושלמי: מי שאינו סומך גאולה לתפילה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג – אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו.
 
על פי שתי גישות אלה, הזכרת הגאולה מחזקת את התפילה. אולם, לפי הפירוש הראשון רעיון זה תקף רק לסוג מסוים של תפילה, רק לתפילה בעת צרה. לפי ההסבר השני, המופיע בירושלמי, חלק בלתי נפרד מכל תפילה היא התקרבות לקב"ה. אך לפני שניתן להתקרב לקב"ה ולבקש על צרכינו האישיים, יש לשבח את הקב"ה על חסדיו הקודמים ולקבל עלינו את מעמדו כגואל ישראל.
 
יש מבין הראשונים הסבורים שישנן השלכות מעשיות להבדלים בין שתי גישות אלה. הרמ"א (סימן קיא סעיף א) מביא את ההגהות אשר"י ואחרים, שפסקו שמכיוון שהדרישה לסמוך גאולה לתפילה מבוססת על סמיכות הפסוק "ה' צורי וגואלי" (תהילים י"ט, טו) לפסוק "יענך ה' ביום צרה" (תהילים כ', ב), אין צורך לסמוך גאולה לתפילה בשבת שכן אין זה זמן צרה. אולם הרמ"א מוסיף וכותב שביום טוב לא נוהגים כמו בשבת שכן יום טוב הוא יום דין. דעה זו מנוגדת לבית יוסף (סימן קיא) הסובר שסמיכות הפסוקים אינה הסיבה היחידה לסמוך גאולה לתפילה, ועל כן דרישה זו תקפה גם בשבת.
 
הרמ"א פוסק לבסוף תוך התחשבות בדעתו של הבית יוסף, שטוב להחמיר ולא להפסיק בין גאולה לבין תפילה אם אין צורך מיוחד. המשנה ברורה (סימן קיא ס"ק ט) כותב על כן שמותר בשבת לענות לקדיש, קדושה ו"ברכו" בין "גאל ישראל" לבין תפילת שמונה-עשרה.
 
תלמידי רבינו יונה (ב ע"ב) מפרשים את הגמרא בצורה שונה לגמרי, וכותבים כך:
 
וכי מפני שסומך גאולה לתפילה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עולם הבא? ואומר מורי הרב שהטעם שזוכה לשכר גדול כזה מפני שהקב"ה כשגאלנו והוציאנו ממצרים היה להיותנו לו לעבדים... ובברכת גאל ישראל מזכיר בה החסד שעשה עמנו הבורא והתפילה היא עבודה... וכשהוא מזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד מראה שכמו שהעבד שקונה אותו רבו חייב לעשות מצוות רבו כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותו הבורא ושהוא עבדו ועובד אותו וכיוון שמכיר שהוא עבדו מפני שגאלו ועושה רצונו ומצוותיו נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העולם הבא.
 
ככל הנראה תלמידי רבינו יונה סוברים שסמיכת גאולה לתפילה מחזקת את מימד הגאולה שבתפילה, בכך שאנו מתפללים מיד אחרי ברכת "גאל ישראל", אנו ממחישים את הרעיון האמוני שבבסיס עבודת ה' נמצאת גאולת מצרים.
 
ר' יחיאל יעקב וינברג (1884–1966), בקובץ מאמרים שנקרא "לפרקים" (עמ' רפג), מעלה רעיון נוסף ומסביר:
 
הגאולה היא זיכרון העבר, הזכרת יציאת מצרים והנסים שעשה אז הקב״ה עימנו, ואילו התפילה כוללת ומבטאת את תקוותינו ושאיפותינו לגאולה לעתיד (השיבה שופטינו, ולירושלים עירך, ותחזינה עינינו). עתידנו משולל כל יסוד קיום אם אינו נעוץ בקרקע העבר. אלה מבני עמנו שויתרו על גאולה בעתיד וחיים רק בזכרונות העבר בלבד – תפילתם תפילה יתומה, ואלה שרוצים להוציא את העבר מלבם ורק העתיד מענין אותם ליצור אותו לפי צלם דמות רצונם הם – אלה מאבדים את שני עולמותיהם... גאולה משמעותה נתינת חירות לכח היצירה העברי כפי שהתגלם בעבר העברי.

אמן, טלית ותפילין לאחר גאל ישראל

האם ישנם מצבים מסוימים המצדיקים הפסק בין גאולה לתפילה בשחרית?
 
הבית יוסף (סימן סו) מביא את דברי הרוקח (סימן שכ"א) המתיר לענות לקדושה בין "גאל ישראל" ובין שמונה-עשרה. תוספות (ברכות יג ע"ב) לעומת זאת, וגם המרדכי, סוברים שבעוד שמותר לענות בין ברכות קריאת שמע, כפי שנראה בפרק הבא, אסור לענות אמן בין גאולה לתפילה.
 
בשולחן ערוך (סימן סו סעיף ט) נפסק להלכה שאין לענות לקדיש או לקדושה בין גאולה לתפילה, אלא יש להמתין ב"שירה חדשה" ולענות שם. המשנה ברורה מוסיף גם שאין לענות לא על "ברכו" ולא על "מודים".
 
בעניין עניית אמן לשליח הציבור בסיום "גאל ישראל", הטור (סימן סו) מתיר זאת, אפילו אחרי שסיים המתפלל לומר את הברכה בעצמו (על פי מי שנוהג לענות אמן אחרי הברכות שלו עצמו). הבית יוסף חולק על דעה זו ופוסק בשולחן ערוך (סימן סו סעיף ז) שאין לענות אמן אחרי "גאל ישראל", כנראה אפילו לא אחרי שליח הציבור. הרמ"א מתיר לענות, אך כותב שהמנהג הוא לענות אמן אחרי ברכתו של שליח הציבור, אבל לא אחרי הברכה שלנו.
 
המשנה ברורה (סימן סו ס"ק לה) כותב שטוב להימנע מלהיכנס לספק בעניין זה ולכן כדאי לסיים את הברכה יחד עם שליח הציבור וכך להימנע מהחיוב לענות אמן, או לחילופין להתחיל להתפלל שמונה-עשרה רגע לפני ששליח הציבור מסיים לקרוא את הברכה. הערוך השולחן (סימן סו סעיף יד) כותב שנהגו לא לענות אמן אחרי שליח הציבור.
 
יש שליחי ציבור המסיימים את "גאל ישראל" בשקט כדי להימנע מבעיה זו, אולם רבים חלקו על מנהג זה שכן שליח הציבור "פורס על שמע", זאת אומרת שעליו לקרוא בקול רם את כל הברכות. גם בימינו ישנם עדיין מנהגים שונים בעניין זה.
 
כפי שנאמר לעיל, הראשונים נחלקו בשאלה אם סמיכת גאולה לתפילה מחוייבת גם בשבת. הרמ"א (סימן קיא סעיף א) מביא את הדעה המקלה אך פוסק "טוב להחמיר אם לא במקום שצריך לכך". המשנה ברורה (סימן קיא ס"ק ט, והביאור הלכה) פוסק שמותר בשבת לענות לקדיש, ל"ברכו" ולקדושה (כפי שנאמר כבר) בין "גאל ישראל" לתפילה בשבת.
 
לגבי טלית ותפילין, השולחן ערוך (סימן סו סעיף ח) פוסק שמי שלא היו בידו טלית או תפילין לפני שהתחיל לקרוא ברכות קריאת שמע וקיבל אותם לפני תחילת שמונה-עשרה, יניח את התפילין אבל יברך רק אחרי תפילת עמידה, ולא יתעטף בטלית. על אף שהפרי חדש, המובא במשנה ברורה (סימן סו ס"ק מב), סובר שמותר לברך על התפילין, המנהג ומסקנתם של האחרונים תואמים את דעתו של השולחן ערוך.
 
במקרה של מי שקיבל לידיו טלית ותפילין לפני שאמר "גאל ישראל", השולחן ערוך והרמ"א חלוקים בשאלה אם יש להניח תפילין ולהתעטף בטלית בלי ברכה (שולחן ערוך) או לחילופין לברך על התפילין אבל לא על הטלית (רמ"א). המשנה ברורה (סימן סו ס"ק טז) מביא את הפרי מגדים שלדבריו המנהג הרווח תואם את ההבחנה שעושה הרמ"א, ומי שמתעטף בטלית בזמן ברכות קריאת שמע צריך לברך רק אחרי התפילה.
 
המשנה ברורה (סימן קיא ס"ק ב) כותב שיש להימנע אפילו משהייה כלשהי בין גאולה לתפילה.

גאולה ותפילה בערבית

בגמרא (ברכות ד ע"ב) מופיע דיון הנוגע לסמיכת גאולה לתפילה בערבית.
 
דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפילות באמצע תיקנום [ז"א בשחרית תפילה אחרי שמע ובערבית תפילה לפני שמע]. במאי קא מפלגי? אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא. אי בעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הווי, אלא גאולה מעלייתא לא הוויא אלא עד צפרא; ורבי יהושע בן לוי סבר: כיוון דלא הוויא אלא מצפרא, לא הוויא גאולה מעלייתא. ואיבעית אימא קרא – ושנייהם מקרא אחד דרשו, דכתיב: בשכבך ובקומך, רבי יוחנן סבר: מקיש שכיבה לקימה – מה קימה קריאת שמע ואחר כך תפילה, אף שכיבה נמי קריאת שמע ואחר כך תפילה; רבי יהושע בן לוי סבר: מקיש שכיבה לקימה – מהקימה קריאת שמע סמוך למיטתו, אף שכיבה נמי קריאת שמע סמוך למיטתו.
 
בעוד רבי יוחנן לא מבחין בין שחרית לערבית לעניין סמיכת גאולה לתפילה, רבי יהושע בן לוי גורס שסמיכת גאולה לתפילה מחוייבת בשחרית בלבד.
 
הגמרא מקשה על דעתו של רבי יוחנן. בערבית, אחרי "גאל ישראל" (גאולה), מברכים ברכה נוספת ("השכיבנו") ואומרים קדיש לפני שמונה-עשרה:
 
מתיב מר בריה דרבינא: בערב מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה; ואי אמרת בעי לסמוך, הא לא קא סמך גאולה לתפילה, דהא בעי למימר השכיבנו! אמרי: כיוון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא. דאי לא תימא הכי – שחרית היכי מצי סמיך? והא אמר רבי יוחנן, בתחילה אומר: 'ה' שפתי תפתח', ולבסוף הוא אומר: 'יהיו לרצון אמרי פי'! אלא: התם כיוון דתקינו רבנן למימר 'ה' שפתי תפתח' – כתפילה אריכתא דמיא, הכא נמי, כיוון דתקינו רבנן למימר השכיבנו – כגאולה אריכתא דמיא.
 
לדברי הגמרא אפילו רבי יוחנן יסכים ש"השכיבנו", הברכה שנייה שאחרי קריאת שמע של ערבית, לא נחשבת הפסק בין גאולה לתפילה, שכן מרגע שברכה זו נתקנה היא נחשבת "גאולה אריכתא". התלמידי רבינו יונה (ב ע"ב) מסבירים שברכת "השכיבנו" עוסקת אף היא בגאולה ועל כן אינה נחשבת להפסק.
 
כיצד פסקו הראשונים בעניין סמיכת גאולה לתפילה בערבית?
 
רב עמרם גאון (שדבריו מובאים בתוספות ברכות ד ע"ב, ד"ה דאמר) פוסק כמו רבי יהושע בן לוי, שאין חיוב לסמוך גאולה לתפילה בערבית. משום כך, רב עמרם גאון מסביר, אין סיבה להימנע מהפסק בין שני חלקים אלה של תפילת ערבית ואין מניעה לומר קדיש בין הברכות שאחרי קריאת שמע לבין שמונה-עשרה.
 
מרבית הראשונים (בתוספות ברכות ד ע"ב, ד"ה דאמר; בה"ג; מרדכי, ברכות פרק ה; שו"ת הרא"ש כלל ד סימן ו; רמב"ם, הלכות תפילה פ"ז הל' יח), פסקו על פי רבי יוחנן, ולא על פי רבי יהושע בן לוי, שיש לקשור בין גאולה ובין תפילה גם בערבית. אולם אותם ראשונים חלוקים בשאלת חיוב סמיכת גאולה לתפילה בערבית. הראשונים נחלקו לדוגמה בשאלה האם להתיר לקרוא את הברכה "ברוך ה' לעולם" שנתקנה לאחר תקופת התלמוד ונועדה להיאמר אחרי "השכיבנו". אחד הטיעונים נגד קריאת ברכה זו קשור לסמיכת גאולה לתפילה: האם ברכה זו נחשבת להפסק בין גאולה לתפילה? חלק מן הפוסקים (רמב"ן, שדבריו מובאים בתלמידי רבינו יונה ברכות ב ע"ב והרשב"ם שדבריו מובאים בשו"ת הרשב"א חלק א סימן רצג) קבעו שאין לברך "ברוך ה' לעולם" מסיבה זו, אך פוסקים אחרים תומכים באמירת הברכה (תוספות ברכות ד ע"ב, ד"ה דאמר; הרא"ש, ברכות פרק א סימן ה).
 
כך גם הבית יוסף (סימן רלו) מביא ראשונים שסברו שעיקר סמיכת גאולה לתפילה היא בשחרית ולא בערבית ולכן מי שאיחר לתפילת ערבית צריך להתפלל שמונה-עשרה עם הציבור ולאחר מכן לקרוא קריאת שמע וברכותיה. בשולחן ערוך (סימן רלו סעיף ג) נתקבלה דעה זו להלכה.
 
דעות אלה דומות לדעתם של חלק מן הגאונים והראשונים (ראה רב האי גאון המובא ברא"ש, ברכות פרק א סימן א) שהוזכרו לעיל ומורים למי שמתפלל ערבית מוקדם עם הציבור לקרוא קריאת שמע וברכותיה בזמן. ככל הנראה דעה זו מבוססת על התפיסה לפיה החשיבות של קריאת שמע וברכותיה בזמנן, רבה יותר מסמיכת גאולה לתפילה, לכל הפחות בערבית. כפי שהזכרנו קודם, לא נפסק כך להלכה. נראה כי תפילה בציבור דוחה סמיכת גאולה לתפילה בערבית, אך קריאת שמע בזמנה לא דוחה.
 
יתרה מזאת, הבית יוסף מביא את הרשב"א (חלק א סימן רצג), שמתיר לשליח ציבור להכריז על ראש חודש לפני שמונה-עשרה. על אף שהמרש"ל חולק על הרשב"א (ראה ב"ח סימן רלו, ד"ה ומה), השולחן ערוך (סימן רלו סעיף ב) פוסק לקולא לגבי הודעות הקשורות לתפילה לפני שמונה-עשרה בערבית. כך גם המשנה ברורה (ס"ק ז) מוסיף שמותר גם להכריז "ותן טל ומטר" בתפילת ערבית. אולם המשנה ברורה גם מציין שאין להכריז בין ברכותיה של קריאת שמע, אלא רק אחרי שסיימו לקרוא אותן. כמו כן, ושפסיקה מקלה זו תקפה רק בערבית. למעשה, יש הפוסקים (ראה רא"ש תענית פרק א סימן ב) הסוברים כי חכמים תיקנו שיש להתחיל לומר "משיב הרוח" במוסף במיוחד כדי שלא יטעו ויכריזו "משיב הרוח" בשחרית בין גאולה לתפילה.
 
לְמה ניתן לייחס ויתור זה על סמיכת גאולה לתפילה בערבית? ככל הנראה, בעוד חלק מן הפוסקים הבינו שרבי יוחנן לא התייחס לאמירת "השכיבנו" כהפסק משום שכך ברכה זו ניתקנה (בדומה לפסוק "ה' שפתי תפתח..." לפני שמונה-עשרה), ושאין בכך הצדקה להתעלם מסוגים אחרים של הפסק, פוסקים אחרים מאמינים שהדרישה לסמוך גאולה לתפילה בערבית פשוט אינה חלק מהותי של תפילה זו – ועל כן, בעת הצורך (כדי להתפלל בציבור או כדי להכריז על ראש חודש למשל), ניתן לוותר עליה.
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)