עירובין | דף מ | ברכת הזמן

מתוך הדיון במשנה (לט עמוד א) בהזכרת ראש חודש בתפילות ראש השנה, עוברת הגמרא (מ עמוד ב) לדון בברכת שהחיינו בראש השנה וביום הכיפורים:

"ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים? כיון דמזמן לזמן אתי - אמרינן, או דילמא: כיון דלא איקרו רגלים - לא אמרינן? לא הוה בידיה.
כי אתאי בי רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן.
אמר ליה: רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי - חובה מאי?"

רבה מסתפק האם יש לברך שהחיינו בראש השנה ויום הכיפורים, ורב יהודה מנסה לענות על השאלה מקל וחומר: אם מברכים על פרי חדש, ק"ו שמברכים על מועד שמתחדש. תגובתו של רבה היא שיש לחלק בין שתי שאלות: הרשות לברך והחובה לברך. החידוש ההלכתי הגדול שבדבריו הוא הגדרת ברכת שהחיינו על פרי חדש וכדומה כ"ברכת רשות". ואכן, מתוך דברי הגמרא כאן כתב הרמ"א (או"ח רכג, א):

"ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות".

אמנם, החידוש המשמעותי יותר מבחינה למדנית הוא החילוק שעושה רבה בין ברכת שהחיינו על פרי או על בגד לברכת שהחיינו על המועדים. ניתן לראות חילוק זה בשתי דרכים:

א. אפשר להבין שמדובר באופן עקרוני באותו דין, של שבח והודאה לקב"ה, אלא שדווקא במועדים יש הגדרה אובייקטיבית ומוחלטת של שמחה שמחייבת ברכה בוודאות, אילו בשאר המקומות מדובר בתגובה לתחושה סובייקטיבית שמוגדרת כרשות.

ב. באופן אחר ניתן להבין שמדובר בדין שונה לחלוטין של ברכת הזמן, שמהווה חלק מדיני קדושת יום טוב ולא דין מדיני ברכת השבח וההודאה.

כאפשרות השנייה ניתן לדייק ממהלך הגמרא שלומדת את דיני ברכת הזמן בר"ה ויוה"כ מדרשת הפסוק "תן חלק לשבעה וגם לשמנה", וכן משמע גם מלשון רבנו חננאל בהסבר מהלך זה של הגמרא:

"הני כולהו עיקר לקדש אותן בזמן".

כלומר, ברכת הזמן במועדים היא חלק מדיני הקידוש של היום בידי האדם.

נראה ששוני זה בין הברכות בא לידי ביטוי בדינים נוספים בסוגייתנו. בגמרא מבואר שמי שלא בירך ביום הראשון יכול לברך כל שבעה, בניגוד לברכת שהחיינו על פרי או בגד שפוקעת אם לא בירכו בתחילת הלבישה או האכילה. כמו כן, בגמרא הובאה דעה המצריכה לברך את ברכת שהחיינו במועדים על כוס יין, דין שלא קיים בברכת שהחיינו על פרי או בגד.

נראה שהחקירה הנ"ל יכולה להשליך על הבנת עיקר התלבטותו של רבה האם לברך שהחיינו בר"ה וביוה"כ. בעל התורת חיים על אתר ביאר את הספק באופן הבא:

"לפי שאין אומרים זמן אלא על דבר שיש בו שמחה לכך קמיבעי ליה מי אמרינן דווקא ברגלים דאית בהו שמחה דכתיב ושמחת בחגך אומרים זמן, אבל בראש השנה ויום הכיפורים דיומי דדינא נינהו לא, או דלמא כיון דמזמן לזמן קאתו אמרינן. וקאמר ליה אנא אפילו אקרא חדתא דפירא גרוע הוא כדאמרינן למה נקרא שמן קשואין שקשין לגוף אפילו הכי אמינא זמן כיון דמזמן לזמן קאתי".

נראה שבעל התורת חיים הבין את ברכת שהחיינו במועדים כסעיף של ברכת שהחיינו הרגילה, וממילא הסביר את הספק כנעוץ בשאלה האם יש שמחה בימים אלו. אמנם בלשון הגמרא משמע בבירור שלא כדבריו: "כיון דלא איקרו רגלים". הספק של הגמרא נובע מכך שדווקא שלשת הרגלים נקראו "רגלים" שעניינו "זמנים". כלומר, דווקא בהם קיימת קדושת הזמן המיוחדת לרגלים שמחייבת בברכת שהחיינו, בניגוד לר"ה ויוה"כ שאינם מהווים חלק מן הרצף של רגלים אלו. (משמעותם הייחודית של הרגלים בלוח השנה באה לידי ביטוי גם בדיני "בל תאחר" ובהלכות אבלות ואכמ"ל).