ברכת היין ושמן הזית

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 13 – ברכת היין ושמן הזית
 

א. פתיחה

בשיעור זה נעסוק בליבון סוגיית הבבלי בברכות לה, ב העוסקת בבירור הסיבה לייחוד ברכת היין יחד עם בירור הברכה על שמן זית. סוגיה זו תעמיק את הבנתנו את מערך הברכות של "ברכות הפירות" ואת יחסה לברכת היין והלחם. שאלה מרכזית שנדונה בסוגיה היא האם ברכת "בורא פרי הגפן" משתייכת למערך הברכות של "ברכות הפירות". מכך שהברכה מנוסחת במטבע ברכה של "ברכות הפירות" מסתבר שהיא שייכת לאותו מערך ברכות. ברם, היותה יוצאת דופן, בדומה לברכת הלחם, מעלה גם את האפשרות שהיא משתייכת למערך של "ברכות המזון לפניה". הסוגיה מוקדשת לבירור נקודה יסודית זו.

ב. מאי שנא יין?

הסוגיה פותחת בשאלה:
מאי שנא יין?
אילימא משום דאשתני לעלויא, אשתני לברכה? והרי שמן, דאשתני לעלויא ולא אשתני לברכה! דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ!
ניתן את דעתנו לכך שהסוגיה פותחת בשאלה רק ביחס ליין ולא ביחס לברכת הלחם. כך בפתיחת הסוגיה, וכך גם בהמשכה. דומה שההסבר לכך פשוט. לסוגיה היה ברור שברכת הלחם המנוסחת במטבע ברכה עצמאי לא שייך למערך של "ברכות הפירות". נראה שגם היה ברור לה שברכת הלחם מהווה קטגוריה עצמאית של "ברכת המזון לפניה", ולכן לא התלבטה בפשר ייחודו. לעומת זאת, ברכת היין מנוסחת במטבע ברכה של "ברכות הפירות" – "בורא פרי הגפן". לכן, הסוגיה שאלה לפשר נוסחה הייחודי.
הצעתה הראשונה של הסוגיה היא שזאת משום שאישתני לעילויא, אישתני לברכה. בכך, הסוגיה פותחת לנו פתח לנושא מרכזי שיעבור כחוט השני בסוגיות השונות של "ברכות הפירות", והוא השפעת תהליכי עיבוד והכנת המאכל על ברכתו.[1] בשלב זה, הסוגיה מבקשת לראות בשינוי המשפר את הפרי ("אישתני לעילויא") את הגורם לשינוי בנוסח הברכה. בכך היא קובעת עיקרון שאת "ברכות הפירות" מברכים על הפרי בצורתו המקורית. שינוי ועיבוד המשפרים את הפרי מביאים לידי שינוי בנוסח הברכה עליו. ברם, אם כך הדבר, הסוגיה טוענת שאין לראות בברכת היין יוצא מן הכלל אלא אספקלריא המלמדת על כלל גדול בדיני "ברכות הפירות". לכן, שואלת הגמרא מדוע לא ניישם עיקרון זה גם ביחס לשמן זית? ממימרת שמואל, שעל שמן זית מברכים בורא פרי העץ, מוכח שמדובר בדין המוגבל ליין בלבד!
והנה הסוגיה שאלה על שמן זית בלבד. ייתכן ושאלתה תופסת גם ביחס לפירות נוספים שעברו תהליכי עיבוד. ברם, הסוגיה לא מזכירה זאת, וכל מהלך השקלא וטריא שלה מצטמצם רק לשמן זית. לכן נראה שיש רגליים לדבר שכל הדיון הוא רק ביחס לשמן זית. ייתכן והסיבה לכך היא שסוגיה זו מוגבלת לדיון על פירות העץ בלבד, בעוד שהדיון המרכזי על השפעת תהליכי עיבוד על פירות האדמה נמצא בסוגית שלקות (להלן לח, ב). הסיבה להפרדת הדיונים היא פשוטה. הרוב המכריע של פירות העץ נאכלים חיים, בעוד שרבים מפירות האדמה זקוקים לבישול (או בלשון הסוגיה שליקה) בכדי לאכלם. לכן, ייתכן והשפעת הבישול על מטבע הברכה של פירות העץ שונה מאשר בפירות האדמה. לפי זה נראה שיש להגביל את הסוגיה בדף לה, ב לדיון על השפעת שינוי על פירות העץ בלבד. על רוב הפירות הנאכלים חיים אין לומר "אישתני לעילויא", משום שהם אמורים להיאכל חיים.[2] ה"שינוי לעילויא" המרכזי עליו מדובר ביחס לפירות העץ הוא סחיטתו מהפרי והפיכתו למשקה. ראיית שינוי זה כ"שינוי לעילויא" מוגבל ליין ושמן זית בלבד, כפי שנראה בעז"ה לכשנעסוק בסוגיה בדף לח, א העוסקת בברכה על מי פירות.
עוד נראה להוסיף שייתכן וברקע הסוגיה עומדת הנחה נוספת שייחוד הברכה על יין ולחם קשור להיותם דגן ותירוש, ולכן הסוגיה שאלה מדוע אין ברכה מיוחדת אף ליצהר. ייתכן והביטוי "אישתני לעילויא" מוגבל רק לדגן, תירוש ויצהר, משום ששלישיה זו מתאפיינת בכך שהם מגיעים לשיא התועלת שבהם רק לאחר  תהליכי עיבוד.
לסיכומו של דבר, הסוגיה פותחת בראיית ברכת "בורא פרי הגפן" כחלק ממערך הברכות של "ברכות הפירות", ולכן היא שואלת מדוע לא נייחד ברכה מיוחדת לשמן זית.
הגמרא עונה:
אמרי: התם משום דלא אפשר, היכי נבריך? נבריך, בורא פרי הזית - פירא גופיה זית אקרי.
רש"י מסביר את תשובת הגמרא:
זית אקרי - והוה ליה בורא פרי הפרי, שהפרי קרוי זית; ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו, אבל גבי גפן, הגפן היא העץ, והענבים הם פרי הגפן.
תורף דברי רש"י הוא שאת ברכת הפירות יש לברך על הפרי בצורתו הגולמית הטבעית כפי שהוא גדל בטבע, ולא על התוצר הסופי לאחר תהליכי העיבוד. זאת משום, שב"ברכות הפירות" אנו מעוניינים לשבח את הקב"ה על הטבע הגולמי ולא על "בריאת האדם". לאור זאת, ברכת "בורא פרי הגפן" מתפרשת לא כשבח על היין אלא כשבח על הענבים! אנחנו  משבחים את הקב"ה על כך שהוא ברא פרי מיוחד – "פרי הגפן", ממנו ניתן להפיק יין.[3] ברם, היות והיין הוא תוצר של עיבוד אנושי, השבח לא מתייחס ליין. טענת הסוגיה היא שלא ניתן לנסח מטבע ברכה דומה עבור שמן זית, משום שאין שם מיוחד לעץ הזית, ולכן "ברכת בורא פרי הזית" היה מתפרש כמוסב על הפרי של פרי הזית. משמעות הדבר, שבשלב זה הסוגיה מדגישה את היות ברכת היין חלק ממערך "ברכות הפירות", שהרי היא טוענת שהברכה היא על הפרי ולא על היין, תוך שהיא מדגישה שהברכה מיוחדת בכך שהיא פשוט מציינת את שם העץ – גפן. בנוסף, הסוגיה מקבלת את הטענה העקרונית ששמן זית ראוי לברכה מיוחדת, רק שטענתה היא שהדבר לא אפשרי מבחינה טכנית. לכן היא ממשיכה להקשות:
ונבריך עליה בורא פרי עץ זית!
בכך מתברר שניתן היה לנסח מטבע ברכה מיוחד עבור שמן זית, ולכן הסוגיה תרה אחרי הסבר חדש:
אלא אמר מר זוטרא: חמרא - זיין, משחא - לא זיין.
בכך, מר זוטרא מתחיל את הניתוק של "ברכת בורא פרי הגפן" מהמסגרת של "ברכות הפירות". הוא משתמש במונח שכבר פגשנו אותו בלימוד משניות פרק ו'. עמדנו על כך שהמילה המנחה של החטיבה השניה במשניות הפרק היא "מזון".[4]  טענת מר זוטרא היא שברכת היין היא יוצאת דופן משום שהיא לא משתייכת כלל למערך הברכות של "ברכות הפירות" אלא למערך של "ברכות המזון לפניה". דהיינו שינוי מטבע הברכה לא משקף כלל פנימי בתוך המסגרת של "ברכות הפירות", אלא השתייכות למערך אחר. לעומת זאת, שמן זית, שאינו מזין, משתייך למערכת "ברכות הפירות", ולכן ברכתו היא "בורא פרי העץ".
בעקבות הדברים, הגמרא יוצאת למסע לבירור לשוני של המונח "מזון":
ומשחא לא זיין?
והתנן: הנודר מן המזון מותר במים ובמלח,
והוינן בה: מים ומלח הוא דלא אקרי מזון, הא כל מילי אקרי מזון,
נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דאמרי: אין מברכין בורא מיני מזונות אלא בחמשת המינין בלבד! ואמר רב הונא: באומר כל הזן עלי; אלמא משחא זיין! –
הגמרא קובעת על פי המשנה בנדרים, שהמונח מזון מתייחס לערך קלורי. לכן, הנודר מן המזון נאסר בכל מאכל למעט מים ומלח הנעדרים ערך קלורי. על כך מעירה הגמרא שבדברי רב ושמואל שקבעו שיש לברך ברכת "בורא מיני מזונות" על חמשת מיני דגן, אנחנו למדים שהם זיהו את המונח "מזון" עם דגן. זיהוי זה עומד בסתירה לדברי המשנה בנדרים, ולכן הגמרא מצטטת את תירוץ רב הונא שהבחין בין האומר "כל הזן עלי" שמתפרש כמתייחס לכל מאכל בעל ערך קלורי לבין המונח "מזון" המתייחס רק לחמשת מיני דגן. בלשון של בריסק נאמר שחפצא של מזון הינו חמשת מיני דגן בלבד, בעוד שבאמירת "כל הזן עלי" האדם מתייחס לגברא. באמירתו, הוא לא מתייחס לזהות המזון אלא להשפעת אכילתו עליו, ולכן הוא כולל בהגדרתו כל מאכל בעל ערך קלורי.
נעיר הערה קצרה ביחס לשמואל, בן הדור הראשון לאמוראי בבל. צירוף שתי המימרות של שמואל מלמד על סדר היום של שמואל בתחום של ברכת הנהנין. המימרות שלו עוסקות בברכה על דגן ועל יצהר, כאשר הוא קובע שיש לברך ברכה מיוחדת על דגן ואילו על שמן זית יש לברך "בורא פרי העץ". בלשון אחרת, נראה שהבסיס לשתי המימרות הוא ראיית ייחוד ברכת הלחם והיין כבעלות זיקה להיותן דגן ותירוש. לכן שמואל ייחד ברכה לדגן ועסק בברכת שמן הזית, אלא שקבע שאין לברך עליו ברכה מיוחדת. נקודה זו מחדדת עוד יותר את שאלת הסוגיה. דווקא לאור המודעות לשיטת שמואל, לפיה יש ברכה מיוחדת לדגן ולא רק ללחם, היינו מצפים שתהיה גם ברכה מיוחדת לשמן הזית. דהיינו, השאלה על ברכת שמן זית נובעת הן מהשוואתה לברכת היין, והן מהשוואתה לברכת הדגן. ברם, בשלב זה הסוגיה בוחרת שלא לחדד שאלה זו, אלא להמשיך את ההתמקדות ביחס בין ברכת היין לבין ברכת שמן הזית. דומני, שמדברי הסוגיה הבאה (ראה להלן בהמשך השיעור) תהיה תשובה גם לשאלה זו.
נחזור לסוגיה. לאחר שהיא מצביעה על שני פירושים לשימוש בשורש זו"ן, אחד המתייחס לדגן והשני המתייחס לערך קלורי, מתברר שלא ניתן להסביר על בסיס זה את הפער בין יין לבין שמן זית בטענה שיין מזין ואילו שמן זית לא מזין. שכן, גם ליין וגם לשמן יש ערך קלורי, ושניהם אינם דגן. לכן הגמרא תרה אחר הבחנה אחרת, שהיא חידוד והקצנה של ההסבר הקודם:
אלא: חמרא סעיד, ומשחא לא סעיד.
הגמרא מציגה כאן את היין כחלק מהסעודה, ובכך היא מנתקת את ברכת היין כליל מ"ברכות הפירות", ומצרפת אותה לברכת הלחם. עיקר טענתה היא שברכות היין והלחם מהוות את "ברכות הסעודה" ומכאן ייחודן. הסוגיה ממשיכה לברר האם ניתן לתאר יין כ"סעיד":
וחמרא מי סעיד? והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי! –
טובא גריר, פורתא סעיד. –
ומי סעיד כלל? והכתיב: +תהלים ק"ד+ ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד וגו' נהמא הוא דסעיד, חמרא לא סעיד! –
אלא: חמרא אית ביה תרתי - סעיד ומשמח, נהמא - מסעד סעיד, שמוחי לא משמח.
אי הכי נבריך עליה שלש ברכות!
לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה.
אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: אי קבע עלויה סעודתיה מאי?
אמר ליה: לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא, השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם.
מהשקלא וטריא של הסוגיה עולה שיחד עם טענתה שיין סעיד ומשמח, ולכן הוא משתייך למערך של "ברכות הסעודה", הסוגיה היתה מודעת לפער הקיים בין היין לבין הלחם. בלשון הסוגיה, יין סעיד, ברם רק על לחם יש קביעות סעודה. פער ברור זה ביניהם מתבטא בברכה האחרונה שלהם. בעוד שאחרי אכילת לחם מברכים שלש ברכות, אחרי שתיית יין מברכים ברכה אחת מעין שלש.
סוף דבר, סוגיה זו פותחת בראיית ברכת היין כברכה המשתייכת למערך של "ברכות הפירות" ומסיימת בטענה שברכת היין משתייכת למערך של "ברכות הסעודה". מבין הדברים גם למדנו על שינוי תפיסה במהלך השקלא וטריא ביחס להשפעת "שינוי לעילויא" על "ברכות הפירות". הסוגיה פתחה בהנחה ש"שינוי לעילויא" ישנה את מטבע הברכה לברכה מיוחדת, ומסיימת בכך שאין כלל כזה בהלכות "ברכות הפירות".

ג. מדוע אין ברכה מיוחדת על שמן זית

לאור מסקנת הסוגיה הנ"ל, מסתבר שברכת שמן זית הינה "בורא פרי העץ" משום שלא אומרים "אשתני לעילויא אשתני לברכה". ברם, קשה להסתפק בכך לאור הערתנו לעיל שבדברי שמואל יש הד לחיפוש של ברכה מיוחדת עבור יצהר. ואכן, מהחטיבה הבאה בסוגיה עולה הסבר לחוסר בברכה מיוחדת לשמן זית. הגמרא בדף לה, ב מתקשה להבין אפילו כיצד מברכים "בורא פרי העץ" על שמן זית:
גופא: אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ.
היכי דמי? אילימא דקא שתי ליה (משתה) - אוזוקי מזיק ליה!
דתניא: השותה שמן של תרומה - משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, הסך שמן של תרומה - משלם את הקרן ומשלם את החומש!
אלא: דקא אכיל ליה על ידי פת.
אי הכי, הויא ליה פת עיקר והוא טפל; ותנן, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה!
אלא: דקא שתי ליה על ידי אניגרון; דאמר רבה בר שמואל: אניגרון - מיא דסלקא, אנסיגרון – מיא (לו עמוד א) דכולהו שלקי. אם כן, הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל. ותנן, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה!
הכא במאי עסקינן - בחושש בגרונו. דתניא: החושש בגרונו - לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. –
פשיטא! - מהו דתימא; כיון דלרפואה קא מכוין - לא לבריך עליה כלל,
קמשמע לן: כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי.
לא ניכנס לעובי הקורה בפרשנות הסוגיה כולה, אני מבקש להתמקד בטענתה המרכזית. הסוגיה טוענת ששמן זית מהווה מרכיב מרכזי בתזונה האנושית, ברם הוא לא נאכל בפני עצמו. משום כך, היא מתקשה להבין כיצד ניתן לברך על שמן זית אפילו את ברכת "בורא פרי העץ". הרי בפני עצמו הוא לא ראוי לאכילה (בלשון הסוגיה – "אוזוקי מזיק ליה"), וניתן לאכלו רק כשמערבבים אותו בדברים נוספים. אלא שטענת הסוגיה היא שלרוב השמן ייחשב בתערובת זו לטפל, ולא נחה דעתה עד שמצאה מקרה בודד של שמן המהווה עיקר בתערובת – במקרה של חושש בגרונו.
מדברי סוגיה זו גם למדנו את ההסבר לחוסר ברכה מיוחדת על שמן זית. היצהר הוא מרכזי בתזונה האנושית בכך שהוא מאפשר בישול ואפייה. ברם, מפאת אופיו כמרכיב חשוב שלא נאכל, הוא לא ראוי לברכה מיוחדת. בכך, אנחנו מבינים את ההבחנה של שמואל בין דגן לבין יצהר. הדגן הנאכל זכה לברכה מיוחדת – "בורא מיני מזונות", ואילו היצהר שאינו ראוי לאכילה לא זכה לברכה מיוחדת.

ד. מימרת שמואל במסגרת סוגית קמחא דחיטי

נוכל לראות את הדיון מזווית נוספת לכשנעיין בפרשנותו של רבא למימרת שמואל על ברכת שמן הזית במסגרת הסוגיה בדף לו, א, העוסקת בברכה על קמחא דחיטי (קמח חיטים). בסוגיה זו רבא מפרש את דברי שמואל, ומהם עולה כיוון שונה לחלוטין בהסבר דבריו. עד עתה העסיקה אותנו השאלה מדוע אין ברכה מיוחדת על שמן זית, בדומה לברכות המיוחדות על דגן ותירוש. בסוגיית קמחא דחיטי עולה כיוון שונה לחלוטין:
קמחא דחיטי, - רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה; ורב נחמן אמר: שהכל נהיה בדברו.
אמר ליה רבא לרב נחמן: לא תפלוג עליה דרב יהודה, דרבי יוחנן ושמואל קיימי כוותיה; דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית - מברכין עליו בורא פרי העץ; אלמא: אף על גב דאשתני - במלתיה קאי; הא נמי, אף על גב דאשתני - במלתיה קאי.
מדברי רבא נראה שהוא הבין ששיטת רב נחמן היא ששינוי הדגן מצורתו הטבעית לקמח גורר עמו שינוי בברכה.[5] ברם, כיוון השינוי הוא הפוך מזה שנדון לעיל. בדברי רב נחמן נראה שהפקעת צורת הפרי לא מביאה לידי ברכה מיוחדת אלא מפקיעה אותו מברכת "בורא פרי האדמה" (הברכה של הכוסס את החיטה לפי שיטת הבבלי), ומעבירה אותו לברכת שהכל. כנגד זה טוען רבא שניתן להביא ראיה ממימרת שמואל על ברכה על שמן זית. מדברי שמואל עולה ש"אף על גב דאשתני במלתיה קיימי". דהיינו, אין ללמוד את מימרת שמואל כעומדת מול דגן ותירוש ומדגישה שאין ברכה מיוחדת על שמן זית, אלא כעומדת מול האפשרות שעל שמן זית היה ראוי לברך שהכל. לטענה זו, אין כל ייחוד בברכה על שמן זית, ומימרת שמואל מלמדת את ההפך הגמור ממה שהגמרא בדף לה, ב רצתה ללמוד בתחילת סוגית "מאי שנא יין". בעוד ששם הגמרא סברה ששינוי משנה את הברכה לברכה מיוחדת, רבא טוען שאין לשינוי כל השפעה על נוסח "ברכות הפירות".
הגמרא דוחה את דברי רבא:
מי דמי! התם - לית ליה עלויא אחרינא, הכא - אית ליה עלויא אחרינא בפת.
רש"י מפרש:
הכא אית ליה עילויא אחרינא - הלכך: יצא מכלל פרי, ולכלל דרך אכילתו לא בא, אבל השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו, ועיקר הפרי לכך נטעוהו - הלכך פרי הוא.
לשיטת רש"י, לדעת רב נחמן שינוי הפרי מצורתו הטבעית מפקיעה אותו מגדר פרי, ולכן ברכתו הופכת לברכת שהכל. ברם, שמן זית נחשב כבעל צורת פרי שניתן לברך עליו "בורא פרי העץ", משום שעיקר הפרי ניטע לשם הפקת שמן זית.[6] לשון סוגיה זו דומה לפתיחה של סוגית "מאי שנא יין". היא מבחינה בין "אשתני" לבין "אשתני לעילויא". אלא שבעוד ההוא אמינא בסוגיה לה, ב היתה ש"אשתני לעלויא" מביא לידי שינוי הברכה, הסוגיה כאן טוענת ש"אשתני לעילויא" משמר את היכולת לברך "ברכות הפירות" ולמנוע את המעבר לברכת שהכל.
סוף דבר, מסוגיה זו נראה שאכן אין לשמן זית ייחוד, וכי ברכתו היא "ברכת הפירות" שלא נשתנתה למרות שינוי צורת הפרי.

ה. ניסוח הרמב"ם

נסיים בניסוחו של הרמב"ם, שדווקא מצביע על ייחוד בברכה על שמן זית:
הסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות, חוץ מן הענבים והזיתים שעל היין הוא מברך בורא פרי הגפן ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ועל השמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ
רמב"ם ברכות ח', ב
הרמב"ם מתאר את שמן הזית כיוצא דופן ומיוחד בעולם הברכות. דבריו נוסחו על רקע הסוגיה בדף לח, א שעל מי פירות מברכים שהכל.[7] לאור כלל זה, ברכת שמן הזית היתה אמורה להיות שהכל. לכן, הרמב"ם העמיד את שמן הזית כיוצא דופן – "חוץ מן הענבים והזיתים".
ניתן לסכם שיעור זה בכך ששמן זית לא זכה לברכה מיוחדת משום שהוא אינו נאכל בפני עצמו, אך הוא בהחלט מתייחד בעולם הברכות בכך שהוא משמר את "ברכת הפירות" למרות שינוי הצורה שעבר.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] הסוגיות המרכזיות העוסקות בשאלה זו הן סוגייתנו; סוגית קמחא דחיטי לו, א; סוגית דובשא דתמרי וטרימא לח, א; סוגית שלקות לח, ב.
[2] הרב נחום רבינוביץ מציע בביאורו "יד פשוטה לרמב"ם הלכות ברכות ח', ג (ספר אהבה עמ' תתרצא-תתרצב) שההגדרה היסודית של פרי העץ הוא פרי הנאכל חי, ובמידה ויש פרי עץ המצריך בישול כדי לאכלו, הוא לא מוגדר בעיני ההלכה כפרי עץ. הדברים מרחיקים לכת, ברם הוא מבטא נאמנה את היסוד שרוב פירות העץ נאכלים חיים.
[3] לראיית הענבים כפרי מיוחד, ראה ברכות לד, ב: "מאי עין לא ראתה? אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית". הענבים מתוארים כמיכל המכיל בתוכו יין, זאת בשונה משאר פירות שהגמרא ברכות לח, א תיארה את המשקה היוצא מהם כזיעה. וראה הערה 6 לתפיסה דומה ביחס לזית.
[5] אני כותב את הדברים לפי נוסח רש"י ופרשנותו לסוגיה. הרי"ף פירש את כל הסוגיה אחרת, ואני מקווה לדון בזה בלי נדר לכשנעסוק בסוגיה זו לגופה.
[6] נדגיש שני נתונים שימחישו זאת. ראשית, פרי הזית הינו מר ולא ראוי לאכילה אלא לאחר כבישה. שנית, כיום, 90% מתוצרת הזיתים בעולם מיועדים להפקת שמן. ראה: קיימברידג', תולדות האוכל, עמ' 378. כך, שניתן לתאר את הזית כמגדל פרי שאינו לאכילה אלא להפקת שמן. דומני שזהו הרקע לדברי הגמרא בדף לט, א: "דתנן: זית שאמרו - לא קטן ולא גדול אלא בינוני, וזהו אגורי. ואמר רבי אבהו: לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו, ואמרי לה: סמרוסי שמו, ולמה נקרא שמו אגורי - ששמנו אגור בתוכו". וברש"י שם: "אגור בתוכו - מזומן לצאת ממנו, שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים אלא אגור כמשקה ענבים".
[7] כלל זה מזכיר את שיטת רב נחמן ביחס לקמחא דחיטי, ועוד נעסוק בזה בלי נדר.