ברכת המזון והלכותיה

  • הרב יוסף צבי רימון

תוכן העניינים

מבוא

ברכה על לחמניות מתוקות

כיסוי הסכין

לחם בשעת ברכת המזון

מים אחרונים

כוס של ברכת המזון

ברכת המזון מן התורה

עניית אמן אחר בונה ברחמיו ירושלים

מסתפק אם ברך ברכת המזון

הפסקה בברכת המזון

טעות בברכת המזון (שכח רצה, יעלה ויבוא, על הנסים)

שכח רצה או יעלה ויבוא ונזכר בבונה ירושלים

הזכרת יעלה ויבוא בסעודת ר"ח שנמשכה לערב

דין ברכת המזון בר"ח שחל במוצאי שבת

סעודת שבע ברכות ביום השביעי שנמשכה ללילה

חיוב נשים בברכת המזון

המסתפקת אם ברכה ברכת המזון

דינה של השוכחת 'רצה'

אמירת ברית ותורה על-ידי נשים

כמות היין שצריך לשתות

כוס של הבדלה וכוס של זימון

כוס של קידוש

ארבע כוסות בליל הסדר

כוס של שבע ברכות שתחת החופה

כוס של ברית מילה

כוס של שבע ברכות בסעודה

 

מבוא

ישנם שני גורמים חשובים, אך לכאורה נוגדים, בכתיבת הלכות לברכון.

מצד אחד, סוד התמצות והקיצור הכרחי. אדם הנתקל בבעיה הלכתית באמצע ברכת המזון צריך לדעת באופן מיידי מה עליו לעשות.

מצד שני, חשיבות רבה נודעת למקור הדברים בגמרא ובראשונים, ולסברות העיקריות שהביאו לפסק ההלכה. ידיעות אלו מאפשרות לאדם להבין את ההלכה על בוריה, ולעתים עשויות למנוע פסק הלכה מושגה העלול להיווצר מקיצורים למיניהם.

לכן, שילבתי את שני הדברים בכתיבת ההלכות שבברכון זה. בראש כל נושא, כתבתי ראשית את ההלכה למעשה, ואחר-כך כתבתי את מקור הדין בגמרא, בראשונים ובפוסקים בתוספת ביאור והרחבות מסוימות המתאימות למסגרת זו.

תודתי נתונה לרב שלמה לוי שליט"א, ראש כולל הלכה בישיבת הר-עציון, שהואיל לעבור על הדברים.

תפילתי לריבון הכל, שאכוון בדברי הלכה אלו לאמיתה של תורה.

י"צ רימון

 

ברכה על לחמניות מתוקות

על לחמניות מתוקות הנאכלות כתחליף ללחם (כמו אלה שבסעודות חתונה ובר-מצוה וכדומה), יש לברך המוציא וברכת המזון.

מקור הדין

בדין זה ראוי להאריך, אך במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך.

הגמרא בברכות (מב.) מביאה את דעת רב יהודה שעל פת הבאה בכיסנין מברכים בורא מיני מזונות. וכן פסק השולחן-ערוך בסימן קס"ח סעיף ו'.

מהי פת כיסנין? הרמב"ם (הלכות ברכות, פ"ג, ה"ט) כתב שזו עיסה שלש אותה בדבש או שעירב בה מיני תבלין ואפאה. הר"ח, הערוך, הרשב"א, הטור ועוד כתבו שאלו כיסים שממלאים אותם בדבש ושקדים (כמו עוגות שמרים ממולאות). רב האי גאון פירש שאלו כעכים יבשים שכוססים אותה (כמו מציות או בייגלך).

הבית-יוסף הסביר שהקובע הוא פת שרגילים לקבוע עליה סעודה, ונחלקו מהי רמת קביעת הסעודה הנדרשת. ערוך השולחן הסביר שאין כלל מחלוקת עקרונית, אלא שאלו דוגמאות בלבד.

להלכה, פסק השולחן ערוך (קס"ח, ז) את שלוש הדעות גם יחד. שבכל אחד מהמקרים הנ"ל מברכים 'בורא מיני מזונות' ומעין שלוש[1].

מהי רמת המתיקות שמברכים עליה מזונות?

השו"ע כתב, שאם לַש את העיסה בדבש, מברך מזונות. משמע, שדי בכך שטעם הדבש יהיה מורגש בעיסה. הרמ"א חולק, וסובר שצריך שהדבש יהיה מרכיב עיקרי בעיסה.

לפי זה לכאורה, לרמ"א יברכו על לחמניות מתוקות ברכת המוציא (שכן אין הסוכר שבהם עיקר), ולשו"ע יברכו מזונות.

אולם, מסתבר שכולי עלמא יברכו המוציא. ראינו, שהכלל היסודי הוא, שדבר שרגילים לקבוע עליו סעודה - ברכתו המוציא. לכן, כיוון שרגילים לאכול לחמניות אלו כתחליף ללחם, ממילא ברכתם המוציא.

ויש להעיר עוד, שלדעת המגן אברהם (קס"ח ס"ק יג) גם על מזונות ממש, אם אוכלים אותם יחד עם מאכלים אחרים (ואולי כשהמזונות משמשים בתפקיד הלחם) וביחד ישנו שיעור של קביעות סעודה צריך לברך ברכת המזון. וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק כד) והאגרות משה (או"ח, ח"ג, סימן לב).

לכן, העיקר לדינא שבסעודות שבהן משתמשים בלחמניות מתוקות, יש לברך עליהן המוציא וברכת המזון.

 

כיסוי הסכין בשעת ברכת המזון

נוהגים לכסות את הסכין בשעת ברכת המזון; ולמרות שאין כל-כך חובה להקפיד בכך בימינו, יש בכך מנהג יפה. ובשבת אין נוהגים לכסות את הסכין.

מקור הדין

שני טעמים נתנו הראשונים למנהג זה:

א. הרוקח (של"ב) - שולחן נחשב כמזבח (כמבואר בחגיגה כג.), ועל המזבח נאמר: "לא תניף עליו ברזל", לפי שהברזל מקצר ימי אדם, ומזבח מאריכם.

ב. שיבולי הלקט - בשם החבר רבי שמחה - פעם אחת, היה אחד מברך ברכת המזון, וכשהגיע לברכת 'בונה ירושלים' ונזכר בחורבן הבית, לקח הסכין ותקעו בבטנו. ועל כן נוהגים לסלקו בשעת הברכה (לגבי טעם זה ראוי לציין, שאמנם הוא נראה לנו טעם רחוק, אך יש בכך במידה לא מבוטלת, חיסרון בנו, שאין אנו מרגישים כל-כך את צער החורבן).

ייתכנו מספר הבדלים למעשה בין שני הטעמים:

שבת - לפי טעם הרוקח, אין צריך לכסות בשבת, כיוון שאין בונים בית-המקדש בשבת[2]. לפי טעם שיבולי הלקט, נראה לכאורה שאין הבדל בין שבת לחול. אולם, כתבו אחרונים רבים (א"ר, ט"ז, באה"ט) שגם לפי טעם זה אין צריך לכסות בשבת, כיוון שבשבת האדם שמח ואין חשש זה קיים, או שהמעשה היה בחול ועל כן גזרו רק בחול.

סכינים שאינם של ברזל - לפי הטעם של מזבח, אזי דווקא סכין ברזל צריך לכסות (טעמי המנהגים, קפ"ד). לפי הטעם השני צריך לכסות סכינים מכל סוג שהוא (אמנם, סכין חד פעמית שאינה חדה, נראה שגם לטעם זה לא צריך לכסות).

יכולה להיות גם נפקא-מינה לימות המשיח. האם גם כשייבנה בית-המקדש נצטרך לכסות את הסכינים? לכאורה תלוי דבר זה בשני הטעמים. לפי הטעם של מזבח, נצטרך להסיר, ואילו לטעם של שמא יהרוג עצמו, לא נצטרך. אך כנראה, שגם לטעם של מזבח לא נצטרך להסיר: הגמרא בחגיגה (כג.) אומרת, שבזמן שבית-המקדש קיים מזבח מכפר, וכיום - שולחנו של אדם מכפר. לפי זה, כשיבנה בית-המקדש לא יהיה צורך בשולחן כמזבח, וממילא לא תהיה כל בעיה בהנחת סכין עליו בשעת הברכה (שו"ת עטרת פז. הו"ד בילקו"י).

להלכה, כתב בשו"ע בסימן ק"פ, ה, שנוהגים לכסות את הסכין בשעת ברכת המזון, ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום-טוב.

בערוך השולחן (ק"פ, ה) כתב: "ודע שעכשיו אין אנו רגילין ליזהר בזה, ואין מכסין הסכינים בשעת ברכת המזון".

מהרב שלמה לוי שליט"א שמעתי שנראה להקל בסכינים ששימושם למריחה ולא לחיתוך.

ונראה, שלמרות שניתן לסמוך להקל לאור דברים אלו, מכל מקום יש בכיסוי הסכין מנהג יפה, כדי להגביר את המודעות לקדושת השולחן והברכה.

 

לחם בשעת ברכת המזון

נוהגים שלא להוריד את הלחם מן השולחן עד אחר ברכת המזון. ומכל מקום אם נגמר הלחם, אין להביא לחם שלם לשולחן (לפי שהיה זה מנהג עבודה זרה). ואם נשאר לחם שלם מן הארוחה, אין צריך להסירו.

מקור הדין

הגמרא בסנהדרין צב., אומרת: "כל מי שאינו משייר פת על שולחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם. שנאמר: 'אין שריד לאוכלו על כן לא יחיל טובו'".

ולמד מכך הרא"ש (ברכות מב.), שאין לסלק את המפות והלחם עד אחר ברכת המזון.

לעומתו, סבור ר' יעקב עמדין (בחידושיו לברכות) שניתן להבין את הגמרא גם אחרת. ייתכן שהגמרא לא עסקה בדיני ברכת המזון, אלא בהלכות דרך ארץ. דהיינו, שמן הראוי הוא שאדם לא יאכל כל מה שמונח לפניו, אלא ישייר מעט. לפי זה, ניתן להוריד את כל שאריות האוכל, כולל הלחם, גם קודם ברכת המזון.

אמנם, גם הר"י עמדין, אומר בהמשך דבריו, שנהוג להניח הלחם לפניו בשעת ברכת המזון, כיוון שיש בכך סימן ברכה. וכן משמע מהזוהר.

בזוהר (לך לך, פח.) מובא שאין הברכה שורה על דבר ריק כעניין אלישע. שאלישע (מלכ"ב, ד') לא ביצע את הנס מיד, אלא היה זקוק, ולוּ לקצת שמן (אסוך שמן) בכדי לבצע את הנס.

בשו"ע (ק"פ, א) הובאה הלכה זו, שאין להוריד הלחם עד אחר ברכת המזון.

המגן אברהם הביא טעם הזוהר, שאין הברכה שורה על ריק[3] (ואמנם המקרה שלנו, איננו בדיוק כמו המקרה של אלישע, ואכמ"ל).

וכתב המשנה ברורה (ס"ק ג'), שלדעת רש"י הטעם הוא בכדי שיהיה לעניים. לאור זאת כתב בשער-הציון, שלא מספיק להשאיר פירורים, אלא צריך פרוסה שיש בה בכדי נתינה.

ואולם, לפי טעם הזוהר, מסתבר שניתן להסתפק אפילו בפירורים.

אם נגמר הלחם שעל השולחן - מהגמרא בסנהדרין (שם) עולה שאין להביא לחם שלם, שזהו מנהג עובדי עבודה זרה. וכך נפסק בשולחן ערוך (שם). אמנם, העיר הט"ז (ס"ק א), שאם כבר יש לחם שלם על השולחן אין צריך להסירו.

 

מים אחרונים

מן הראוי ליטול מים אחרונים לפני ברכת המזון. והמקלים, יש להם על מי שיסמוכו, ומכל מקום אם ידיהם מלוכלכות יטלו ידיהם. ונשים לא נהגו במים אחרונים.

מקור הדין

שני טעמים הוזכרו בש"ס למים אחרונים:

הגמרא בחולין (קה.) אומרת שפטרו את הנמצאים במחנה מארבעה דברים. אחד מדברים אלו הוא נטילת ידיים. הגמרא מבהירה את עצמה - פטרו רק ממים ראשונים (שלפני הסעודה) אך לא ממים אחרונים, לפי ש"מים אחרונים חובה". ומדוע? מפני שמלח סדומית שעשויה להימצא על היידים, מסמאת את העיניים.

הגמרא בברכות (נג:) אומרת: 'והתקדשתם' - אלו מים ראשונים. 'והייתם קדושים' - אלו מים אחרונים.

תוספות אומרים, שכיום אין מלח סדומית מצויה, ולכן אין אנו נוטלים מים אחרונים.

תלמידי רבינו יונה הקשו על דברי התוספות, שהרי ישנו גם טעם נוסף של 'והתקדשתם', וטעם זה שייך גם כשאין מלח סדומית.

ואכן דעת הרי"ף, הרמב"ם (הלכות ברכות, פ"ו, ה"ד) והרא"ש שמים אחרונים חובה גם כיום.

בשולחן ערוך (קפ"א, א) כתב: "מים אחרונים חובה". בסוף סימן זה (סעיף י), הביא דעת התוספות, שיש אומרים שאין מים אחרונים חובה בגלל מלח סדומית שאינה מצויה.

הגר"א - החמיר מאוד במים אחרונים, ודחה דברי התוספות. ובמשנה ברורה (ס"ק כ"ב) כתב שכך ראוי לנהוג.

על מה סומכים המקלים? ראשית, על דברי תוספות, שכיום בטלה מלח סדומית. שנית - כתב היעב"ץ (מור וקציעה קפ"א), שבזמן הגמרא היו נוהגים לאכול בלא כף ומזלג, ולכן הוצרכו למים אחרונים. אך בזמננו שאוכלים בסכו"ם, אין צריך מים אחרונים אפילו לפי הקבלה.

האם גם נשים חייבות במים אחרונים? לכאורה אין מקום לחלק בין נשים לאנשים בעניין זה. וכן דעת הגרש"ז אויערבאך (הובאו דבריו בספר 'הליכות בת ישראל' עמ' נח). אמנם, יש שכתבו להקל בכך לנשים: א. היעב"ץ (מור וקציעה קפ"א) כתב (לשיטתו שכאשר אוכלים בכף ומזלג אין צורך בנטילה זו) שנשים זהירות יותר ואינן נוגעות בידיהן במאכלים, ולכן אינן צריכות נטילה. ב. בשו"ת שבט הלוי (ח"ד, או"ח, סימן כ"ג) כתב שכיוון שמים אחרונים כיום זו חומרה, נשים לא קיבלו על עצמן חומרה זו.

ידיים מלוכלכות - ראשונים רבים הקפידו על מים אחרונים במיוחד כאשר ידיו מלוכלכות. הראב"ד (הלכות ברכות, פ"ו, ה"ד) אף כתב שאם ידיו מלוכלכות, צריך לברך על נטילת הידיים של מים אחרונים. אמנם, אין אנו פוסקים כראב"ד בכך, אך מכל מקום גם המקלים צריכים להקפיד על מים אחרונים כשידיהם מלוכלכות. ובפרט, שכל ברכה אין לברך בידיים מלוכלכות (שער-הציון ס"ק ל"ב). גם תוספות עצמם כותבים, שמי שרגיל לשטוף ידיים אחרי הארוחה, צריך לעשות זאת קודם ברכת המזון (תוספות בברכות נג., הובאו דבריהם בשו"ע בסימן קפ"ב, י).

מספר דינים במים אחרונים:

נפרט מספר דינים בקצרה:

א. ברכה על מים אחרונים: לדעת ר' אליעזר ממיץ בעל היראים, צריך לברך על מים אחרונים. אך לדעת רוב הראשונים (תוס' בחולין קה.; רשב"א בתורת הבית, שער חמישי; רמב"ם בהלכות ברכות, פ"ו, ה"ד, ועוד) אין מברכים על מים אחרונים, וכך הלכה.

מדוע אין מברכים על מים אחרונים? כתב הרמב"ם (שם), שאין מברכים על דבר שנתקן לשמירה מסכנה.

ב. מים חמים: חולין קה. - מים ראשונים בין בחמין בין בצונן. מים אחרונים רק בצונן (ובטור מקל במים פושרים. אמנם לדעת רש"ל [הובא במג"א] יש להחמיר בכך).

ג. עד היכן נוטלים? לדעת הרשב"א (תורת הבית, שער א') - עד הפרק השני. לדעת רבינו בחיי (בשולחן של ארבע, הובא בבית יוסף) - עד מקום שהאצבעות כלים.

בשו"ע (קפ"א) פסק כרשב"א. הגר"א החמיר בנטילה זו ככל דיני נטילת ידיים לסעודה. וכתב הבאור הלכה (קפ"א, ד"ה עד) שלכתחילה ייטול עד סוף האצבעות ובמיוחד כשהידיים מלוכלכות: "ורע עלי המעשה שיש אנשים... שאינם נותנים כי אם טיפי מים..." (מ"ב ס"ק י). למעשה, כשהידיים נקיות ניתן להקל על הפרק השני, ובפרט שכיום יש מקלים בעיקר העניין.

האם צריך רביעית? הגר"א (מעשה רב, פ"ה) הקפיד על רביעית, אך הרשב"א והבית יוסף בשם רבינו בחיי כתבו שמים אחרונים אין להם שיעור. וכן כתבו בשם החזו"א שלא הקפיד על רביעית (אמרי יושר, נזיקין אות פ"ג).

ד. האם צריך כלי? בעל שלטי הגיבורים פסק שצריך כלי, אולם האליה רבה פסק שאין צריך, ובמשנה ברורה פסק כמותו להקל. ואמנם, כאמור לעיל, הגר"א הקפיד בכלי כמו בנטילת מים ראשונים (וכן נוהג מו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א).

ה. הסרת הכלי של מי הנטילה מעל השולחן - מעיקר הדין אין צורך להסירו, אך טוב להסירו (כף החיים), או לכסותו.

 

כוס של ברכת המזון

ברכת המזון אינה טעונה כוס. בזימון של שלושה או של עשרה יש אומרים שצריך לזמן על כוס, אך נוהגים להקל בכך. כאשר היין מצוי על השולחן, כגון בשבתות, נהוג לזמן על כוס.

מקור הדין

הגמרא בפסחים קה: אומרת - "...שמע מינה ברכה טעונה כוס...".

ישנן מספר שיטות בפסיקת דין זה להלכה:

א. תוספות - אפילו ברכת המזון ביחיד טעונה כוס. וכן כתבו גם הרא"ש והטור. וכתבו, שלא יאכל אדם לחם, אלא אם כן יודע שתהיה לו אחר-כך כוס לברך עליה.

ב. מדרש רות הנעלם - רק זימון בשלושה מצריך כוס.

ג. רמב"ם (הלכות ברכות, פ"ז), רי"ף (לדעת הרשב"א והר"ן) - ברכת המזון אינה טעונה כוס כלל (וכנראה שהבינו שאין כוונת הגמרא לחייב כוס, או שלא פסקו גמרא זו להלכה).

השולחן ערוך (קפ"ב, א) הביא את שלוש הדעות. וכתב המשנה ברורה (ס"ק ד') שהשולחן ערוך לא הכריע בין הדעות. אמנם, לפי כללי הפסיקה המקובלים בדרך כלל, אזי אם השולחן ערוך מביא "יש אומרים" ו"יש אומרים", הלכה כ"יש אומרים" בתרא (השני). ולפי זה, הכריע השולחן ערוך להקל, שאין צורך בכוס, אף בזימון, שכן את דעת הרמב"ם הביא אחרונה.

הר"ן כתב, שלכו"ע מצווה מן המובחר לברך על כוס, והובאו דבריו ברמ"א בסוף סעיף א'. והמשנה ברורה (ס"ק ד') כתב שמנהג העולם להקל בזה כדעת הרמב"ם, ולא לזמן על כוס, אלא אם כן יש לו יין מצוי, שאז הוי מצוה מן המובחר.

כיום, העולם מקל בכך, אך נוהג בשבתות להחמיר ולזמן על כוס. ומדוע? בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן ק"נ) כתב שכיוון שאינו אלא למצווה מן המובחר, מחמירים בכך רק בשבתות שאז אין טרודים במלאכה. לענ"ד נראה טעם פשוט יותר - המשנה ברורה כתב שהמנהג להקל אלא אם כן יש לו יין מצוי; לכן כיוון שבשבתות היין מצוי (על השולחן) נוהגים לזמן על הכוס דווקא אז.

ועוד נהוג במקומות רבים, שרק בעשרה מברכים על כוס (עשרה בשבת). ולא מצאתי מקור לזה. ואולי, כיוון שזימון של עשרה הוא יותר מיוחד, מהדרים דווקא בזימון זה.

 

ברכת המזון מן התורה

הגמרא בברכות (מח:) אומרת שברכת המזון מן התורה, שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת...".

האם הנוסח של ברכת המזון הוא מן התורה?

מצד אחד אומרת הגמרא (שם) - משה תיקן ברכת הזן בעת שירד המן; יהושע תיקן ברכת הארץ כשנכנסו לארץ; דוד ושלמה תיקנו ברכת בונה ירושלים. מכך משמע שהנוסח אינו מן התורה.

מאידך, אומרת הגמרא (שם) - 'וברכת' - זו ברכת הזן... 'על הארץ' - זו ברכת הארץ, 'הטובה' - בונה ירושלים (על פי הפסוק "ההר הטוב הזה והלבנון). משמע שגם הנוסח הוא מן התורה.

מבעל ספר החינוך (מצווה תכ"ח) משמע שעיקר העניין הוא מדאורייתא (דהיינו, היסודות התוכניים שאמורים להיות בכל ברכה), אך לא הנוסח עצמו (וכן הוא בחידושי הרשב"א בברכות).

ברכת הטוב והמטיב - ישנה דעה בגמרא בברכות מו. שהיא מן התורה. ומבארת הגמ' (מח:): 'אשר נתן לך' - זו הטוב והמטיב. אולם, אנו פוסקים כדעות המובאות שם שהיא מדרבנן - שאותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה הטוב והמטיב; 'הטוב' - שלא הסריחו, 'והמטיב' - שניתנו לקבורה. וכן כתב הרמב"ם (הלכות ברכות, פ"א הי"ז; פ"ב ה"ב) והשו"ע (קפ"ח, א').

את הסמיכות ל'בונה ירושלים' הסביר הירושלמי (מובא ברא"ש, ברכות, פ"ז, תחילת אות כב): "כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד, ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים".

 

עניית אמן אחר בונה ברחמיו ירושלים

עונים אמן אחר בונה ברחמיו ירושלים. ומותר לענות אמן זה בקול רם.

מקור הדין

הגמרא בברכות (מה:) אומרת שעונים אמן אחר בונה ירושלים, כדי להבדיל בין ברכות דאורייתא לברכה דרבנן (הטוב והמטיב. עיין לעיל בפרק "ברכת המזון מן התורה").

הגמרא אומרת שאביי היה עונה בקול רם, כדי שהפועלים יידעו שנגמרו הברכות וילכו לעבודתם. רב אשי היה עונה בלחש, כדי שלא יבואו לזלזל בברכת הטוב והמטיב, וכמותו נפסק בשו"ע (קפ"ח, ב).

האם המזמן אומר 'אמן' בקול? הרמ"א סבור שכן. וטעמו - כיוון שבזימון עונים אמן גם אחר שאר הברכות, אין ניכר שבברכה זו גם המזמן עצמו אומר אמן. לפי זה, כאשר אוכלים בלא זימון, אין לומר אמן בקול רם.

אולם, בדרכי משה מובא טעם נוסף, והביאוהו האחרונים (מג"א ס"ק א; ומ"ב ס"ק ב'), שרק בעבר, כשהפועלים לא היו מברכים 'הטוב והמטיב', חששו לזלזול, אולם היום, שגם הפועלים מברכים אותה, אין לחוש לזלזול.

לפי טעם זה, גם כשמברכים ללא זימון ניתן לומר 'אמן' של בונה ירושלים, בקול. וכן העולם נוהג.

 

מסתפק אם בירך ברכת המזון

אם מסתפק אם בירך, חוזר ומברך את כל ברכת המזון (גם את הברכה הרביעית - "הטוב והמטיב").

(לגבי ספק אצל אשה - עיינו בפרק "חיוב נשים בברכת המזון".)

מקור הדין

בתלמוד ירושלמי (ברכות, פ"א) נאמר שהואיל וברכת המזון היא מן התורה, חוזר לברך אם מסתפק אם בירך. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (קפ"ד, ד).

האם חוזר (כשחוזר מספק) גם על הטוב והמטיב? בפשטות, אינו חוזר כיוון שזו ברכה דרבנן, וספק דרבנן לקולא. וכך אכן מצאנו בחידושי הרמב"ן (שבת כג.).

אולם, ייתכן לומר אחרת, משתי סיבות.

בעל האשכול (ח"א, עמוד מא) כתב שיברך גם את הברכה הרביעית, שכן אם לא יברך יבואו לזלזל בה.

סברה מהותית יותר, מצאנו ברדב"ז (הובא בשו"ת ישועות יעקב סימן תל"ח). לאחר שהחכמים הוסיפו ברכה משלהם לברכות דאורייתא, אנו רואים את הכל כחטיבה אחת. לכן, כאשר אנו מסופקים בדבר שיש בו דאורייתא ודרבנן יחד, הולכים לחומרה גם בדרבנן[4].

להלכה, דעת פוסקי ספרד - הבן איש חי (חוקת, אות ט), כף החיים (קפ"ד ס"ק טו), ילקוט יוסף (עמוד רפ"ב) - שלא יברך את הברכה הרביעית.

אולם, דעת המגן אברהם ושולחן ערוך הרב (קפ"ד, ס"ק ב) והמשנה ברורה (ס"ק יג), שיברך גם את הברכה הרביעית.

 

הפסקה בברכת המזון

לא יפסיק בברכת המזון לשאילת שלום. רשאי להפסיק לקדיש ולקדושה (במיוחד ל"אמן יהא שמיה רבה", ול"קדוש" ול"ברוך").

במקום צורך הכרחי, רשאי להפסיק לאחר "בונה ברחמיו ירושלים". במקום צורך פחות, רשאי להפסיק רק לאחר "לעולם אל יחסרנו".

אין לרמוז או לעסוק בכל מיני דברים בזמן ברכת המזון, ואפילו תשמיש קל אסור לעשות.

מקור הדין

הגמרא בברכות יג. אומרת לגבי קריאת שמע, שבתוך הפרקים - שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד; בין הפרקים - שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם.

תוספות (שם, יג:) לומדים מכאן, שמותר לענות לקדיש ולקדושה באמצע קריאת שמע, שאין לך כבוד גדול מזה. וכך נפסק בשולחן ערוך (סימן ס"ו). ואולם, בתפילת שמונה עשרה, אפילו המלך שואל בשלומו לא יפסיק.

מה דין ברכת המזון?

אורחות חיים (הלכות ברכת המזון, אות נג) פוסק שדין ברכת המזון כדין תפילת שמונה עשרה. דבריו הובאו בשולחן ערוך (קפ"ג, ח), בתור יש מי שאומר. לפי זה, אין להפסיק בברכת המזון אף לקדיש ולקדושה.

אמנם, החזון איש (נה, ג) הכריע, שלמרות שלשלום לא יפסיק, לקדיש ולקדושה יפסיק.

במקום שיש צורך רב להפסיק, יפסיק לאחר בונה ברחמיו ירושלים, אך גם כאן אין רצוי להפסיק, כדי שלא יבואו לזלזל בברכה הרביעית (תרומת הדשן, סימן ל"ט).

ב"הרחמן" יכול עקרונית להפסיק, כי אין זה חלק ממשי מברכת המזון, אך גם כאן לא יפסיק שלא לצורך, כי יש בכך איזו הרחבה של הברכה הרביעית, כפי שמשמע מהטור, בשם רבינו יחיאל: "נהגו להאריך בברכת 'הטוב והמטיב' ולומר הרחמן בכמה אופנים..." (אגב, בהרחמן, יכול כל אחד להוסיף כרצון שאלתו - כן כתב האבודרהם שער ח'. ויעידו על כך הנוסחים הרבים).

אין לעסוק בכל מיני דברים, כגון סידור הכלים, בזמן ברכת המזון - כן הובא בירושלמי, ונפסק בשולחן ערוך בסימן קפ"ג (סעיף י"ב). וביאר המשנה ברורה (בסימן קצ"א, ס"ק ה') חומרת איסור זה: "מפני שנראה כדרך עראי ומקרה, ואפילו תשמיש קל אסור לעשות... אפילו בדברי תורה... כי זה מורה על היות ברכת המזון אצלו רק על צד המקרה וההזמן. ולאו דווקא ברכת המזון - הוא הדין כשעוסק בתפילה או באיזו ברכה אחרת, וזה נכלל במאמר תורתנו 'ואם תלכו עמי בקרי', דהיינו שלא יהיו המצוות אצלנו על צד המקרה וההזדמנות בעלמא".


טעות בברכת המזון

כל מקום שיש חובת סעודה, אם שכח את האיזכור של אותו מאורע - חוזר על ברכת המזון.

לכן, אם שכח "רצה" בשתי הסעודות הראשונות, חוזר על ברכת המזון. והוא הדין ביום-טוב אם שכח "יעלה ויבוא" בשתי הסעודות הראשונות.

השוכח "רצה" בסעודה שלישית, אינו חוזר על ברכת המזון.

השוכח "יעלה ויבוא" בראש חודש, או "על הנסים" בחנוכה ובפורים, אינו חוזר על ברכת המזון.

השוכח "על הנסים" רשאי להוסיף ב"הרחמן" - "הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה, בימי...".

מקור הדין

הגמרא בברכות מט. אומרת: "כל דלא סגי דלא אכיל - חוזר לראש". כלומר, בכל מקום שיש חובת סעודה, אם שכח את ההזכרה של המאורע, צריך לחזור על ברכת המזון.

אם כן, בכדי לברר באלו מקרים יש לחזור על ברכת המזון כששכח "רצה" או הזכרה אחרת, יש לבדוק מתי ישנה חובת סעודה (דהיינו, מתי יש חובה לאכול לחם).

בשתי הסעודות הראשונות של שבת יש חובת סעודה. מה הדין בסעודה שלישית? הגמרא בשבת (קיז.) לומדת את חובת סעודות שבת מן הפסוק "ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה". בפסוק זה מוזכרת המילה "היום", שלוש פעמים, ומכאן דין שלוש סעודות בשבת.

לאור גמרא זו, כתבו התוספות (יומא עט:, סוכה כז.) שצריך פת גם בסעודה שלישית. לעומת זאת, רבינו תם (בספר הישר) פסק שאין חובת פת בסעודה שלישית, ויוצאים במיני תרגימא.

לפי זה עולה, שלשיטת התוספות צריך לחזור גם בסעודה שלישית אם שכח "רצה", ולדעת רבינו תם אין צריך לחזור.

השולחן ערוך פסק בסימן רצ"א (סעיף ה'), שצריך פת בסעודה שלישית. לעומת זאת, בסימן קפ"ח (סעיף א') פסק שאם שכח "רצה" בסעודה שלישית, אינו חוזר על ברכת המזון.

ותרצו הב"ח והמגן-אברהם שכיוון שספק ברכות להקל, חשש השולחן ערוך לשיטות שאינן מחייבות פת בסעודה שלישית, ולכן פסק שאין לחזור על ברכת המזון במקרה זה.

לגבי שאר המועדים לא נרחיב, רק נציין שלהלכה בשתי הסעודות הראשונות ביום-טוב ישנה חובת סעודה, ולכן אם שכח "יעלה ויבוא" חוזר (שו"ע קפ"ח סעיף ו', ומ"ב ס"ק כו). בראש-חודש ובחול-המועד אין חובת סעודה ולכן אינו חוזר על "יעלה ויבוא" (ברכות מט., שו"ע קפ"ח, ז). והוא הדין כששכח "על הנסים" אינו חוזר[5].

 

שכח "רצה" (או יעלה ויבוא) ונזכר בבונה ירושלים

אם נזכר לאחר שאמר:

1. "ברוך אתה" - חוזר לרצה.

2. "ברוך אתה ה'" - מסיים למדני חוקיך, וחוזר לרצה.

3. לאחר שאמר "ברוך... בונה ברחמיו ירושלים אמן". אומר: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת".

אם אינו זוכר נוסח זה חוזר לראש ברכת המזון. אלא אם כן זוכר לפחות את ההתחלה ואת הסיום (מ"ב בסימן קפ"ח, ס"ק יז).

4. לאחר שאמר "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם" (של ברכת הטוב והמטיב), ממשיך "שנתן שבתות למנוחה וכו'".

5. לאחר שאמר "ברוך... מלך העולם, הא-ל" - חוזר לראש ברכת המזון.

נוסח הברכה ביו"ט: "ברוך... העולם, אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים" (בראש השנה: "אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזיכרון הזה").

נוסח הברכה בראש-חודש: "ברוך אתה ה'... העולם, שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון",

מקור הדין

הגמרא בברכות (מט.) כותבת שאם טעה בברכת המזון בשבת ושכח "רצה", ונזכר לאחר שסיים "בונה ברחמיו ירושלים" (קודם שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב") אומר: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל, באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת".

אם אמר רק "ברוך אתה" אין זו התחלה וחוזר לרצה (מ"ב קפ"ח, ס"ק כב).

אם אמר "ברוך אתה ה'", נחלקו הפוסקים מה דינו. אך להלכה הכריע המשנה ברורה (קפ"ח, ס"ק כב, ושער-הציון ס"ק יח), שיסיים "למדני חוקיך" (כדין מי שאמר בטעות "ברוך אתה ה'", שמסיים "למדני חוקיך", שזהו פסוק בתהילים), ונחשב הדבר כאילו לא סיים הברכה, וחוזר לרצה[6].

התחיל "הטוב והמטיב" - הגמרא בברכות (מט.) מוסיפה, שפתרון זה של "שנתן שבתות וכו'", מועיל רק אם לא התחיל ברכת "הטוב והמטיב", אך אם התחיל את ברכת "הטוב והמטיב", צריך לחזור לראש ברכת המזון. מה מוגדר כהתחלת ברכת הטוב והמטיב המצריכה לחזור לראש ברכת המזון? האם אדם שאמר "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם" צריך גם הוא לחזור לראש ברכת המזון, או שמא במקרה זה יכול עדיין לתקן את עצמו ולהמשיך "שנתן שבתות למנוחה וכו'" (ורק אם אמר "ברוך... מלך העולם האל" - צריך לחזור לראש ברכת המזון)?

פתרון שאלה זו נעוץ ביסוד כללי בכוונת האדם בעת הברכה. מה דינו של אדם שהתחיל "ברוך אתה ה', אל-קינו מלך העולם" על דעת לסיים "בורא פרי העץ", ולפתע נוכח שאין לו תפוח, אך יש לו מים. האם יכול לסיים "שהכל נהיה בדברו"? הגמרא בברכות (יב.) מסתפקת בשאלה זו. הסתפקותה נובעת מכך שעיקר הברכה הוא שם ומלכות, ואם כן כיוון שכוונתו לא היתה כַּשורה במילים אלו לא יצא, או שמא אין הכוונה השגויה מפסידה את הברכה. הגמרא לא פושטת את הספק. להלכה נפסק בשולחן ערוך (ר"ט, א) שלא הפסיד את הברכה (ויכול להמשיך "שהכל נהיה בדברו" וכד'), כיוון שספק ברכות להקל.

לאור יסוד זה יש לדון האם הזכרת המאורע בברכת המזון היא מדאורייתא (כמו ברכת המזון עצמה) או מדרבנן? הרא"ש (ברכות, פ"ז, אות כג) ועוד סבורים שההזכרות הן מדרבנן, ולכן אם נזכר לאחר שאמר "ברוך אתה ה'... העולם", יסיים "שנתן שבתות" וכו'. וכן כתב החיי אדם (כלל מ"ז, יח)[7].

דיוננו לגבי שבת, זהה גם ליום-טוב, אלא שביום-טוב הברכה שמוסיף השוכח, היא: "ברוך... העולם, אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים" (גמרא ושו"ע שם).

לגבי ראש-חודש אומר: "ברוך אתה ה'... העולם, שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון", אבל אינו חותם ברכה זו, כיוון שאין הזכרת "יעלה ויבוא" בראש-חודש מעכבת (שם. ומ"ב ס"ק כ"ה, ובה"ל שם שהכריע שדעת רוב הפוסקים שלמרות שאין מסיימים ברכה זו בשם, פותחים בה בהזכרת השם).

 

יעלה ויבוא בסעודת ר"ח שנמשכה לערב ודין ברהמ"ז בר"ח שחל במוצאי שבת

אם התחיל לאכול לפני ראש-חודש ונמשכה סעודתו לתוך ראש חודש (ואכל פת גם בלילה), או אם התחיל לאכול בראש-חודש ונתעכב בברכת המזון עד מוצאי ראש-חודש - מזכיר יעלה ויבוא.

בראש-חודש שחל במוצאי שבת ישנה מחלוקת גדולה באחרונים, האם להזכיר רק יעלה ויבוא, או רק רצה, או גם יעלה ויבוא וגם רצה. לכן, ישתדל לברך לפני השקיעה או לפחות לגמור לאכול לחם עד שעה זו. ואם בכל זאת נקלע למצב זה, נראה שיאמר רצה בלבד.

סעודת שבע ברכות ביום השביעי שנמשכה לתוך ליל שמיני - אין אומרים בה שבע ברכות.

מקור הדין

נחלקו ראשונים האם התחלת הסעודה קובעת או סופה.

להלכה, פסק השולחן ערוך (קפ"ח, י), שהתחלת הסעודה קובעת: "היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת-המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, והוא הדין לראש-חודש ופורים וחנוכה".

והנה, בהלכות קידוש (רע"א, ו) נראה שהשולחן ערוך סותר את עצמו, שכן פסק שאם התחיל לאכול לפני שבת ונכנסה שבת, צריך להזכיר של שבת בברכת-המזון. משמע שהולכים אחר סיום הסעודה (והרמ"א שם אכן חולק על השו"ע ואומר שהולכים אחר תחילת הסעודה).

ושוב, בהלכות פורים (תרצ"ה, ג) לגבי סעודת פורים שנמשכה ללילה, הביא השולחן ערוך את שתי הדעות, ומשמע שדעתו נוטה שיאמר "על הנסים" כי תחילת הסעודה קובעת (את הדעה השנייה הביא השו"ע כדעת יחיד "יש מי שאומר". גם כאן, הרמ"א מעיר שהלכה כדעה הראשונה שבתר תחילת סעודה אזלינן).

המגן אברהם (רע"א, ס"ק יד) תירץ סתירה זו, והסביר שהשולחן ערוך מסתפק האם תחילת הסעודה קובעת או סופה. לכן, הכריע שמספק יזכיר בכל מקרה, כיוון שאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך.

לפי זה, אם התחיל לאכול בראש-חודש והתעכב בברכתו עד הערב, מזכיר יעלה ויבוא (כפסק השו"ע בסימן קפ"ח, י. וכ"כ המשנה ברורה שם ס"ק לד).

וכמו כן, אם התחיל לאכול לפני ראש-חודש ונמשכה סעודתו לערב, לתוך ראש-חודש, מזכיר יעלה ויבוא. אמנם, ערוך השולחן (קפ"ח, כג) סבור שתמיד הולכים אחר תחילת הסעודה, אך מדברי האחרונים משמע שאם אכל פת גם בערב, מזכיר יעלה ויבוא וכדברי המגן אברהם (עיין משנה ברורה, קפ"ח ס"ק לג; ובקיצור שולחן ערוך בסימן מ"ד).

 

סעודה שלישית בשבת שנמשכה לראש חודש (שחל במוצאי שבת) - בדבר זה ישנה מחלוקת גדולה באחרונים. לדעת הט"ז (בסימן קפ"ח) יש להזכיר שניהם - גם 'רצה' וגם 'יעלה ויבוא'. אולם, דעת האחרונים נוטה לא לקבל פסק זה, משום דהוי כתרתי דסתרי (עיין אליה רבה, ס"ק כ).

אלא, שכאן מתעוררת בעיה מה להעדיף. אם אכן מצד הסברה יש מקום לומר את שניהם אלא שאי אפשר לומר זאת מסיבה צדדית, איזו הזכרה נעדיף - את 'רצה' או את 'יעלה ויבוא'? מצד אחד 'יעלה ויבוא' עדיף, שכן לגבי אמירת 'רצה' בסעודה שלישית יש מחלוקת (ויש אומרים שאין לומר כלל 'רצה' כאשר שהברכה נאמרת במוצ"ש) ואילו לגבי ראש-חודש דעת כולם מסכמת שצריך לומר 'יעלה ויבוא'. מצד שני 'רצה' עדיף, שכן אם לא אמר 'יעלה ויבוא' לכולי עלמא אין צריך לחזור, כפי שמפורש בגמרא בברכות (מט.); לעומת זאת, אם שכח 'רצה' בסעודה שלישית יש ראשונים הסבורים שצריך לחזור על ברכת המזון (אלא שאנו מקלים בכך בגלל ספק ברכות).

ואכן, בסברות אלו נחלקו אחרונים. דעת המגן-אברהם (בסימן קפ"ח) שאם אכל פת גם בלילה, יזכיר יעלה ויבוא בלבד. לדעת השאגת אריה (פסקי הלכות, הודפסו בספר מידי חודש בחודשו, ח"ב, עמוד צ"ג) יאמר רק 'רצה'.

לכן, למעשה רצוי לברך לפני השקיעה, או לפחות לגמור לאכול לחם (עיין מ"ב סימן קפ"ח ס"ק לג) לפני השקיעה, ולהזכיר 'רצה' בלבד.

אם אכל לחם אחר השקיעה - מהמשנה ברורה (שם) משמע לכאורה שיאמר יעלה ויבוא ואולי גם רצה. אולם, רבים כתבו שיאמר רק 'רצה', שכן אמירת 'יעלה ויבוא' אינה מעכבת לכולי עלמא. ונראה שכך עדיף לעשות במקרה זה; וכן פסק בשו"ת יחוה דעת (ח"ג, סימן נ"ה, בהערה) וכן כתב בספר בירור הלכה, שכך המנהג.

יש להעיר על סעודה נוספת שנמשכת ללילה וזוהי סעודת שבע ברכות ביום השביעי. אם נמשכה הסעודה לתוך ליל שמיני, אין מברכים שבע ברכות (גינת ורדים או"ח, כלל א', סימן כ"ח. הובא בפת"ש סימן ס"ב, ס"ק יב).


חיוב נשים בברכת המזון

נשים חייבות בברכת המזון, אך ספק הוא אם זהו חיוב מדאורייתא או מדרבנן.

לכן, אשה המסתפקת אם ברכה ברכת המזון, אינה חייבת מעיקר הדין לחזור ולברך מספק, אך אם תעשה כן - לא הפסידה.

אשה ששכחה "רצה", חוזרת ומברכת.

נשים אומרות ברכת המזון כרגיל, ללא דילוגים.

במשנה המובאת בגמרא בברכות (כ:) נאמר שנשים חייבות בברכת המזון. בגמרא, שואל רבינא את רבא, האם חיובן הוא מן התורה או מדרבנן.

מקור הספק של רבינא נובע לדעת רש"י, מן הסיבה הבאה. נאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-לקיך על הארץ", ונשים לא נטלו חלק בארץ. תוספות מקשים: שהרי גם כהנים ולוויים לא נטלו חלק בארץ, ואם כן לא חייבים גם הם בברכה. לכן נותנים תוספות טעם אחר - בגמרא להלן (כט.) נאמר שאם לא אמר ברית ותורה בברכת המזון, לא יצא. לכן, כיוון שנשים אינן בברית ותורה (אינן עושות ברית מילה, ואינן חייבות בלימוד תורה), הרי שאינן חייבות בברכת המזון מן התורה.

הגמרא אומרת שהנפקא מינה אם ברכת המזון מן התורה או מדרבנן היא, האם יכולות להוציא אחרים ידי חובתם.

רבא פושט זאת מברייתא: "באמת אמרו: בן מברך לאביו... ואישה מברכת לבעלה...". לפי זה, נשים חייבות מדאורייתא. אמנם בהמשך, מנסה הגמרא לדחות את הראיה, כי אולי מדובר בברייתא במקרה שאכל כזית בלבד ולא כדי שביעה, וחיובו רק מדרבנן.

רוב הראשונים (רמב"ם, רא"ה, בעל המאור, רא"ש, ועוד) סבורים, שכיוון שראיית רבא נדחתה, אם כן הוי בעיא דלא אפשטא (לא נפשטה הבעיה), ונשארנו בספק.

לעומתם, סבורים הראב"ד (בהשגות על הרי"ף) והרמב"ן (במלחמות שם. וכתב שכן דעת הרי"ף) ועוד, שראיית רבא היא העיקרית ואין ממש בדיחוי, ולכן נפשטה הסוגיה, ונשים חייבות בברכת המזון מן התורה.

להלכה נפסק בשולחן ערוך (קפ"ו), שאשה לא תוציא גבר בברכת המזון.

לאור גמרא זו נסתפקו אחרונים בדינים שונים הנובעים מרמת חיוב האשה בברכת המזון:

א. מה דינה של אשה המסתפקת האם ברכה ברכת המזון? הלא, גם לדעת רוב הראשונים הסבורים שלא הוכרעה הבעיה בגמרא, מכל מקום, עדיין ספק הוא אם חייבת מן התורה? דעת השאגת אריה והחיי אדם שחוזרת ומברכת מספק. לעומתם, סבורים הברכי יוסף ור' עקיבא איגר שאינה חוזרת מספק. הביאור הלכה מסכם, שהרוצה לברך לא הפסידה, לפי שבלאו הכי יש ראשונים רבים הסבורים שבוודאי חייבות מן התורה.

ב. הסתפקות נוספת - מה דינה של אשה ששכחה "רצה"? לדעת כף החיים (קפ"ח, כד) אינה חייבת לחזור, כיוון שיש ספק אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן.

ואולם, מצד הסברה קשה דבר זה. שכן, אף אם נאמר שחייבות מדרבנן, מכל מקום, לא יצאו ידי חובה.

ואמנם עדיין יש לדון, האם נשים חייבות בסעודות שבת. תשובה מפורשת בעניין זה, מצאנו אצל רבינו תם (מובאת במרדכי, מגילה, פרק א', סימן תש"פ). תורף התשובה, שכיוון שאף הן היו בנס של ירידת המן (שבגללו נתקנו ג' סעודות) לכן חייבות בסעודות שבת.

ואכן, ר' עקיבא איגר, בתשובה הראשונה בשו"ת שלו התייחס לשאלה זו, ודעתו שנשים ששכחו "רצה", חוזרות ומברכות ברכת המזון. וכן כתב להלכה בשו"ת יחוה דעת (ח"ב, סימן כ).

ג. אמירת "ברית" ו"תורה" על-ידי נשים -

את מקור הסתפקות הגמרא בחיוב נשים בברכת המזון, ראו תוספות בעובדה שנשים אינן בברית ותורה (אינן עושות ברית מילה, ואינן חייבות בלימוד תורה).

לאור זאת כותב הכלבו (סימן כ"ה) בשם הראב"ד שנשים ידלגו על ברית ותורה בברכת המזון (ידלגו על "ועל בריתך... ועל תורתך..."). וכך פסק הרמ"א להלכה (קפ"ו, ב).

למרות שהאשכנזים פוסקים בדרך כלל כרמ"א, הרי שבכך אין נוהגים כמותו, ונשים אומרות ברכת המזון כרגיל, ללא דילוגים. את טעם הדבר הסבירו אחרונים: לעניין ברית - הכוונה היא על ברית הזכרים (מ"ב שם) או שנשים נחשבות כמהולות (מג"א ס"ק ג). לעניין התורה - או שהכוונה היא ללימוד התורה של הזכרים או שדבר זה מתייחס ללימוד שהנשים חייבות בו, כדי לדעת מה עליהן לקיים (מג"א).

 

כמות היין שצריך לשתות

גביע היין צריך להכיל רביעית, דהיינו 86 סמ"ק - בגימטריה "כוס" (ולחזו"א - 150 סמ"ק. בגימטריה - "כוס הגון").

כמות היין שצריך לשתות משתנה:

כוס של הבדלה וכוס של זימון - רביעית (86 סמ"ק), ויברך אחר-כך ברכת מעין שלוש (ואם קשה הדבר, ישתה רוב רביעית - 44 סמ"ק, ולא יברך ברכה אחרונה).

קידוש - מלוא לוגמיו (רוב רביעית באדם בינוני, דהיינו 44 סמ"ק. בערך רבע כוס רגילה). שיעור זה מספיק גם אם הגביע גדול (ואין צריך רוב כוס).

ארבע כוסות בליל הסדר - לכתחילה רוב כוס (ועדיף כל הכוס) ודיעבד אם שתה מלוא לוגמיו - יצא.

כוס של שבע ברכות שתחת החופה או של ברית מילה - מספיק לטעום קצת.

כוס של שבע ברכות בסעודה - המזמן צריך רביעית (או לכל הפחות רוב רביעית), כיוון שזו גם כוס של זימון. החתן והכלה יכולים לשתות מעט.

מקור הדין

הגמרא בפסחים קז. אומרת: "המקדש וטעם מלוא לוגמיו יצא, ואם לאו לא יצא". עולה אם-כן ששיעור השתייה לקידוש, ולכאורה גם לכוס אחרת של מצווה, הוא מלוא לוגמיו.

תוספות (שם) מסבירים שמלוא לוגמיו פירושו, שאם מסלק המשקה לצד אחד בפיו ייראה כמלוא לוגמיו. תוספות כותבים ששיעור זה משתנה לפי גודל האדם, ולכן "לעוג מלך הבשן בעי טפי" (צריך יותר). ומכל מקום, גם לעוג מלך הבשן לא צריך יותר מרביעית (כן כתב בחידושי רבינו דוד לפסחים קז., וכן פסק המשנה ברורה בסימן רע"א ס"ק סח).

בשיעור מלוא לוגמיו באדם בינוני מקובל שזהו רוב רביעית. כיוון ששיעור רביעית הוא 86 סמ"ק (בגימטריה "כוס". ולחזו"א - 150 סמ"ק, "כוס הגון" בגימטריה), אזי רוב רביעית הוא 44 סמ"ק (קול סיני, דיני קידוש סעיף י'. וע"ע בבה"ל סימן רע"א סעיף יג, ד"ה והוא רובו. וייתכן שהשיעור גדול יותר). שיעור זה הוא קצת פחות מרבע כוס רגילה.

כל זה הוא שיעור השתייה. בכוס עצמה צריכה להיות רביעית יין, דהיינו 86 סמ"ק.

חילוקים מסוימים ישנם בין סוגי כוסות המצווה למיניהם:

כוס של הבדלה וכוס של ברכת המזון (זימון) - אמנם השיעור הוא רוב רביעית, אך בכוסות אלו יש לשתות לכתחילה רביעית. דבר זה אינו נובע מהלכות 'כוס מצווה', אלא מהלכות ברכה אחרונה, כדלהלן.

נחלקו ראשונים מהו השיעור המחייב ברכה אחרונה במשקים. הרמב"ם (הלכות ברכות, פ"ג הי"ב) כותב שהשיעור הוא רביעית. לעומת זאת, דעת תוספות (ברכות לט., ד"ה בצד) שהשיעור הוא מלוא לוגמיו. ויש הסוברים שהשיעור הוא כזית (28 סמ"ק).

לכן כתב הרא"ש (ברכות פ"ז, סימן כ"ד) ונפסק להלכה בשולחן ערוך (ק"צ, ג), שיזהר אדם שלא לשתות כמות של בין כזית לרביעית.

אם אדם ישתה להבדלה או לזימון שיעור של מלוא לוגמיו, אף שייצא ידי חובת הבדלה וכוס הזימון, מכל מקום נכנס לספק אם לברך ברכה אחרונה - שלפי התוספות צריך לברך ברכה אחרונה ולפי הרמב"ם לא צריך. לכן, במקרה דנן רצוי לשתות רביעית שלמה כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה לכולי עלמא.

כוס של קידוש - בכוס של קידוש בעיה זו אינה קיימת, שכן יין ששותים קודם הסעודה אין מברכין עליו ברכה אחרונה, משום שברכת המזון פוטרתו (קע"ד, ו). לכן בקידוש מספיק לשתות מלוא לוגמיו, דהיינו רוב רביעית (44 סמ"ק).

ראוי להעיר שישנם הטועים לחשוב שגם בקידוש צריך רוב כוס. ולא היא! דין רוב כוס הוא דווקא בליל הסדר (וגם שם זו מחלוקת כדלהלן), אך בקידוש די ברוב רביעית, ואין זה משנה מה גודל הכוס (וכן כתב בשער-הציון בסימן רע"א)[8].

ארבע כוסות בליל הסדר - נחלקו ראשונים האם גם כאן השיעור הוא מלוא לוגמיו, או שמא יש דין ב"כוס", ואם-כן צריך רוב כוס (ואולי כל הכוס). לכן ישתדל שהכוסות בליל הסדר לא יהיו גדולות בהרבה מרביעית, ואז יוכל בקלות לשתות רוב כוס וייצא ידי חובה לכולי עלמא. ואולם, אם שתה רק רוב רביעית ולא רוב כוס - יצא (שו"ע תע"ב סעיף ט, ובמשנה ברורה ס"ק ט' וס"ק ל).

כוס של שבע ברכות שתחת החופה וכוס של ברית מילה - לכאורה, היה צריך גם במקרים אלו לשתות לפחות רוב רביעית (וליתר דיוק - רביעית, כדי לצאת מספק ברכות). אולם, כתב הט"ז (בשו"ע, יורה דעה, סימן רס"ה ס"ק י), שאנו מצריכים מלוא לוגמיו רק לדברים הטעונים כוס מדינא דגמרא. כוס של מילה וכוס של שבע ברכות, כיוון שאינן טעונות כוס מדינא דגמרא, די בטעימה בעלמא. וכן כתב ערוך השולחן (אבה"ע סימן ל"ד, ט; וסימן ס"ב, ח). וכן כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ה, אבה"ע, סימן י', אות ז)[9].

כוס של שבע ברכות בסעודה - שבע ברכות שבברכת המזון צריך המזמן לשתות רביעית, אך לא מדין 'שבע ברכות' אלא מדין זימון על הכוס. והחתן והכלה נוהגים לטעום, ומספיק שישתו מעט (עיין ים של שלמה, כתובות, פ"א סימן כ"א).

 

בשם האר"י ז"ל נאמר (הובאו דבריו בכף החיים, קפ"ג, ס"ק ו'), ש"עיקר השגת האדם אל רוח-הקודש תלויה בכוונת האדם בברכות הנהנין, לפי שעל ידם מתבטל כוח הקליפות הנאחזים במאכלים החומריים... ומזכך את החומר שלו".

כתב בספר החינוך (מצווה תכ"ח): "כך מקובל אני מרבותי ישמרם ה', שכל הזהיר בברכת המזון, מזונותיו מצויים לו בכבוד כל ימיו".

מסופר על הרבי מקוצק (אמת מקוצק תצמח) שאמר: "מברכת המזון אחת כהלכתה אשר ליהפך לירא שמים, שהרי אברהם אבינו ע"ה הכניס אנשים רבים תחת כנפי השכינה מכוח ברכת המזון [שאמר אברהם לאורחיו לברך ברכת המזון]".

מובא בזוהר (שמות, פרשת ויקהל ת"ס, ע"פ תרגום הסולם): "מי שמברך להקב"ה מתוך השובע, צריך לכוון לבו ולשום רצונו בשמחה, ולא יהיה עצב... וכמו שהוא מברך בשמחה בעין טובה, כך יתנו לו בשמחה ובעיין טובה...".


[1] דבר זה מובן במיוחד לאור הסברו של ערוך השולחן, שאלו רק דוגמאות. הט"ז מסביר שהשו"ע פסק כן מחמת הספק, ודעתו שבברכת 'מזונות' יוצאים בדיעבד גם על לחם (וכן כתב בבאור הלכה בסימן קס"ז, י). ולפי זה צריך לכאורה לומר שגם במעין שלוש יוצאים בדיעבד ידי ברכת המזון, כיוון שהיא מכילה את התכנים העיקריים של ברכת המזון (וכן כתב בשער-הציון ס"ק עא, ובמשנה ברורה בסימן קצ"א. וכן כתב בשו"ת יביע אומר ח"ב סימן יב, ע"ש בדעות השונות. אמנם לכתחילה צריך דווקא ברכת המזון - עיין שעה"צ שם). ומהרב שלמה לוי שמעתי שניתן לומר, שאם יאכל שיעור קביעות סעודה, בכל מקרה יצטרך לברך ברכת המזון, ואם לא יאכל שיעור זה, ייתכן שאין זה מוגדר כשביעה ואם כן חיובו רק מדרבנן, וספק ברכות דרבנן להקל. ואכמ"ל.

[2] לכאורה נימוק זה תמוה, שכן לפי זה לא יכסו את הסכינים גם בלילה, שהרי אין בונים בית המקדש בלילה. הרב פרנק (בהגהותיו לטור) מסביר, על פי הערוך לנר (סוכה מ:) שכתב, שדווקא בית המקדש אין בונים בלילה, אך מזבח בונים. וכיסוי הסכין הינו רמז למזבח.

ועוד יש להעיר, שלכאורה כל יסוד זה תמוה, שכן מה משנה העובדה שאין בונים אותו בלילה, האם דבר זה מפקיע מהשולחן שֶם מזבח לשעות הלילה?! ויש לומר שהנפת הברזל - "לא תניף עליו ברזל", היא בעת הבנייה והחציבה, ולכן הקפידו דווקא על זמן הראוי לבנייה.

[3] המגן אברהם כתב, שזהו כעניין אלישע והשונמית. וכן כתב בשמו בבאר היטב. ואולם, נראה שאגב שטפיה כתב כך, שכן אין זה סיפור השונמית, אלא סיפור אשת אחד מבני הנביאים (וסיפור השונמית הוא הסיפור הבא אחריו). ואמנם במ"ב, השמיט מילת 'השונמית'.

[4] בסברה זו של הרדב"ז השתמש הפרי-חדש לעניין ברכות התורה. לדעת רוב הראשונים, ברכות התורה הן מן התורה. אולם, גם אם יברך רק ברכת "אשר בחר בנו" יצא ידי חובה. מה דינו של המסתפק? השאגת אריה ודרך החיים פסקו שיברך רק ברכת "אשר בחר בנו" (המעולה שבברכות). אולם הפרי חדש, בהסתמכו על סברת הרדב"ז, פסק שכיוון שחוזר, מברך את כל הברכות.

המשנה ברורה פסק לעניין ברכות התורה דלא כפרי חדש, דהיינו שיברך רק ברכה אחת, ולעומת זאת, לעניין ברכת המזון פסק (סימן מ"ז, א) שיברך גם את הברכה הרביעית. ומדבריו עולה, שהבין עקרונית כפרי חדש, אלא שהכריע אחרת בברכת המזון בגלל דעת האשכול (שלא יבואו לזלזל בברכה זו). ייתכן אולי להכריע כמ"ב מנימוקים אחרים. א. כיוון שבברכות התורה יש מח' ראשונים אם הן מן התורה, הרי שבמקרה של ספק לא יברכו את הברכה שמדרבנן, אך בברכת המזון שלכו"ע הוי מן התורה, יברכו. ב. ייתכן אולי לתרץ באופן מהותי יותר. בברכות התורה, כל הברכות מביעות רעיון דומה בהדגשות שונות. לכן, כאשר מסתפק מספיק לברך ברכה אחת, ובמיוחד כשזו "אשר בחר בנו" - המעולה שבברכות. אולם, בברכת המזון, הברכה הרביעית הינה בעלת תוכן שונה לחלוטין מקודמותיה, ולכן יש לברך גם אותה כאשר חוזרים על ברכת המזון מספק.

[5] בסעודת פורים שהיא חובה נחלקו הפוסקים אם חוזר על "על הנסים". דעת המהר"ל מפראג שחוזר כי זו סעודה שחייבים בה. אמנם רבים חולקים וסבורים שאינו חוזר, כיוון שזו חובה מדרבנן, ואם-כן ספק דרבנן לקולא. וכך אכן פוסקים הט"ז והמג"א והמ"ב (תרצ"ה ס"ק טו) בגלל ספק ברכות להקל.-

[6] המשנה ברורה פוסק כך גם בשוכח "טל ומטר" בברכת השנים, שאם נזכר לאחר שאמר "ברוך אתה ה'" מסיים "למדני חוקיך" ויכול לתקן עצמו, ולשאול מטר (בה"ל, קי"ד, ו, ד"ה בלא). וכך מפורש בריטב"א (בתחילת תענית). אמנם, עיין באגרות משה (או"ח, צ"ג) שפסק שבאמירת המילים "למדני חוקיך" יש הפסק בשמונה-עשרה. ומכל מקום בברכת המזון במקרה דנן, נראה שגם לפי סברה זו לא הוי הפסק, ואכמ"ל.

[7] דברי החיי אדם הללו הובאו במשנה ברורה (קפ"ח, ס"ק כג). אמנם בביאור הלכה (שם, ד"ה עד שהתחיל) נשאר בצריך עיון על הח"א, אך נראה שלמעשה דעתו נוטה כח"א, שהרי במ"ב הביא את דעתו (אמנם עיין בבה"ל, שייתכן שמשמע משם אחרת). וכן כתב להלכה בשו"ת יחוה דעת, ח"ב סימן כ'. [והביא שם שרבי יצחק טאייב בחוקת הפסח (סימן ת"צ ס"ק א') חולק על הרא"ש, וסובר שהזכרת המאורע היא מדאורייתא, אך דעתו זו היא במיעוט].

[8] בקידוש, ישנו אפילו עניין לא לשתות רביעית ממש, שכן למרות שאין מברכים ברכה אחרונה על יין שלפני הסעודה, יש דעות שצריך לברך, ומה שאין אנו מברכים הוא משום ספק ברכות להקל. לכן, אם שותה פחות מרביעית יש לכך עדיפות, שכן אז יש סיבה נוספת מדוע לא לברך. וכן כתב המשנה ברורה בביאור הלכה, בסימן קע"ד סעיף ו', ד"ה וכן פוטרת).

[9] ועיין בשדה חמד, מערכת הלכות ברכות, סימן ג' אות ה, שהביא דעות שלמרות שבברכת האירוסין מספיקה טעימה, בברכת הנישואין מי ששותה כשיעור תבוא עליו הברכה. למעשה נראה להקל לחתן ולכלה שרק יטעמו מעט, מכמה סיבות: א. מנהג העולם כט"ז. ב. קשה מאוד, במיוחד לפני החתונה לשתות הרבה יין (ובמיוחד כשנמצאים לאחר צום). ג. דבר זה, מביא את החתן והכלה לבעיה גדולה יותר - שכן מתי יברכו ברכה אחרונה? (בסיום החופה? דבר לא מציאותי, ורוב הסיכויים שישכחו). [הרב בריסק כשהיה מקדש, היה שופך קצת על ידו, ומלקק את ידו - הובא מנהגו באפיקי ים].