ברכת הריח

המחייב של ברכת הריח

בשיעורים הקודמים ראינו כי הגמרא דורשת ש'אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה'. כלל זה, איננו נוגע לאכילה בלבד, והוא תקף גם לתחומים אחרים. וכך אומר הרמב"ם:

"כשם שאסור לאדם להינות במאכל או במשקה בלא ברכה, כך אסור לו להינות בריח טוב קודם שיברך" (הל' ברכות פ"ט, הל' א).

ואולם, הקבלה זו בין שני התחומים אינה מוסכמת על כל הראשונים, וכך אומר השו"ע:

"אסור להנות מריח טוב עד שיברך" (אורח-חיים סי' רט"ז, סעיף א).

בניגוד לרמב"ם, השו"ע אינו מקיש בין חובת הברכה באכילה לחובת הברכה בהרחה, ולשיטתו חובת הברכה בהרחה הנה חובה עצמאית. למען האמת, כך משמע מדברי הגמרא:

"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? שנאמר: 'כל הנשמה תהלל י-ה' (תהילים ק"נ), איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר זה הריח" (ברכות מג:).

לאור דברים אלו, עולה שאלה חזקה על דברי הרמב"ם: מדוע הרמב"ם נימק את דבריו בצורה שונה ולא נתן את הטעם המופיע בגמרא?

הצל"ח על אתר נותן תשובה פשוטה ביותר לקושיה זו: הגמרא בתחילת פרק שישי קובעת כי כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה - הדבר נחשב כאילו מעל. הדברים נכונים לגבי אכילה, ואולם לגבי ריח הדבר קצת בעייתי. זאת משום שהגמרא בסנהדרין (סו:) קובעת כי בריח אין ממשות, לגבי הרחה מחבית של יין נסך[1]. אם כך, יוצא שלא ניתן לומר על אדם שהריח ריח טוב ללא ברכה שהוא מעל, שהרי אין מעילה בריחות. לאור זאת, הגמרא הייתה צריכה לתת הסבר שונה לברכת הריח, הסבר שאינו נוגע לענייני מעילה. ואולם, למרות שקיים הסבר פרטי לברכת הריח, הרמב"ם העדיף לדבר על ההסבר הכללי, למרות שהוא אינו נכון במלואו לגבי ברכת הריח.

אופייה של ברכת הריח

עד עתה הנחנו כי ברכת הריח היא ברכת הנהנין, וכך אכן היא שיטת הרמב"ם. ואולם, מרן השו"ע ניסח את דבריו בצורה קצת מעורפלת, ומדבריו עולה כי המחייב לברכת הריח הנו מחייב עצמאי. מהו המחייב? השו"ע סתם ולא פירש.

דעה מיוחדת מצינו בדבריו של הגאון רבי יוסף ענגיל ('ציונים לתורה' כלל ז'), הטוען כי ברכת הריח הינה ברכת השבח. את הטענה הזו מבסס הגר"י ענגיל על דברי הגמרא שראינו לעיל, הדורשת את הפסוק 'כל הנשמה תהלל י-ה' כמחייב לברכת הריח (הלל=שבח). אם נבין כגר"י ענגיל יש נפקא-מינה גדולה בדבר, שכן את ברכות הנהנין יש לברך עובר לעשייתן, דרישה שאינה קיימת בברכות השבח. אכן, המשנה ברורה (סי' רט"ז, ס"ק ב) פסק שצריך לברך את ברכת הריח עובר לעשייתן, דרישה שלא תסתדר עם פירושו של הגר"י ענגיל[2].

שכח ולא בירך

בספר אליה רבה (סי' רט"ז, סעיף ג) מובאת דעת הר"י פינטו האומר כי במידה ושכח לברך לפני שהֵרִיחַ ריח טוב, יכול בדיעבד לברך לאחר ההרחה. הר"י פינטו מסביר כי הסיבה להיתר זה נובעת מכך שהמחייב של ברכת הריח הוא הלל ושבח, וניתן לשבח גם לאחר הרחה.

ואולם, יתכן שגם לשיטת רוב הפוסקים הסוברים כי ברכת הריח הינה ברכת הנהנין - יהיה ניתן לברך לאחר ההרחה. זאת, על-פי שיטתו הכללית של הראב"ד בדין ברכות הנהנין.

הראב"ד טען כי גם בברכות הנהנין, ניתן לברך לאחר ההנאה. מקור שיטתו הנה בדברי רבינא בגמרא להלן:

"בעו מיניה מרב חסדא: מי שאכל ושתה ולא ברך - מהו שיחזור ויברך? - אמר להו: מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף?! אמר רבינא: הלכך, אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך, דתניא: טבל ועלה, אומר בעלייתו: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה. ולא היא! התם - מעיקרא גברא לא חזי, הכא - מעיקרא גברא חזי, והואיל ואידחי אידחי" (ברכות נא.).

הרשב"א על אתר הביא את שיטת הראב"ד, והסביר כי הוא פסק כדברי רבינא, ואילו הר"ח החולק עליו פסק כרב חסדא. להלכה, נחלקו המחבר והרמ"א בשאלה זו:

"הכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה - בולען ואינו מברך עליהם ברכה ראשונה. הגה: וי"א דמברך עליהם, וכן נראה עיקר" (סי' קע"ב, סעיף א).

לאור זאת, יתכן לשיטת הראב"ד והרמ"א יהיה ניתן לברך לאחר המעשה גם בברכת הריח. דיון בשאלה זו, מצינו בדברי הגרש"ז אויערבך.

הגרש"ז (שו"ת 'מנחת שלמה' תנינא ב-ג, תשובה ס') פוסק כי אמנם ניתן לברך את ברכת הריח לאחר ההרחה כשיטת הרמ"א, אולם הוא מגביל את החזרה לזמן של 'תוך כדי דיבור'. מהיכן הביא הגרש"ז הגבלה זו?

הגרש"ז כותב כי מקור הדברים נובע ממחלוקת הרמב"ם וה'אור-זרוע', בשאלה האם ניתן לברך את ברכת המצוות לאחר עשיית המצווה. וזו לשון ה'אור-זרוע':

"הרי למדנו, שאדם יוצא ידי חובת הברכה אחר עשיית המצוה. מעתה, היכא ששכח לברך עובר לעשייתה - יברך אחר כך, כההיא דפרק שלשה שאכלו דאמר רבינא... ודלא כדברי הרב רבי משה ב"ר מיימון זצ"ל שכתב שאם קדש את האשה ולא ברך קודם קידושין לא יברך אחר קידושין..." (הל' קריאת שמע, סימן כ"ה).

ה'אור-זרוע' מיישר קו בין ברכת המצוות לברכות הנהנין, ואומר כי בכולן ניתן לברך לאחר העשייה[3]. זאת, בניגוד לשיטת הרמב"ם הסובר שבברכת המצוות לא נאמר חידושו של רבינא (ופסקו של הרמ"א) ולא ניתן לברך לאחר עשיית המצווה.

לאור דברים אלו לומד הגרש"ז כי בכל מקום ניתן לברך לאחר המעשה, אולם הוא מחלק בין שני סוגי מקרים:

1. ברכה הבאה בעקבות תופעה קצרה - ניתן לברך לאחר התופעה אולם רק בזמן של 'תוך כדי דיבור' (כפי שמצינו לגבי ברקים ורעמים).

2. ברכה הבאה בעקבות תופעה ארוכה - ניתן לברך לאחר התופעה, גם לאחר זמן של 'תוך כדי דיבור'.

לאור חלוקה זו, מסיק הגרש"ז שגם בברכת הריח ניתן יהיה לברך, אולם זאת רק בתוך הזמן של 'תוך כדי דיבור' לאחר ההרחה.

חשוב להדגיש, כי מדברי המשנה ברורה (בסי' קע"ב) עולה כי לא נוהגים כשיטת הרמ"א, ואף בברכת הנהנין לא ניתן לתקן לאחר הנאה וכל שכן בברכת המצוות ובברכת הריח. הגרש"ז חידש חידוש גדול שדין עובר לעשיתן בברכות הוא רק לכתחילה לשיטת הרמ"א, זאת ברמה הלמדנית. למעשה חידושו מצומצם יותר שכן הוא מגביל את החזרה בברכות ל'תוך כדי דיבור' בתופעות פתאומיות.

ברכה על בדיקת ריחניות

לעיתים אנו לא בטוחים האם בשמים שאנו עתידים להריח עדיין מפיצים ריח. מה יש לעשות במצב כזה? האם יש לברך למרות שיש ספק, או שמא לברך אחרי? הגמרא דנה בעניין דומה ואומרת:

"אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה: מאימתי מברכין על הריח? משתעלה תמרתו. אמר ליה רבי זירא לרבא בר ירמיה: והא לא קא ארח! - אמר ליה: ולטעמיך המוציא לחם מן הארץ דמברך - והא לא אכל! אלא, דעתיה למיכל, הכא נמי דעתיה לארוחי" (ברכות מג.).

לכאורה שאלתו של ר' זירא בנאלית. ברור כי על הריח יש לברך רק לאחר שהוא עולה לאוויר! לאור קושיה זו, מציע בעל שו"ת הלכות קטנות הצעה אלטרנטיבית לקריאת הגמרא:

"נראה שבא לומר, דלאו שפיר לברך קודם שיריח קצת, דלפעמים נסתם חוש הריח מחמת הנזילה, ונמצא שברך לבטלה" (חלק ב', סימן קסה).

כלומר, בעל הלכות קטנות מבין שר' זירא בא לענות בדיוק על השאלה ששאלנו לעיל. מתשובת הגמרא עולה אם-כן, שאין לברך על ריח לפני שהוא עולה לאויר, ולכאורה אם לא יודע אם יש ריח - לא יברך. בספר 'וזאת הברכה' (עמ' 179) מובא בשם הרב פנחס שינברג כי לבדיקת ההרחה יש דין זהה למטעמת מן התבשיל (בדיקת התבשיל עליה אין מברכים) ולכן אין צריך לברך על בדיקת ריח.

הלכות הבדלה

לסיום, נוסיף כאן סריקה קצרה של הלכות בשמים בהקשרים שונים.

האבודרהם דן על אלו בשמים מברכים במוצאי שבת, ואומר:

"והרב רבי מאיר דרוטנבורג כשהיה מברך על הבשמים היה נוטל ההדס בימינו, וכן משמע בברכות בפרק אלו דברים דבר שיש לו לברך עליו יטול בימינו" (סדר מוצאי שבת).

מדברי האבודהם עולים שתי נקודות לגבי שיטתו של המהר"ם. ראשית, שיטת המהר"ם היתה לברך על הדס דווקא, ולברך כאשר הדס ביד ימינו. המקור לעדיפותו של ההדס, תלוי בדרשת פסוקי ההפטרה בתענית ציבור, וכך מסביר רבנו ברוך (בעל ספר התרומה):

"והרב ר' ברוך כתב, שמצווה מן המובחר לברך על ההדס. וסמך לדבר (ישעיה נ"ה, יג) 'תחת הסרפד יעלה הדס' וסמיך ליה: 'שומר שבת מחללו'".

מקור נוסף לעדיפותו של ההדס, מופיע בדברי הזוהר בפרשת ויקהל:

"כד נפק שבתא בעי לארחא בבוסמין לאתישבא נפשיה בההוא ריחא על ההוא ריחא עלאה קדישא דאסתלק מינה, וההוא ריחא מעליא דבוסמין איהו הדס דהא קיומא דאתר קדישא דנשמתין נפקין מניה הדס איהו ודא איהו קיומא דנפשא כגוונא דלעילא לאתקיימא מההוא ערטולא דאשתארת, כד נפק שבתא אתלבש אדם באינון לבושין דגנתא דעדן דארעא דסלקין ריחין ובוסמין לקיימא נפשיה על ההוא רוחא קדישא עלאה יקירא דאסתלק מניה, והדס איהו קיומא דנפשא ודאי, כגוונא עלאה דאתקיימא קיומא דנפשא, ההוא רוחא עלאה דנחית עליה דבר נש בחדו וחדי לנפשיה כדין קיימא נפשא דבר נש כגוונא דעלמא דאתי דזמין".

כלומר, על-פי הזוהר, ההרחה בהדס במוצאי השבת, מחברת את האדם אל הנשמה היותר גבוהה שלו, ומכך הוא צובר כוחות לשבוע הנכנס.

מה עושים כאשר אין הדס לפנינו? כותב האבודרהם:

"כתב הרב רבי שמואל ב"ר גרשום: מי שאין לו עצי בשמים ולא עשבי בשמים שיכול לברך בריח הפירות שריחם מבושם ונודף, ויברך שנתן ריח טוב בפירות, וכן בלחם חם שריחו נודף. והטעם שמריחין הבשמים במוצאי שבת כדי לעשות נחת רוח לאדם על שהלכה ממנו הנשמה היתרה האבודה במוצאי שבת, שנאמר (שמות ל"א, יז) 'שבת וינפש' - כיון ששבת ווי אבדה נפש" (שם).

לשיטת רבי שמואל כל מה שמשיב את הנפש כשר להבדלה, ולכן ניתן לברך גם על הפת. אולם יש פוסקים שסברו כי עיקר התקנה הייתה דווקא על בשמים, ולכן לא ניתן לברך על פירות לדוגמה, שכן ברכתם היא הנותן ריח טוב בפירות. וכך כותב ה'אליה רבה':

"ואם אין לו בשמים, יברך על העשבים אפילו יבשים אם מריחים, או על הפירות המריחים. ואף דמברכין על פירות וכרכום ונעגלך שנתן ריח טוב בפירות, מ"מ בהבדלה מברכין לעולם על מיני בשמים שאין הכל בקיעים בברכות... וזהו מנהג אשכנז, אבל מנהג בני ספרד גם בהבדלה מברכין על הכל מין ברכה הראויה לו" (סי' רצ"ז).

על אף קביעתו של ה'אליה רבה', החזון-איש (סי' ל"ה, ס"ג ז) הסתפק בדבר והשאיר את הדברים בצריך עיון. אנו כאמור ראינו שפשט דברי הראשונים שניתן לברך גם על הפירות.