דילוג לתוכן העיקרי
מורשת הגר"א -
שיעור 20

ברכת 'יראו עינינו': מקרה מבחן בסוגיית המנהג

הרב אליקים קרומביין
11.08.2014
קובץ טקסט
מורשת הגר"א - 20
ברכת "יראו עינינו": מקרה מבחן בסוגיית המנהג
א. הגר"א מאמץ עמדת מיעוט
בשיעור הקודם עסקנו ברקע הכללי להיווצרות מנהגים, ובמיוחד אלה הקשורים לנוסח התפילה - כדי להעריך את תעוזתו של הגר"א בבואו לבטל חלקים מסידור התפילה, שנשתרשו במשך דורות. נעיין בדוגמה מסוימת, העשויה לשמש כמעין אספקלריה שתאיר את המרכיבים והכוחות הפועלים בסוגיה זו.
בחוץ לארץ נהוג לומר בתפילת ערבית של חול, אחרי ברכת "השכיבנו", סדרה של פסוקים הפותחים ב"ברוך ה' לעולם אמן ואמן", וכן להוסיף ברכה בנוסח הבא: "יראו עינינו וישמח לבנו... ברוך אתה ה' המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד ועל כל מעשיו". אמנם, הגר"א התנגד למנהג זה. אישית - בימי בחרותי בחוץ לארץ, החלטתי להסתמך על שיטת הגר"א, ולהפסיק לומר את הפסוקים האלו; אחרת - בקושי יכולתי להספיק לעמוד בקצב הנהוג של התפילה, והייתי עלול להפסיד את אמירת שמונה עשרה יחד עם הציבור. אם כן, מה עומד בתשתית מחלוקת זו?
לאמירת "ברוך ה' לעולם" בתפילת ערבית אין זכר בתלמודים, והלומד את הלכות תפילה מתוך דברי התנאים והאמוראים עלול לתמוה על מנהג זה. "הכנסת" ברכה חדשה לתפילה נתקלת בצרור בעיות. ראשית, המשנה קובעת שבערב יש "שתים לאחריה", כלומר שתי ברכות לאחר קריאת שמע של ערבית, ומי הרשה לנו להוסיף ברכה שלישית? יש בכך משום שינוי בסדר התפילה שתקנו חכמים! שנית, האם רשאים אנו להוסיף ברכות על אלה שחויבנו בהן? האם אין כאן משום ברכה לבטלה? לבסוף – עלינו לזכור את העיקרון המחייב "סמיכת גאולה לתפילה", כלומר - הצמדת ברכת "גאל ישראל" לתפילת העמידה. האם אין הוספת ברכה ארוכה שכזו פוגעת בעיקרון זה? בסיס לפתרון הבעיה האחרונה מצוי בדברי הגמרא בברכות. לגבי ברכת "השכיבנו" תהתה הגמרא, כיצד אנו מוסיפים ברכה נוספת בין גאולה לתפילה? הגמרא ענתה שברכה זו נחשבת "גאולה אריכתא"; כלומר - ברכת "השכיבנו" מהווה המשך ל"גאל ישראל". אף על פי כן, בדברי הגמרא אין שום רמז לכך שברכות אחרות שישובצו בנקודה זו ייחשבו אף הן ל"גאולה אריכתא", ולא יהוו הפסק בין גאולה לתפילה.
 
בקיצור, ישנן די והותר סיבות לערער על מנהג זה, אם נתבסס על החומר ההלכתי המקורי. לפני שנראה את עמדת הגר"א בעניין, נציג את תמונת המצב לגבי עניין זה נכון לתקופת הראשונים.
 
תלמיד רבנו יונה, שכתב פירוש להלכות הרי"ף למסכת ברכות, מביא את הדברים הבאים (שם ב עמוד ב):
ויש לשאול על מה סמכו העולם להוסיף ולומר אחר כך פסוקים של ברכת המלך בכבודו, שעל זה לא אמרו "כגאולה אריכתא דמיא" והוי הפסקה? ומקצת החכמים היו נמנעים מלאמרם, וכך היה מנהגו של מורי הרמב"ן נר"ו. אבל מורי רבינו יונה קרובו נתן טעם למנהג שנהגו כל העולם לאומרם...
 הרושם הברור הוא שאמירת הפסוקים האלה הוא המנהג הרווח של "כל העולם". רק "מקצת החכמים", בעלי רגישות הלכתית מיוחדת, הבינו שמדובר במנהג שקשה להצדיקו מבחינת המקורות, ולכן הם נמנעו מלומר את אותם פסוקים. לעומת זאת, רבנו יונה מובא כמי שהצדיק את מנהג "כל העולם". מי הם הראשונים השוללים את המנהג? תלמיד רבנו יונה מציין במפורש את הרמב"ן כנציג שלהם. על פי מקורות אחרים, גם רשב"ם, נכדו של רש"י, היה נמנע ממנהג זה. 
אחד מחשובי הפוסקים, בעל ה"טורי זהב" על השולחן ערוך, היה מוכן להתחשב במיעוט הראשונים שהסתייגו מן המנהג, כדי לבסס קולא מסוימת:[1]
מי שבא לבית הכנסת אחר שהתחילו הצבור להתפלל... והצבור מתחילין להתפלל ערבית, יוכל תכף להתפלל עמהם ופסוקים דברוך ה' לעולם אמן יראו עינינו יאמר אח"כ, דכיון דגדולים נהגו שלא לאמרם כלל, יכול בזה לסמוך עליהם ולדלגם כדי להתפלל עם הצבור, ולומר אותה אחר כך.
כלומר, אם מישהו הגיע לתפילת ערבית  באיחור, הוא יכול לסמוך על אלה שלא אומרים בכלל את הפסוקים הנוספים, ולדלג עליהם בינתיים - כדי להספיק לומר "שמונה עשרה" יחד עם הציבור. לאחר תפילת ערבית עליו להשלים את החסר.
מכאן נגיע לעמדת הגר"א. בביאורו לשולחן ערוך אורח חיים (רל"ו, סעיף ב), הוא מפנה אותנו לט"ז, ומוסיף הערה קצרה:
ועיין ט"ז, ודעת רשב"ם ורמב"ן עיקר.
כלומר, בעוד הט"ז היה מוכן, בנסיבות מסוימות, להביא בחשבון את דעת השוללים את אמירת "ברוך ה' לעולם" - הגר"א היה סבור באופן עקרוני שהלכה כמותם, ויש לנהוג לכתחילה כדבריהם ולהימנע מאמירת הפסוקים.
בנוסף לכך, יש לנו עדות אחרת על נוהג הגר"א בעניין זה. העדות מופיעה בספר "מעשה רב", המקבץ את מנהגיו להלכה - שם כתוב:
ברוך ה' לעולם אמן ואמן מדלג אם צריך לכך כדי להתפלל עם צבור ואינו אומר אחר התפלה כלל. והוא עצמו לא היה אומר כלל לא ברוך ה' כו' ... כדי לסמוך גאולה לתפלה, אבל הצבור שאצלו והש"ץ היו אומרים.
הפסקה הזו מפתיעה מאוד. דומני, שאין עוד מקום ב"מעשה רב", בו מנהג הגר"א עצמו מובא בצורה כה מסויגת.
נקודת המוצא של דברי הגר"א היא פסיקתו של הט"ז. בתחילת הדברים נאמר שאם אמירת הפסוקים תמנע הצטרפות לתפילה בציבור, אין לאומרם – בדומה לדברי הט"ז. אלא - שבניגוד לדברי הט"ז, נאמר אין צורך להשלים את החסר לאחר התפילה. ולבסוף נאמר אף שהגר"א עצמו לא היה אומר את הפסוקים בשום מקרה, ואף על פי כן, בבית המדרש שלו כל הקהל נהגו לומר אותם, כפי המנהג המקובל. כדי לחדד את המצב המתואר, עלינו לצייר לעצמנו את התמונה בה הגר"א לבדו שתק, בזמן שכל הציבור (שהם תלמידיו) אמר "ברוך ה' לעולם". בעל "מעשה רב", המתאר זאת, נוקט בעצמו עמדת-פשרה, בעוד הוא מציין שעמדתו של הגאון הייתה קיצונית יותר.
 
דברים אלו עשויים להעיד על שני דברים. קודם כל, אנו למדים שבעולמם של מתנגדים אפשרי שהרב – אפילו הגר"א הנערץ - יפסוק וינהיג הנהגה חדשה, אך הציבור המקורב אליו לא ילך אחריו בעניין זה. במציאות  החסידית המצב שונה - כאשר האדמו"ר קובע על דעת עצמו ניהוג חדש כלשהו, קהל החסידים מאמץ את החידוש באופן מידי וּכְמובן מאליו.
שנית, התנהלות הציבור מלמדת על כך שאמירת הפסוקים הייתה כה מקובלת ומושרשת, ששינוי מנהג הציבור לא היה אפשרי אפילו ב"מגרש הבית" של הגר"א.
לאור זאת, עולה השאלה – מה מקורה של מושרשות זו?
 
ב.  מקרה מבחן?
כעת נסביר מדוע מנהג זה יכול לשמש כמקרה מבחן, כפי שרמזנו בכותרת לשיעור הזה. מסתבר שלמרות הבעייתיות ההלכתית של המנהג, מדובר במנהג בעל כוח מיוחד. הוא נשען על סמכות קדומה וחזקה, שאינה מוגבלת ליהדות אשכנז. אמירת נוסח זה בתפילת ערבית הקיפה את מרחבי העולם היהודי, המזרחי והמערבי כאחד. קריאת התיגר של הגר"א נגד המנהג, יעמידנו על נכונותו לנקוט עמדה עצמאית אפילו כלפי מוסד מושרש מאוד. בנוסף לכך, בחינת התקבלותה או אי-התקבלותה של העמדה החדשה שהוביל הגאון, תפתח צוהר להבנת גבולות-היכולת לערוך שינויים בסדר התפילה; ולפחות - כאלו המנומקים אך ורק בנימוקים הלכתיים.[2]
 
אמירת הפסוקים והברכה בסיומם הונהגה עוד בתקופת הגאונים, כפי שעולה מדברי הטור (אורח חיים רלו):
ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים ראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותיקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש. ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון, ומ"מ אין להפסיק בדברים אחרים...
כתב רב נטרונאי מדברי חכמים אין אומרים בערב אלא שתים לפניה ושתים לאחריה וכיון שהלכה כרב דאמר תפלת ערבית רשות תיקנו האחרונים שאחר שאמר שומר את עמו ישראל לעד שאומר פסוקים שיש בהם זמירות ושבח ולומר אחריהם ברכה ומפסיק בקדיש כלומר אסתיים תפלה הרוצה לצאת יצא.
שני נימוקים מוזכרים בדברי הטור להנהגה זו: א. בזמן שלא היו מתפללים תפילת העמידה בערבית, כי לא  היה ניתן להתכנס בבית הכנסת כל כך מאוחר, היוו פסוקים אלה מעין תחליף לתפילת "שמונה עשרה". ב. המנהג מבוסס על ההנחה שאין כלל חובה תפילת העמידה בערב, ועל כן אמירת הפסוקים האלו משמש כסימן לכך שאפשר לצאת. אזכור שמו של רב נטרונאי בהקשר זה מאשר כי הגאונים הכירו במנהג, וככל הנראה אף יזמו אותו.
בעל "שיבולי הלקט" (נב) תופס את הנימוק השני למרכזי מבין השניים:
ועל זה הטעם הוסיפו ראשי ישיבות שבבבל לומר הפסוקין ברוך ה' לעולם אמן ואמן וחותמין בא"י מלך א-ל חי לעד וקיים לנצח להודיע שהוא רשות ואינו צריך לסמוך גאולה לתפלה, וקבעו כנגד התפלה הפסוקין האלה עם החתימה שיש בהן י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות ושלחום לאנשי ארץ ישראל וקבעום. ולכך אומר קדיש כלומר זו היא השלמת התפלה. והרוצה ליפטר נפטר והולך לו.
מפורש בדבריו, שגאוני בבל הם שתיקנו עניין זה, ושבהוראתם - המנהג נקבע אף בארץ ישראל.
כמובן, הנימוקים לתקנה תלויים בתנאי-המציאות ובהנחות ההלכתיות שהוזכרו כאן: ההנחה - שתפילת ערבית רשות; והמציאות - שאין אומרים את תפילת העמידה בבית הכנסת. הראשונים העירו, שלמעשה, תפילת ערבית התקבלה כחובה בכל תפוצות ישראל, וכמו כן נפוץ הנוהג לומר את העמידה בציבור גם בערבית. אך בפועל לא זזה תקנה זו ממקומה. כך למשל סיים שיבולי הלקט שם:
והאידנא שוויוה כולי עלמא לתפלת ערבית חובה וצריך לסמוך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית... ואע"פ שמפסיקין בהשכיבנו ובפסוקין, כגאולה אריכתא דמיין ולית לן בה:
 
הסברה של "גאולה אריכתא" מגויסת כדי "להציל" את המנהג, ובו בזמן לסמוך גאולה לתפילה. כזכור, אמנם הגמרא חידשה את היסוד הזה לגבי ברכת "השכיבנו", אך -רק לגביה.
 
ראינו את קדמוניותו של המנהג, דבר שבהחלט מקבע אותו כמנהג חזק ותקיף. לאור זאת, לא מפתיעה העובדה שאנו מוצאים בימי הראשונים שהמנהג היה נפוץ לא רק באירופה - כמובא לעיל, אלא גם ביהדות המזרח. נראה זאת על ידי תשובה הלכתית שכתב הרשב"ש. אל הרשב"ש, שחי באלג'יר במאה ה-15, הופנתה השאלה הבאה:[3]
עוד כתבת. כי נהגו במזרח לומר ברכת השכיבנו בלא ברכה ואין חותמין אלא ביראו עינינו. ואמרת כי הגידו לך שהחכם ר' יוסף נ"ע הנהיג כך במזרח, וכשהרצו הדברים אצל ר' אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל קלסו על זה.
הרשב"ש מקבל כאן דיווח על חידוש שהכניסו כמה רבני המזרח בסדר התפילה. יש לשים לב לכך, שלא עלה על דעתם להפסיק לומר את הפסוקים ואת הברכה שלאחריהם. אמנם, הם חשבו על דרך שונה ומקורית לפתור את בעיית ההפסק. לפי הצעתם, יש להשמיט את הסיומת "ברוך אתה ה'" בסוף ברכת "השכיבנו", ולהשאיר על כנה את הברכה של "יראו עינינו". כך – שתי הברכות מתאחדות ונוצרת ממש ברכה אחת, מעין ברכת "השכיבנו" מורחבת; ונמצאנו מקיימים את ההלכה המקורית של "שתים לאחריה", ומסמיכים גאולה לתפילה. הרשב"ש אינו אוהד את השינוי הזה, והוא מעדיף להשאיר את המצב הנפוץ  על כנו:
ותקנו לומר אותה מפני שיש בהן י"ח הזכרות מפני שבתי כנסיות שלהן היו רחוקים מן הישוב והיו מתיראין מלהתעכב שם עד לאחר ערבית, ולפיכך תקנום להם כנגד י"ח ברכות של י"ח, וכשהיו בבתיהם היו מתפללין י"ח. וכיון שתקנום מפני הטעם הנזכר, אע"פ שבטל טעם, תקנה במקומה עומדת... על כן אין לשנות המטבע אע"פ שבטל הטעם...
מכל האמור עולה שהמנהג הזה התקבע כמוסד כלל-ישראלי של ממש; ולמרות הסתייגותם של שני ראשונים חשובים, בפועל הוא התקיים בכל תפוצות ישראל. כאשר הגר"א יצא נגד המנהג הזה, הוא קיבל על עצמו לעמוד במקום "המלחמה החזקה" (שמואל ב פרק יא, טו).
 
ג. תפקיד "ברוך ה' לעולם" במערכה על המנהגים
מרתק לגלות שכבר בתקופת הראשונים, הייתה קיימת התייחסות למנהג הנידון כאל "מקרה מבחן" לכוחם של המנהגים באופן כללי. המקור בו נדון נמצא בספר הפרדס, חיבור קדום המבוסס על פסקים ותשובות של רש"י, אך כולל גם ליקוטים מקדמונים אחרים.
בשיעור הקודם עמדנו על המחלוקת סביב אמירת פיוטים; נושא זה עלה לדיון גם בספר הפרדס (רכט). המחבר מביא את אחת הטענות נגד הפיוטים שנוספו לברכות קריאת שמע: הרי בתוספתא יש רשימה של "אלו ברכות שמאריכין בהן", ומשמע שאסור להאריך בלי אישור מפורש! המחבר דוחה את הטיעון הזה בהוכחת ה"מחץ" דלהלן:
דהא ברכות של קרית שמע הוסיפו שלישית, ואין לך אריכות מזו.
כלומר, הרי החכמים שאחרי הש"ס הוסיפו ברכה שלישית, ואם כן מקל וחומר ניתן להרחיב ברכות קיימות. ואם תאמר – "ערבך ערבא צריך"? אולי תקנה זו עצמה מפוקפקת? ממשיך ספר הפרדס:
תא שמע דאמרי בערבא כל הלכה שהיא רופפת בתלמוד ואין אתה יודע האיך נוטה צא וראה במה הצבור נהגו, ונהג. כגון הא דתני בערב מברך שתים, ולא ידעינן[4] אי שתים דוקא אי לאו דוקא, שיש להם שיעור למטה ואין להם שיעור למעלה, רואין אנו שהציבור נוהגין להוסיף על שתים, שאין להם שיעור. וכן אנו נוהגים בהלכה רופפת במצות רבותינו, כי הוראת זו הוראה. למדנו שמנהג אחרונים תורה היא, על זה נאמר אל תיטוש תורה אמך.
לבעל ספר הפרדס ברור שאין לערער כלל על ברכת "יראו עינינו", כי זה יישום פשוט של "פוק חזי מאי עמא דבר". מסתבר שהוא סומך על העובדה שברכה זו מקובלת מאוד, וגם אלה שדוחים את הפיוטים אומרים אותה. ההתייחסות לברכה זו כמודל למנהגים אחרים ושינויים בתפילה, מעידה על תוקפה הברור והחד-משמעי.
 
ד. התקבלותה של שיטת הגר"א
למרות הקושי שבו נתקלה שיטת הגר"א בראשית דרכה, כיום, בארץ ישראל, מקובל כמעט בכל בתי הכנסת להשמיט את הברכה הנוספת והפסוקים שלפניה. מה יצר את השינוי הזה? מצד אחד, לכאורה, המנגנון פשוט - שכן תלמידי הגר"א מילאו תפקיד מוביל בחידוש היישוב בארץ בזמן החדש, ומשקלם המכריע אפשר להם לקבוע את דפוסי המנהג והתפילה בלי להיתקל בהתנגדות של ממש; כך לגבי הנושא שלנו, וכך גם לגבי עניינים אחרים. אמנם, יש עדיין מקום לעיין בדבר, שכן למרות הכל, אפילו בארץ ישראל לא התקבלו כל מנהגי הגר"א באופן גורף. אם כן,  יש לשאול האם בנידון זה ישנם גורמים נוספים שתרמו להצלחת השינוי. האמת היא שניתן לאתר גורמים כאלה, שכן אם נחזור לעיין בהתרחשויות מקבילות בעדות המזרח, שלא הושפעו ישירות על ידי הגר"א, נגלה שגם שם לא שקט המצב על שמריו.
 
לעיל נוכחנו לדעת שבמאה ה-15 עוד היה המנהג האמור איתן בקהילות המזרח. אבל - בשו"ת החיד"א אנו קוראים:
עינינו הרואות אשר שאל מעכ"ת על מנהג אשר נהגו קצת קהלות חדשים מקרוב לחתום בברכת השכיבנו ואח"כ חותמים בפסוקי יראו עינינו והוקשה בעיני מעכ"ת מנהג זה. הן ידיע להוי למעכ"ת כי עמדנו על הענין בספרן של צדיקים הנמצאים אצלנו קמאי ובתראי ואשר עלה בידינו דודאי מנהג ארץ צבי וכל ערי תורקיא"ה שאינם אומרים אלא ברכת השכיבנו וחתימתה ותו לא הוא הנכון לפום קושטא בנגלה ובנסתר. ואולם הנוהגים לומר יראו עינינו הסדר הנכון בזה כמנהג החדש הזה דברכה ג' זו נתקנה בימי הגאונים והדברים ארוכים אצלינו וגם לשון הרמב"ם בארנוהו כמשפט ושלמא דמרי יסגא כנפש החו' פה מצרים. חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט חיים אברהם סורנאג'ה ס"ט.
התשובה נכתבה בהיות החיד"א במצרים, זאת אומרת לא אחרי שנת 1781 (שבה התקבל המחבר להיות רב בליוורנו, משרה שהחזיק עד סוף ימיו). ובכן, השואל מעיד על "מנהג חדש" של כמה קהילות לסיים בברכת השכיבנו ואחר כך לומר ברכה נוספת – "יראו עינינו". החיד"א מאשר שזה מנהג חדש, ושבכל ארץ ישראל וטורקיה אין לו זכר. אבל אלה המחדשים מנהג זה, מוסיף החיד"א, בעצם חוזרים למנהג ישן מימי הגאונים. נמצאנו למדים שעוד בחיי הגר"א, וללא קשר אליו, דעך המנהג העתיק ביהדות המזרח, עד שבקהילות מרכזיות לא הכירו אותו כלל.
מה גרם לעקירת מנהג שיסודו בהוראות גאוני בבל? החיד"א כותב שנכון שלא לומר "יראו עינינו"  - "לפום קושטא[5] בנגלה ובנסתר". לדבריו, ישנם שני סוגי שיקולים המצדדים בדחיית ניהוג הגאונים – שיקולי תורת הנגלה, ושיקולי תורת הנסתר. כבר ראינו ששיקולי תורת הנגלה, עם זאת שהיו חזקים מאוד, לא שינו הרבה למעשה, והמנהג המשיך לפרוח במשך כל תקופת הראשונים. המצב החל להשתנות, ככל הנראה, בשל שיקולים של "נסתר". השפעתם של שיקולים אלה הורגשה היטב בשכבות רחבות בציבור החל מן המאה ה-16, בעיקר בזכות האר"י הקדוש. האר"י אכן הוציא את פסוקי "ברוך ה' לעולם" מן התקן של התפילה. בסידורים הראשונים שהודפסו באירופה עם כוונותיו הקבליות של האר"י, ניתן לראות שהכוונות משולבות בכל סדר תפילת ערבית, אבל לא בברכה השלישית שלאחר קריאת שמע. המדפיסים השאירו את הברכה עצמה, כדי לא לשנות מן המקובל, אבל העדר "הכוונות" בה מבליט את הפיחות שהיא עברה, ככל שהשפעת הקבלה גברה בתפוצות ישראל.
בכל אופן, כאשר תלמידי הגר"א הגיעו לארץ ישראל, הם מצאו במרחב שסביבם קהילות ספרדיות שבהן המנהג העתיק נשכח מזמן. מסתבר שמציאות זו, שיסודה בעיקר בקבלה, חיזקה את המגמה שהובילו הגר"א ותלמידיו, שבעצמה התבססה על הרצון לחזור להלכה המקורית כפשטות דברי חז"ל. שיתוף זה נתן את אותותיו ויצר מציאות הלכתית מעשית חדשה.
 
 
 

[1] ט"ז לאורח חיים סימן רל"ו, ב.
[2] להבדיל משינויים בנוסח הנובעים מסיבות אחרות, כגון – הכנסת פיוטים לתפילה, או החלפת נוסח התפילה כולו על ידי החסידים.
[3] שו"ת רשב"ש רנה.
[4] יש לשים לב ל"ספק" הזה שיוצר בעל הפרדס. מדוע שנחשוב ש"שתים" אינו "דווקא"? בכל אופן, תפקיד הספק הוא להפוך את ההלכה הזו ל"רופפת", כדי שנוכל להפעיל בה את הכלל "פוק חזי מאי עמא דבר".
[5] לפי האמת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)