ברכת שהחיינו על קניית ספרי לימוד

כידוע, על קניית דבר חדש ניתקנה ברכת שהחיינו, וכפי שנפסק בשולחן-ערוך: "בנה בית חדש או קנה כלים חדשים, אפילו היה לו כיוצא באלו תחילה או קנה וחזר וקנה - מברך על כל פעם שהחיינו" (רכ"ג, ג).

מה הדין באשר לקניית ספרי קודש? המגן-אברהם (רכ"ג, ה) מביא מחלוקת בשאלה זו: "ונראה לי דווקא כלי תשמיש, אבל על ספרים חדשים אינו מברך, דמצוות לאו ליהנות ניתנו, אין מברכין רק על מצוות הבאים מזמן לזמן... אבל בברכת רמ"מ כתב לברך על ספרים".

לטענת המגן-אברהם, כיוון שהלימוד מתבצע לשם מצווה, וכלל נקוט בידינו שקיום מצוות אינו נחשב להנאה (מצוות לאו ליהנות ניתנו) - הרי שרכישת ספרי קודש אינה נחשבת לרכישה של דבר מהנה המחייב ברכה (ומצוות הבאות מזמן לזמן, כמו שופר או לולב, מהוות קטגוריה נפרדת של ברכת שהחיינו).

מה סוברים החולקים? ייתכן שהדבר מתקשר למחלוקת ראשונים בהקשר אחר. במשנה בנדרים מח ע"א נאמר, על פי גרסתנו, שמודר הנאה מחבירו אסור לקרוא בספרי הקודש שלו. וכתב הבית-יוסף: "ונראה נמי שמותרים בספר תורה קריאה של מצווה, משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ומזה הטעם אין שום אחד מהקהל יכול לאסור לקהל הספר. וכן פסק הרשב"א, שאין אדם יכול לאסור ספרים, והוא ז"ל לא גריס במשנה 'הספרים'" (יו"ד סי' רכ"ד).

אולם, רבי אברהם מן ההר בחידושיו שם העלה גישה שונה בתכלית: "דלא שייך טעמא ד'מצוות לאו ליהנות' אלא במצווה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה - אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו, אלא לעשות מה שנצטווה מאת השם... אבל מצוַת לימוד, שהוא עניין ציור הלב וידיעת האמת - עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו. הלכך לא שייך למימר במצוַת תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו. הלכך כשהדירו זה את זה - אסור לקרות בספר האוסר, שהרי על כרחו מגיעה לו הנאה מממונו".

לדעתו, אם כן, הכלל ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו" אינו שייך בלימוד, ויש הצדקה לברך ברכת שהחיינו על קניית ספרי לימוד.

להלכה כתב המשנה-ברורה: "ובקניית ספרים יש דעות בין האחרונים אם יברך עליהם, משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו. ובחיי-אדם מצדד דאם היה מהדר אחר זה הספר ושמח בקנייתו דמברך, שהרי ברכה זו נתקנה על השמחה ולא על התשמיש... ועל כן אין למחות ביד המברך".