יומא | דף נד | בשעה שנכנסו נוכרים להיכל
הגמרא (נד ע"א) דנה באריכות בגילויי החיבה בין ישראל לאביהם שבשמים, המומחשים בדמות הכרובים המעורים זה בזה. בסוף הסוגיה (נד ע"ב) מובא תיאור מזעזע של חילול הקשר האינטימי הזה במהלך החורבן:
"אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה'".
התיאור של הכרובים המזולזלים בשוק קשה ומחריד, אך דווקא מתוכו אפשר למצוא רמז לנחמה עמוקה. הגמרא במסכת בבא בתרא (צט ע"א) דנה בסתירה שבין שני תיאורים שונים של הכרובים בתנ"ך:
"ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו', הא כתיב 'ופניהם לבית'! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".
כלומר, בשעה שישראל עושים רצונו של מקום, פני הכרובים זה אל זה, ואילו בשעה שאינם עושים רצונו של מקום פני הכרובים לבית. לכאורה אין לך זמן שבו "אין ישראל עושין רצונו של מקום" יותר מזמן החורבן, ואם כך צריכים היו הכרובים להיות "פניהם לבית", ואילו בדברי הגמרא בסוגייתנו ראינו שהיו מעורים זה בזה בשעת החורבן, היינו שפניהם היו "איש אל אחיו"!
על קושיה זו עמד כבר המגיד ממעזריטש, כפי שהובא בשמו בספר בני יששכר (מאמרי חודש תמוז-אב, ג, צום החמישי אות א):
"והנה נוכל להתבונן בענין אהבה גשמיות בעולם הזה, כענין אהבת חברים ואיש עם אשתו, בהיותם ביחד לא תוכר כל כך האהבה, מה שאין כן כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה אהבה עזה מגודל הגעגועים, ועל כן חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך. ואם כן תתבונן לפי זה דבשעת הפירוד אז הוא הזווג באהבה יתירה ביותר, ומקרי זווג היותר עליון, ונולד מזה הנשמה היותר עליונה, על כן להיות בעוונותינו הרבים הפירוד בין הדבקים נעשה בתשעה באב, מיקרי בעוונותינו הרבים יום יציאה לדרך, נולד מזה הזווג משיח, הנשמה היותר עליונה וכוללת, הבן.
ועל פי זה תתבונן מה ששמעתי שהקשו תלמידי הרב הקדוש מוה"ר דוב בער זצוק"ל לרבם על הא דאמרו רז"ל שמצאו האויבים ביום ההוא את הכרובים 'כמער איש ולויות', הלא אמרו רז"ל שזה לא היה רק בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ובהיפך ח"ו הכרובים הופכים פניהם זה מזה, והשיב להם הקדוש הנ"ל חייב אדם לפקוד וכו' בשעה שיוצא לדרך וכו', ואתה הבן".
כלומר, דווקא הפירוד שבחורבן יצר אהבה עוצמתית במיוחד בין הקב"ה לישראל, אהבה שבאה לידי ביטוי אפילו כשישראל אינם עושים רצונו של מקום. האהבה שבין בני זוג יכולה לדעת עליות ומורדות, אך כאשר הם עומדים בצל איום של פרֵדה נחשפת נקודת העומק של הקשר ביניהם, ונפתח פתח לקשר שאיננו מושפע ממעשים או מדיבורים. הקשר העמוק הזה הוא השורש של הגאולה העתידה, ורק מתוכו יכול להיוולד המשיח.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)