בשר ורוח

  • הרב יהודה עמיטל

בשר ורוח* / הרב יהודה עמיטל

לפרשת בהעלותך

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי; הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו; מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ; וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ; וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם" (במדבר י"א, א'-כ"ה)

בשר ורוח - שני ביטויים הנתפסים כניגודים גמורים בעולמנו, ואף על פי כן הם מופיעים בפרשתנו בסמיכות. לאחר חנוכת המזבח, בתום אחד מרגעי השיא הרוחניים שחווה עם ישראל, רגע לפני פרשת האצלת הרוח על הזקנים - מופיעה פרשת המתאוננים שתאוות בשרים היתה בפיהם. האם מקרי הדבר?

ייתכן, שפתרון לקישור המפתיע בין הבשר לרוח נמצא בדברי חז"ל במדרש:

"'אהב כסף לא ישבע כסף ומי אהב בהמון לא תבואה' - ... מהו 'בכסף'? רבנן אמרי: אלו תלמידי חכמים שאוהבין דברי תורה... אמר ר' נחמן: מי שאוהב תורה אינו שבע תורה... אמר ר' יצחק: מי שהוא אוהב מצוות אינו שבע מן המצווה" (דברים רבה ב', י"ח)

לדברי חז"ל, תאוות הכסף המופיעה בפסוק היא למעשה תאווה לתורה וללימודה.

למרות שבמבט ראשון נראית דרשת חז"ל מוזרה, למעשה אין הם מוציאים את הפסוק מידי פשוטו. אם מוצאים באדם תאווה לכסף - תאווה לחומריות ולצרכים גשמיים - יש לחקור, לבדוק ולעקוב, אחר שרשי תאווה זו. במקרים כאלו, ייתכן שבאדם קיימת תאווה פנימית אחרת, עמוקה יותר, המוסתת מאפיקה המקורי.

חז"ל מלמדים אותנו, שצמאון לרוח ולתורה נטוע בלב כל, אלא שלעיתים גילוייה של תאווה זו באים לידי ביטוי דווקא בצדדים השליליים והחומריים שבמציאות - בתאווה לסיר הבשר.

ייתכן, שאלו שני סוגי התאווה מולן התמודד משה - "התאוו תאוה" (במדבר י"א, ד'): האחת תאווה לסיר הבשר, והשנייה תאווה לתאווה - כלומר, העם ששבע מהבשר ועדיין לא איבד את תאוותו לרוח; האנשים מהעם התאבים ל'תאווה' האמיתית!

למעשה, הדברים באים לידי ביטוי בשני באורי חז"ל על דברי משה "הצאן ובקר ימצא להם".

ר' עקיבא למד פסוק זה כפשוטו - "מי מספיק להם?!" (תוספתא סוטה ו', ד'). לדבריו, משה סבור שלא יימצא בשר שיספק את תאוות האכילה של העם, כיוון שהדרישה החומרית דורשת פתרון עמוק יותר - מילוי החסך ברוחניות. לעומת ר' עקיבא, ר' שמעון מתייחס לסוג התאווה האחר באופן בולט יותר: "הצאן ובקר ישחט להם - כדי שיהרגו?!" - כלומר, סיפוק צרכיהם הגשמיים של העם רק יהרוג אותם. לדבריו, לא רק שאין בהבאת הבשר פתרון, אלא אדרבא, הדבר יחמיר את הבעיה. סיפוק הצרכים והתאוות רק גורר את התאווה לתאווה במידה גדולה יותר, כיוון שהצורך גדל במילוי החלל שנוצר בעקבות חיים בלא מטרה ואתגר.

ואכן, כפי שאנו רואים, כנגד טענותיו של משה שאין בתלונותם של בני ישראל אלא בקשה לתוכן רוחני, משיב הקב"ה בהאצלת הרוח על זקני ישראל.



* השיחה נאמרה בשבת בהעלותך תשל"א, נכתבה ע"י הרב בלומנצוויג, נערכה ע"י שאול ברט ולא עברה את ביקורת הרב.