בתי הדין הרבניים הממלכתיים (א)

  • הרב שמואל שמעוני

אנו מתקרבים לסיום המחצית הראשונה של סדרת שיעורים זו, שבה עסקנו בהיבטים שונים של המשפט הישראלי בראייה תורנית, כגון תוקף איסור ערכאות ביחס למערכת בתי המשפט החילונית. לסיום מחצית זו נפנה את מבטנו גם אל מערכת בתי הדין הרבניים שקמה מכוחו של החוק הישראלי החילוני: חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.

הערה מקדימה: כאשר עוסקים בהקשרים שבהם מדינת ישראל בוחרת לתת תוקף לעולם ההלכה, יש להבחין בין הדיין לבין הדין. ישנם מצבים שבהם ההכרעה נקבעת לפי הדין הדתי של האדם גם במסגרת מערכת בתי המשפט הרגילה, כגון חיוב מזונות הילדים לפי סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, שמחייב הורה "לפי הוראות הדין האישי החל עליו". לעומת זאת, בתי הדין הרבניים הם מוסד של דיינים על פי דין תורה שהחוק נותן לו מקום כמוסד.

כמובן, אדם ירא שמים שנכנס בכתליו של בית דין שכזה אינו חש שנכנס לערכאות של עכו"ם אלא לבית דין של תורה. אולם, אפשר שיש מקום להרהר בנקודה זו.

בתי הדין כאמור מקבלים את סמכותם מן החוק החילוני. מכך יוצא, שהגורם שנותן תוקף להכרעותיהם ומספק להם שירותי הוצאה לפועל הוא גורם חילוני, ובמובן זה ה"נורמה הבסיסית" (Grundnorm) שלהם אינו הצו האלוקי אלא הכנסת החילונית כמבטאת את רצון העם. אכן, על פי רוב הדין שלפיו פוסק הדיין הממלכתי הוא דין תורה. ברם, כאשר המחוקק רואה לנכון לחרוג מכלל זה, הדין שבתי הדין ייאלצו לפסוק לפיו יהיה שונה מדין תורה. כך, למשל, נקבע בסעיף 7 לחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951: "כן ינהג לפי חוק זה כל בית-דין המוסמך לדון בעניני המעמד האישי". הגורם המופקד על ביקורת בתי הדין הרבניים בהקשר זה הוא בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הרבני, ואינו בוחן אם בית הדין פירש נכונה את הוראות המשפט העברי (מלבד חריגה מעקרונות הצדק הטבעי), אבל הוא מוסמך לבחון – כמו ביחס לכל גוף ממלכתי – אם בית הדין חרג מסמכותו החוקית, ובכלל זה אם הוא פסק בנושא מסוים שלא על פי חוק המדינה כאשר הוא מחויב לאותו חוק. כפי שכתב השופט אלון בבג"ץ 323/81:

"בתי הדין הרבניים שואבים את סמכות שיפוטם, מבחינת המערכת המשפטית של המדינה, מחוק המדינה, אשר העניק להם סמכות זו. הסמכות שהוענקה לבתי הדין הרבניים לפי חוקי המדינה היא לדון – בעניינים שנמסרו לסמכות שיפוטם – על פי המשפט שלפיו דן בית הדין הרבני, היינו המשפט העברי, פרט למקרה שמצויה הוראת חוק מיוחדת המופנית אל בית הדין הרבני והקובעת מפורשות כי על בית הדין הרבני לדון לפי הוראת חוק זו... מתעלם בית הדין מהורת חוק מפורשת המופנית אליו, נתון הוא לביקורת בית המשפט הגבוה לצדק... משום חריגה מסמכות".

ניתן להתבונן במקרה שכזה, שבו החוק כופה את בתי הדין הרבניים לפסוק לפיו, באופנים שונים. אופן אחד הוא לראות בכך מעין אונס וכפייה על דת. מצד שני, כפי שמביא מנחם אלון בספרו (ח"ג עמ' 1481-1480), ניתן לראות זאת באופן שונה, וכך נטה לראות זאת הגר"י קאפח זצ"ל בפסק דין נגר נ' נגר – המחוקק אינו מעוניין לכפות על הדיינים לפסוק נגד ההלכה, אלא לבודד מרכיבים שאינם שייכים לתחום האיסורא אלא לתחום הממונא, שלגביהם ניתן לראות את דבר המחוקק כהתניה ציבורית על דבר שבממון, שיש לה תוקף על פי ההלכה. והנה, ניתן לדון בטענה זו מבחינה הלכתית, אבל גם אם נאמץ אותה כטענה מוסכמת, יש להודות שמדובר בבחירה של המחוקק, ובהתמודדות בין תוקפה של ההלכה לתוקפה של הוראת הדין הישראלי ידו של האחרון גוברת ככל שמדובר בבתי הדין הרבניים שהוקמו מכוחו.

בשלב מאוחר יותר, במסגרת פסק דין המפורסם בעניין בבלי (בג"ץ 1000/92), הרחיב השופט אהרן ברק את מחויבותם של בתי הדין הרבניים לחוק החילוני, וקבע שעליהם לכבד את כלל הזכויות הממוניות שיצר המשפט האזרחי בישראל, הן על פי מצוות המחוקק והן על פי פסיקת בתי המשפט:

"אפילו מוכן בית-דין דתי להפעיל את הדין האזרחי הכללי באמצעות אחת מהדוקטרינות הפנימיות שלו – כגון דינא דמלכותא דינא, המנהג (הסיטומתא), תקנת הקהל ("מסיעין על קיצתן") – התוצאה הינה כי המובן הניתן לדין האזרחי הכללי הוא כמובן ששופטי בתי הדין הדתיים מוכנים לתת לו. הדין האזרחי הכללי – כפי שנתפרש על-ידי בתי המשפט האזרחיים, ובראשם בית המשפט העליון – אינו מחייב מכוח עצמו, אלא מכוח "הסכמתו" של הדין הדתי. מצב זה אינו תקין כלל ועיקר.

"נראה לי, כי לבעיה הניצבת לפנינו בעתירה זו יש רק פתרון אפשרי אחד, והוא זה: על כל בתי הדין הדתיים במדינה להפעיל, בסוגיות "אזרחיות"... את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על-ידי בית המשפט העליון. פתרון זה מבטיח... אחדות של המשפט האזרחי בכל רחבי השיטה. הוא מונע "פיצול קניין", "פיצול חיוב" ו"פיצול בעלות" במסגרת אותה שיטת משפט עצמה... כמובן, הוא מאפשר גם, לאותם בתי-דין דתיים המוכנים לכך, להכיר בתחולת הדין האזרחי מכוח דוקטרינות פנימיות הקיימות במסגרתו של הדין הדתי. עם זאת, מנקודת המבט של השיטה כולה, תחולת המשפט האזרחי הכללי היא תחולה "חילונית"".

פסיקה זו עוררה מחלוקת עזה, הן בקרב אנשי משפט[1] והן בקרב אנשי הלכה. הרב אברהם שרמן (תחומין יח) אף סבר שאל להם לבתי הדין לנהוג לפיה, ואילו הרב שלמה דיכובסקי (שם) חלק, וסבר שעליהם לקבלה. אולם, זהו הדין הנוהג בישראל מאז שנת 1994.

ואכן, ישנם רבנים שסברו שגם אם אין איסור ערכאות חל על בית הדין הממלכתי, מעמדו ההלכתי רעוע למדי. כך, למשל, כתב רבה של העדה החרדית בחיפה, הרב שמואל דוד מונק, שבית הדין הרשמי "דינו כמו רב שנתמנה על פי המלכות... אבל אם אין בהם כח לעמוד כנגד לחץ של המלכות פשיטא לכו"ע שאין דיניהם דין" (שו"ת פאת שדך ח"א עמ' שטו).

מנגד ניתן לטעון, וזו אכן גישתם של רבים מן הדיינים, שגם אם מנקודת מבטם של המדינה הנורמה הבסיסית היא זו החילונית והיא הנותנת תוקף לבתי הדין וקובעת את היקף סמכותם, מצד האמת סמכותם נובעת ממקור הסמכות של בתי הדין של כנסת ישראל לדורותיה, דהיינו תורת משה מחד גיסא והסכמת הציבור מאידך גיסא. כפי שכתבו הרבנים הראשיים הראשונים של מדינת ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל: "בתי הדין ממשיכים את שרשרת הזהב הנמשכת ממשה רבנו עד היום הזה... ופשוט הדבר שלא המדינה הקימה את בתי הדין, אלא הם שקדמו לה משנות דור"; וכדברי הרב אברהם שפירא: "בתי הדין האזוריים הם הם הממשיכים את מסורת הרבנות של מרא דאתרא, ובי"ד של המקום הנבחרים ע"י הציבור". על פי טענה זו, המדינה העניקה תוקף להכרעותיהם של בתי דין בהקשרים שבהם בחרה לעשות כן (ובכך נעסוק בהמשך), ואף הסדירה את דרכי בחירת הדיינים בידי נציגי הציבור, אבל הדיינים מצד עצמם הם חלק מרצף הפסיקה של דייני ישראל לדורותיהם שנבחרים בידי נציגי הציבור. ואמנם, קיימת טענה שמכיוון שהשלטון הפקיד את בחירת הדיינים בידי ועדת מינוי שאינה מורכבת מאנשים יראי שמים הרי שאין מדובר במינוי הלכתי כשר, אך טענה זו נדחתה בידי דייני בתי הדין הממלכתיים, משום שהם רואים בכך פרט מסוים שהוא חלק ממכלול של בחירת דיינים בידי נציגי הציבור.

כאן המקום לציין, שמעמדם של בתי הדין הממלכתיים נבחן לאורך השנים בהשוואה לזה של בתי הדין הפרטיים. ברחבי מדינת ישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, ישנם בתי דין רבים, שאינם מקבלים את מינוים ממדינת ישראל, ופוסקים על פי דין תורה כפי הבנתם (תוך שימוש בכלי של "דינא דמלכותא דינא" במידה ששיקול דעתם מורה). אם הצדדים הפונים אל בית הדין חותמים על הסכם בוררות, אזי ניתן לפנות לאחר ההכרעה לבית המשפט הרלוונטי ולהעניק לפסק הדין תוקף של פסק בוררות על פי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, וכך תְגבה מערכת ההוצאה לפועל של מדינת ישראל את פסק הדין. ברם, ברור שסמכותם של בתי הדין נובעת ביסודה מן התורה ובהעדר כוח כפייה הם תלויים בהסכמת המתדיינים, ואילו תפקידה של מדינת ישראל מצטמצם למתן תוקף להסכמת הצדדים. איזו מבין שתי מערכות הדין נהנית ממעמד תורני מבוסס יותר?

רבים מן הדיונים בנושא זה מתייחסים לדברי הרמ"א בחושן משפט סימן ג סעיף א. המחבר שם כותב שאם נתבע מסכים להתדיין בדין תורה עם התובע בעירו, "אלא שאינו חפץ בשלשה שבירר התובע, אז זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד". כלומר, יש לנתבע זכות לסרב להרכב המסוים שבו בחר התובע, ואז עליהם לבחור באופן מוסכם (במנגנון זבל"א) את ההרכב. וכאן מוסיף הרמ"א סייג חשוב: "ונראה לי דווקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר, לא יוכל לומר: לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגין בעירנו". לפי הרמ"א, חשוב מאוד להגדיר מי נחשב ל"בית דין קבוע", שלא ניתן לסרב להתדיין בפניו מתוך העדפה לבית דין אחר. תיאורטית, ניתן לומר שבימינו כלל אין לנו בית דין קבוע (וכך הביא הגר"ש ווזנר ז"ל בשם "גאון אחד מאמריקה זצל"ה")[2] או לחלופין שהן בית הדין הממלכתי והן בית הדין הפרטי מוגדרים כאלה, ועל כן אין לאחד מהם עדיפות על חברו; כך אכן נקטו דיינים רבים לאורך השנים. עם זאת, רבים סברו שיש להכריע הכרעה ברורה בעדיפות שבין שתי המערכות.

הרב שמחה מירון ז"ל, ששימש דיין ומנהל בתי הדין הרבניים, טען במאמר שפרסם[3] שמעמדם של בתי הדין הממלכתיים עדיף על זה של הפרטיים, והם אלו שמוגדרים כבית דין קבוע, ואין הנתבע רשאי לסרב להתדיין לפניהם בטענה שהוא מעדיף להתדיין בבית דין פרטי. את טענתו זו הוא תמך בשלושה נימוקים, שניתן לבחון בכל אחד מהם בנפרד.

נימוק אחד מתייחס לכוח הכפייה של בית הדין. בית דין שיש לו כוח כפייה רב יותר ניתן לראותו כבית דין קבוע לעומת בית הדין בעל כוח הכפייה החלש יחסית. מסיבה זו פסק הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שאין לראות באישה הממאנת להתדיין בפני בית דין פרטי "מסרבת":

"מה שהאשה לא באה לב"ד של הדר"ג אינו מצד שהיא מסרבת, והראו לי כי היא תבעה את בעלה בארבעה פעמים בארבע הזמנות מב"ד האזורי והיתה ג"כ יותר רוצה בב"ד של הדר"ג, אבל הוא משום שמה שיצא מב"ד שהבעל חייב לה ולבנותיו לא יהיה אפשר לגבות ממנו כי הממשלה לא תזדקק לזה, ומה שיצא מב"ד האזורי יכפוהו לשלם ואף אם לא יהיה לו או לא יוכלו לגבות ממנו יתנו בעדה ובעד הבנות מה שחייבו למזונות מכסף המדינה"

            (שו"ת אגרות משה, חושן משפט, ח"ב סי' ט').

אמנם, נימוק זה מוגבל כמובן להקשרים שבהם בית הדין הממלכתי נהנה מסמכויות שהמדינה מעניקה לו, דהיינו הליכים ממוניים הכרוכים בהליכי גירושין וכדו'.

נימוק שני שמעלה הרב מירון הוא שמעמדו של בית הדין הממלכתי כרשות שלטונית מבטיח את אי-תלותם של הדיינים מבחינה כספית או אחרת במתדיינים. אולם, הרב מירון אינו מסביר די הצורך מדוע הוא מניח שתלות שכזו קיימת בבתי הדין הפרטיים; והוא מתעלם מכך שכנגד שיקול זה קיימת תלותם של בתי הדין הממלכתיים ברשויות המדינה.

הנימוק המרכזי שמעלה הרב מירון הוא שעצם מעמדו של בית הדין הממלכתי כגוף שקיבל סמכות מהשלטונות המייצגים את כלל הציבור הישראלי נותן לו מעמד של בית הדין הקבוע בארץ זו. אמנם, הרב מירון מודע לכך שהשלטון הסמיך את בתי הדין הרבניים אך ורק בתחום האישות והנספח לו, אך לשיטתו הסמכה זו בצירוף לרשות שהייתה בידי בתי הדין לדון כבוררים בדיני ממונות הגדירה את המוסד בכללותו כבית דין קבוע.

ואולם, תיזה זו של הרב מירון ספגה מכה קשה כאשר המשפט הישראלי הכריע בפסק דין כץ שבתי הדין הרבניים אינם מוסמכים להוציא כתב סירוב ביחס למתדיינים המסרבים להתדיין לפניהם (בג"ץ 3269/95); ומכה קשה אף יותר כאשר נקבע בפסק דין סימה אמיר שאין לבתי הדין הממלכתיים רשות לפסוק בדיני ממונות כבוררים בהסכמת הצדדים משום שהחוק לא הסמיך אותם לעשות כן (בג"ץ 8638/03). הרב אברהם דב לוין, אב בית דין בבית הדין הלא ממלכתי בירושלים, כתב בפסק דין בשמחה לא מוסתרת כי "כבר הורה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א לנאמן ביתו הגרד"מ בחודש אד"א תשס"ח, שביה"ד האיזורי שדן בדיני ממונות בניגוד להוראת הבג"ץ גזילה היא בידו", וזאת משום שהם מקבלים את סמכותם ומימונם מקופת המדינה (פסקי דין ירושלים כרך יא עמ' יז).

כפי שהראה פרופ' עמיחי רדזינר במאמר חשוב שכתב בנושא זה,[4] פסקי דין אלו שמטו את הקרקע מתחת הטענות בדבר מעמדו ההלכתי הבכיר של בית הדין הרבני. מי שמבסס את מעמדו על הסמכויות שהמדינה החילונית נותנת לו מתקשה לקיימו כאשר סמכויות אלו ניטלות מידיו. אכן, היו ניסיונות פוליטיים להחיות סמכויות אלו ולבטל בדרך של חקיקה את הפסיקות הנ"ל, אך גם אם ניסיונות אלו ישובו ויצליחו, ברור יהיה שמדובר בבית דין שסמכותו יונקת מן השלטון החילוני; ונותר לנו להתלבט בשאלה העקרונית האם זו דרך ראויה לבנות את מעמדו של בית דין מרכזי של דין תורה.

בשיעור הבא נעסוק בהקשר המרכזי שבו בחר המחוקק להעניק סמכות לבתי הדין הרבניים – דיני האישות.

 

[1]     ראה מנחם אלון: "אלה הן אמרות אגב... בטעות יסודן ומן הראוי לסטות מהן: ערעורים והרהורים בעקבות פרשיות בבלי ולב", רב-תרבויות במדינה דמוקרטית ויהודית: ספר הזיכרון לאריאל רוזן-צבי ז"ל, מנחם מאוטנר, אבי שגיא ורונן שמיר (עורכים), 361 (1998).

[2]     "מעמדם של בתי הדין העצמאיים", פעמי יעקב, אדר תשס"ה, עמ' עט.

[3]     "מעמד בתי הדין הרבניים בישראל על פי ההלכה", תורה שבעל פה, כב, עמ' צד.

[4]     "בית הדין הרבני בין בג"ץ לבד"ץ: השפעת בג"ץ על מעמדו ההלכתי של בית הדין הרשמי", משפט וממשל, יג 217 (תשע"א).