בתר מעיקרא או "בתר תבר מנא"?

  • הרב נחמיה רענן
 
הרב נחמיה רענן                                                                                                      
מסכת בבא קמא שיעור מספר 3 - בבא קמא יז:
"בתר מעיקרא" או "בתר תבר מנא"?
 
 
"בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו?"
ספקו של רבא עוסק במקרה שבו הבהמה דרסה ישירות על הכלי, אבל הכלי לא נשבר מהדריסה עצמה, אלא שמכוח הדריסה הכלי עף ופגע בקיר או עצם קשיח אחר ונשבר.
כרקע להבנת ספקו של רבא עלינו לחזור לחידושו של רבא בדין צרורות שמובא כמה שורות קודם לכן.
 
שנינו במשנה (יז.):
"היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק."
נזקי צרורות הם נזקי רגל עקיפים. הבהמה מתיזה צרורות (אבנים) שפוגעים בכלי ושוברים אותו. קביעת המשנה היא שעל נזקים כאלו משלם בעל הבהמה, חצי נזק. הסוגיא (יז:) מצטטת ברייתות שמובאת בהן מחלוקת בין רבנן לסומכוס בדין צרורות. לדעת רבנן על נזקי צרורות משלם חצי נזק ואילו לסומכוס משלם נזק שלם.
 
רבא מתלבט בהסבר מחלוקת סומכוס ורבנן:
"אמר רבא בשלמא סומכוס קסבר כחו כגופו דמי אלא רבנן אי כגופו דמי כוליה נזק בעי לשלם ואי לאו כגופו דמי חצי נזק נמי לא לשלם. הדר אמר רבא לעולם כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה"
 
תחילה סבר רבא לפרש את המחלוקת בדין צרורות סביב שאלת מעמד נזקים שנעשים בכוחו ולא בגופו. לדעת סומכוס משלם נזק שלם כיון שלדעתו כוחו כגופו. אולם דעת רבנן שמחייבים חצי נזק אינה מובנת שהרי אם כוחו כגופו צריך להתחייב בנזק שלם ואם אינו כגופו אמור להיות פטור. לכן הגיע רבא למסקנה שהמחלוקת אינה בשאלת כוחו כגופו ולכו"ע כוחו כגופו. שיטת סומכוס מובנת, ולדעת רבנן יש חידוש מיוחד "הלכתא גמירי לה" (לדעת רש"י הלכה למשה מסיני) שצרורות מחייבים חצי נזק בלבד.
כעת נחזור לספקו של רבא במקרה שדרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר.
 
נראה שספקו של רבא נועד לברר את הגדרת הפטור של צרורות. באופן פשוט המקרה של צרורות עוסק בנזקי רגל עקיפים וההלכתא מחדשת שנזקים כאלו מחייבים בתשלום חלקי. רבא בא לברר מה ההגדרה של נזק עקיף שמחייב בחצי נזק. האם העובדה שאין מגע ישיר בין הבהמה לכלי כמו במקרה של צרורות שהבהמה פגעה בצרור והצרור שבר את הכלי. או שמא הפטור בצרורות נובע מהמרחק (על ציר הזמן והמרחב) בין הפעולה לבין תוצאת הנזק. במקרה של צרורות הבהמה הפעילה כוח על הצרור שלאחר תעופה פגע בכלי ושבר אותו.
 
הנפקא-מינה בין שתי ההבנות נוגעת למקרה הספק של רבא. מצד אחד במקרה הספק, יש מגע ישיר בין הבהמה לכלי שהרי הבהמה דרסה על הכלי. מצד שני תוצאת הנזק התרחשה לאחר שהכלי התגלגל למקום אחר. ממילא, אם הגדרת העקיפות בצרורות קשורה לכך שמעשה הנזק לא נעשה בכלי עצמו, מקרה הספק של רבא, איננו נחשב לצרורות. אולם אם הגדרת צרורות תלויה בחוסר הישירות בין פעולת הנזק לתוצאה, גם במקרה הספק חוסר הישירות קיימת ולכן ניתן להתייחס למקרה הזה כסוג של צרורות.
 
לפי ההצעה הזאת צריך לפרש את לשון הגמרא באופן הבא:
 
"בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו?"
 
"בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא"- האם מוקד פטור צרורות תלוי בפעולת הנזק שצריכה להיעשות בכלי עצמו וממילא מקרה הספק אינו נחשב לצרורות אלא לנזק ישיר. 
 
"או דלמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו"- או שמא מוקד הפטור בצרורות נובע מהמרחק בין הפעולה והתוצאה ולכן גם מקרה הספק נחשב לצרורות.

 

ספקו של רבה- זרק כלי מראש הגג
הסוגיא מנסה לפשוט את ספקו של רבא מתוך חידושו של רבה.
"דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר."
במקרה שבו עוסק רבה ישנם שני אנשים. האחד, זרק את הכלי מראש הגג, כאשר ברור לנו שאם הכלי מגיע לקרקע הוא נשבר. האדם השני, פגע בכלי באוויר לפני שהכלי הגיע לקרקע ושבר אותו. לדעת רבה הראשון חייב והשני פטור כיון שהשני שבר "מנא תבירא" (כלי שבור).
המסקנה שעולה מדברי רבה היא שהחיוב חל מיד ברגע פעולת הנזק. לכן הראשון חייב שהרי מיד כשזרק את הכלי מראש הגג התחייב על הנזק. השני פטור כיון שבשעה שפגע בכלי כבר חל החיוב על הראשון שהוגדר כמזיק.
השאלה שצריכה להתברר היא מדוע מסקנת רבה, עשויה לפשוט את הספק של רבא.
כדי להבין זאת, עלינו להניח שהגמרא הבינה את ספקו של רבא בצורה שונה מזו שהצענו לעיל. להבנת הגמרא רבא הסתפק האם הגדרת הנזק מתרחשת ברגע פעולת הנזק או ברגע התוצאה. פשוט היה לגמרא שצרורות תלוי בכך שאין מגע ישיר בין המזיק לכלי הניזוק. לכן, אם הגדרת הנזק חלה בשעת המעשה, במקרה הספק של רבא. באותה שעה היה מגע של הבהמה בכלי. אולם אם אופי הנזק מוגדר לאור התוצאה, בזמן השבירה לא היה מגע ישיר בין הבהמה לכלי. לדעת רבה שהולכים "בתר מעיקרא" דהיינו שהנזק מוגדר לאור שעת מעשה הנזק, המקרה שבו הסתפק רבא, אינו נחשב לצרורות.
עד כאן עסקו בספקו של רבא ובפשיטת הסוגיא את הספק מכוח מימרת רבה. כעת נעבור לדון במימרת רבה עצמה, בשאלת היחס בין המקרה שבו עסק רבה: זרק כלי מראש הגג, למקרה שירה חץ או זרק אבן לעבר הכלי.

 

יריית חץ וזריקת אבן- בתר מעיקרא או תבר מנא?

א. שיטת תוספות

תוספות בד"ה "זרק" מחדשים הבחנה בדינו של רבה. להבנתם דין "בתר מעיקרא" שחידש רבה קיים דווקא במקרה שזרק את הכלי עצמו מראש הגג. אבל אם ירה חץ או זרק אבן לעבר הכלי ובא אחר ושבר את הכלי לפני פגיעת החץ, השני חייב. להבנת תוספות ההבחנה הזאת מסתברת "וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק הכלי עצמו". מלבד הסברא הפשוטה מוכיחים תוספות את ההבחנה הזאת מדין צרורות שעוסק במקרה של התזת אבן על ידי הבהמה. וכפי שמסיקה הסוגיא הולכים במקרה של צרורות "בתר תבר מנא" ולכן משלם רק חצי נזק שכן בשלב השבירה אין מגע ישיר של הבהמה בכלי.
כעת עלינו להבין את סברת התוספות לחלק בין מקרה של זריקת כלי מראש הגג, ליריית חץ על הכלי. שהרי, מסברא אפשר להציע שאין הבחנה בין המקרים. מאחר שהגדרת החיוב תלויה לדעת רבה בשעת מעשה הנזק, מדוע שנחלק בין המקרים השונים? כפי שרגע זריקת הכלי מגדירה את הראשון כמזיק, כך גם רגע יריית החץ, מגדיר את היורה כמזיק ובשני המקרים יהיה השני פטור.   אלא כנראה שלהבנת התוספות, דין "בתר מעיקרא" דהיינו הגדרת הראשון כמזיק ושחרור השני מאחריות תלויה בשתי הנחות:
  1. הגדרת המזיק חלה ברגע מעשה הנזק.
  2. פעולת הנזק צריכה להתבצע בכלי עצמו כדי שיוגדר כ"מנא תבירא".
בזורק כלי מראש הגג, מחייב רבה את הראשון ופוטר את השני. החיוב של הראשון נובע מהסעיף הראשון של הגדרת המזיק ברגע מעישה הנזק. אבל הפטור של האדם השני, נובע מכך שהכלי שנזרק מראש הגג נחשב כ"מנא תבירא" היות וכוח השבירה נמצא בכלי עצמו שנופל בעוצמה מראש הגג. ממילא מעשה השבירה של השני חסר משמעות מבחינה הלכתית.
לעומת זאת, במקרה שזרק אבן או חץ לעבר הכלי, מצד אחד מעשה הנזק בוצע, אבל מצד שני הכלי עדיין לא נחשב "מנא תבירא" כיון שבו בעצמו לא נמצא כוח השבירה, אמנם הכלי עתיד להישבר כשיפגע בו החץ, אבל בינתיים לא השתנה מצבו. ממילא לדעת תוספות במקרה הזה על שלא נשבר הכלי הוא לא נחשב "מנא תבירא" ולכן השני שקדם ושבר לפני פגיעת החץ, מתחייב בתשלום.
ניתן לנסח את שיטת תוספות בהגדרת "בתר מעיקרא", שכדי שנוכל להגדיר את הנזק על פי עיקרו יש צורך שגם מעשה הנזק וגם תוצאת הנזק יחולו ברגע המעשה.
לכן במקרה שזרק את הכלי מראש הגג, מצד אחד, מעשה הנזק התבצע בזריקה ומצד שני תוצאת הנזק חלה היות והכלי נחשב ל"מנא תבירא" וממילא הראשון יתחייב והשני יהיה פטור. אבל במקרה שירה חץ לעבר הכלי, אמנם מעשה הנזק נגמר ברגע יריית החץ, אולם כל עוד החץ לא פגע בכלי הכלי אינו נחשב "מנא תבירא" ולכן לא הולכים "בתר מעיקרא" אלא "בתר תבר מנא" והשני יתחייב.

 

שיטת הרא"ש

הרא"ש בפרק ב' סימן ב' מעיר:
"ומסקינן דהתיזה ברה"ר והזיקה ברשות היחיד חיב. ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבא דבתר מעיקרא אזלינן, הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק, דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק"
הרא"ש עוסק במקרה שבו בהמה התיזה צרורות מרה"ר והזיקה ברה"י. הספק במקרה הזה נובע מכך שיש פטור מנזקי רגל ברה"ר. ממילא הספק הוא האם הולכים אחרי פעולת הנזק שהתבצעה ברה"ר ופטור, או שהולכים אחרי המקום שבו התרחשה תוצאת הנזק- רה"י, ושם יש חיוב על נזקי רגל. מסקנת הרא"ש שהולכים אחרי מקום התוצאה מכוח החידוש שנלמד מהפסוק "ובער בשדה אחר" שבנזקי רגל הולכים אחרי מקום התוצאה ולא אחרי מקום הפעולה.

האחרונים נחלקו בביאור דברי הרא"ש

הקצות בסי' שצ' ס"ק א' מבין מדברי הרא"ש הללו, שהרא"ש חולק על התוספות[1] הנ"ל:
אמנם מדברי הרא"ש (ב"ק פ"ב סי' ב) נראה דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא שכתב בפ' כיצד הרגל גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב (ציטוט דברי הרא"ש) ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי א"כ מאי קשיא ליה מדרבה דהא התם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות וה"ל זורק חץ, אלא ודאי דהרא"ש אינו מחלק בין זורק חץ לזורק כלי.
הרא"ש עוסק במקרה של צרורות דהיינו זריקת אבן ובכל זאת נצרך לדרשה המיוחדת כדי לבסס את ההנחה שבמקרה הזה הולכים "בתר מעיקרא". משמע שבסתם מקרה של זריקת אבן או יריית חץ, סובר הרא"ש שהולכים "בתר מעיקרא" בניגוד לשיטת תוספות.
נראה שיסוד המחלוקת בין התוספות והרא"ש נוגע בשאלת גורם החיוב בתשלום נזיקין. לדעת הרא"ש חיוב התשלום הוא על מעשה הנזק ומבחינת המעשה אין הבדל בין מקרה שזרק כלי למקרה של ירה חץ בשני המקרים חובת התשלום חלה ברגע המעשה וממילא "אלזינן בתר מעיקרא". לדעת תוספות חיוב התשלום הוא על תוצאת הנזק ולכן החיוב חל ברגע שמתרחשת התוצאה בפועל. לכן רק במקרה של זורק כלי מראש הגג שהכלי נחשב ל"מנא תבירא" הפעולה והתוצאה באין כאחד והחיוב חל ברגע הפעולה וממילא "אזלינן בתר מעיקרא". אולם במקרה שירה חץ לעבר הכלי, למרות שמעשה הנזק התרחש, חובת התשלום עדיין לא חלה עד שהכלי יישבר, ואם קדמו אחר ושבר את הכלי, השני חייב.
לאחר שהסברנו את סברות המחלוקת, עדיין צריכים אנו להסביר כיצד יתמודד הרא"ש עם הראיה שמביא תוספות לשיטתו מדין צרורות. ה"קצות" עוסק בשאלה הזאת וז"ל שם:
"ומ"ש תוס' דא"כ לא משכחת צרורות נראה לענ"ד דאכתי אינו אלא כחו, ואע"ג דכמאן דנשבר דמי כיון דאינו אלא ע"י כחו הלכה דחצי נזק משלם, וכמו בתרנגולים שהזיקו ברוח שבכנפיהם כיון דאינו אלא ע"י כחו חצי נזק משלם."
נראה שכוונת ה"קצות" לחלק לשיטת הרא"ש בין אדם המזיק בחץ או באבן, לנזקי צרורות של בהמה. ההיגיון בהבחנה, שבאדם יריית חץ היא פעולה מחושבת וישירה ולכן ניתן לחייב עליה. לעומת התזת צרורות על ידי בהמה שאין בה דעת נחשבת לכוחו ולא לגופו משום שהיא פעולה אגבית ולכן יש בה תשלום של חצי נזק.
ממילא יוצא שיש נקודת מחלוקת נוספת בין התוספות והרא"ש בהבנת אופי דין צרורות. להבנת הרא"ש פטור צרורות נובע מכך שמעשה הנזק נעשה בכוחה של הבהמה בצורה אגבית ולא ישירה. לכן למרות ש"אזלינן בתר מעיקרא", החיוב חל ברגע הפעולה ואין מרחק בין הפעולה לתוצאה, חייב רק חצי נזק. לדעת תוספות תשלום חצי נזק בצרורות נובע מחוסר הישירות בין פעולת הנזק לתוצאה שהרי "אזלינן בתר תבר מנא".
כמה מהאחרונים[2] חלקו על ה"קצות" ולדעתם אין מחלוקת בין התוספות והרא"ש. להבנתם הרא"ש מודה שביריית חץ וזריקת אבן החיוב חל ברגע השבירה כיון ש"אזלינן בתר תבר מנא". אולם למרות זאת סבר הרא"ש לחלק בין חלות חיוב הנזק לבין הגדרת מקום הנזק. שלעניין הגדרת מקום הנזק, נכון ללכת "בתר מעיקרא" אחרי מקום מעשה הנזק ולא אחר מקום התוצאה. מסקנת הרא"ש שגם לעניין הגדרת מקום הנזק "אזלינן בתר תבר מנא" אבל רק מכוח דרשת "ובער בשדה אחר".
 
השיעור הבא: דין תרנגול שהיה מחטט (י"ח.) ודין היה דליל קשור לרגליו (י"ט(.
  1. גמרא דף יח. 'תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי...דקאזיל מיניה מיניה';
  2. א. תוספות ד"ה 'והא חבל'; [מקור להרחבה: תוספות רבנו פרץ];
ב. חידושי הראב"ד, ד"ה 'והא';
ג. פסקי הרא"ש, פרק ב', סעיף א', 'והראב"ד ז"ל...'; [פני יהושע];
3.   רשב"א ד"ה 'והא';
4.   רמב"ם הלכות נזקי ממון, פרק ב', הלכה י"ד, ובהשגות הראב"ד שם;
5.   גמרא יט: 'התרנגולין מועדין להלך כדרכן' עד המשנה; ראשונים שם;
6.   רמב"ם פרק ב', הלכות י-יא;
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א
בעריכת צוות בית המדרש הווירטואלי
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:         http://www.etzion.org.il/vbm/
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 
 
 

[1] זו היא גם דעת היש"ש בסימן ד'. אולם בניגוד ל"קצות" שהכריע להלכה כרא"ש, היש"ש נטה לפסוק כתוס'.
[2] "נחלת דוד" ד"ה "זרק כלי מראש הגג", ר' שמעון שקאפ בחידושיו סי' יח' והגרנ"ט.