דילוג לתוכן העיקרי
גמרא בבא קמא -
שיעור 2

בבא קמא | דף ב ע"ב | הגדרת קרן

קובץ טקסט

 

בשיעור הקודם למדנו שישנם ארבעה אבות נזיקין, כאשר כל אב מוגדר על פי מאפיינים מסוימים. על בסיס מאפיינים אלו אנו מרחיבים את האב ויכולים לחייב גם על תולדותיהם שהם כיוצא בהם. ובכן, מוטל עלינו להגדיר כל אב, ולקבוע מהם המאפיינים שלו. בשיעור זה נעסוק בהגדרת קרן וביחסים שבינה ובין שאר אבות נזיקין. בפתח דברינו נזכיר את שני ההבדלים המרכזיים בין קרן לנזקי הבהמה האחרים, שן ורגל: א. על נזק קרן של שור תם חייב הבעלים לשלם חצי נזק בלבד. זאת בניגוד לשן ורגל המועדים מתחילתם. ב. על נזק קרן ישנו חיוב גם ברשות הרבים, בניגוד לשן ורגל שכידוע אינם שייכים ברשות הרבים.

1. בעיית הגדרת קרן - סתירה בין הסוגיות

מהו אם כן המאפיין את הנזק קרן? מתוך הסוגיה בדף ב: נראה שכל נזק שבהמה עושה כאשר כוונתה להזיק, מוגדר כקרן. כך למדנו שם: "מאי שנא קרן, דכוונתו להזיק וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כוונתן להזיק וממונך ושמירתן עליך". וכך משמע מהסוגיה בדף ד. - "לא ראי הקרן שכוונתו להזיק כראי השן שאין כוונתו להזיק". וכך מצאנו בדף ה: - "אמר רבא: וכולהו כי שדית בור בינייהו, אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן, משום דאיכא למיפרך: מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן; ולמאן דאמר: אדרבה, קרן עדיפא שכוונתו להזיק, אפילו קרן נמי אתיא". מתוך סוגיות אלו יוצא באופן ברור שהגדרת קרן היא כוונה להזיק.

אך מסקנה זו לכאורה נסתרת מהסוגיה בדף טו: העוסקת בתשלומי חצי נזק של קרן תמה. הגמרא שם (טו.) מביאה מחלוקת בין רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אם תשלום חצי נזק הוא בגדר קנס או בגדר ממון. הכרעת הגמרא היא שתשלום חצי נזק הוא קנס. הגמרא ממשיכה "והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולא - משונה הוא ולא מגבינן בבבל". מכאן משמע, שכלב שאכל כבש משלם חצי נזק מדין קרן, מאחר שאכילה זו משונה היא, וזאת על אף שכוונת הכלב אינה להזיק כי אם ליהנות. מתוך סוגיה זו אנו מסיקים שהמאפיין של קרן הוא שינוי, אפילו אם אין שינוי זה נעשה מתוך כוונה להזיק. מסקנה זו לכאורה סותרת את שלמדנו בסוגייתנו, שהגדרת קרן היא נזק מתוך כוונה להזיק.

מבוכה דומה קיימת בפירושו של רש"י. בדף ב: רש"י מדגיש וחוזר ומדגיש, שקרן מאופיינת על ידי כוונה להזיק. בפירושו על דברי הגמרא "תולדה דקרן מאי היא נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה" כותב רש"י "נגיפה - שדחפה בגופה והזיקה בכוונה, רביצה - שראתה כלים בדרך והלכה ורבצה עליהן כדי לשברן, בעיטה - שבעטה ברגליה ושברה את הכלים ואהכי הוו תולדה דקרן, דכוונתן להזיק כי קרן ואין הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקו מצוי תדיר". הרי לנו שלדעת רש"י, תנאי הכרחי כדי להגדיר נזק כקרן או כתולדותיה הוא הכוונה להזיק. אולם בדף טו: על המקרה של כלב שאכל אימרא, רש"י כותב "משונה הוא - דאין דרכן בכך והוי תולדה דקרן לשלם חצי נזק". כלומר, תולדה של קרן מוגדרת על פי עצם השינוי, אף אם אין שום כוונה להזיק.

2. שיטת רבנו תם

אפשר להציע פתרון לסתירה זו על פי שיטת רבנו תם. הבאנו למעלה את דברי הגמרא (ה:): "אמר רבא: וכולהו כי שדית בור בינייהו, אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן, משום דאיכא למיפרך: מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן; ולמאן דאמר: אדרבה, קרן עדיפא שכוונתו להזיק, אפילו קרן נמי אתיא". בזהות המאן דאמר קרן עדיפא דכוונתו להזיק, יש מחלוקת בין הראשונים. רש"י כותב: "לא איתפרש היכא". אבל רבנו תם מזהה שיטה זו על פי הסוגיה בדף טו. - "אתמר: פלגא נזקא - רב פפא אמר: ממונא, רב הונא בריה דרב יהושע אמר: קנסא. רב פפא אמר ממונא, קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן, ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה, ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד תוריה; רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא, קסבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה". לפי רבנו תם, רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע נחלקו אם נגיחה של שור תם היא מעשה משונה. לפי רב הונא בריה דרב יהושע נגיחת שור תם היא משונה, ומעיקר הדין הבעלים שהופתעו ממעשה השור פטורים לגמרי, אלא שהתורה הטילה עליהם קנס של חצי נזק. מאידך, לפי רב פפא אין נגיחת שור תם נחשבת כדבר משונה, ומעיקר הדין על הבעלים שפשעו לשלם נזק שלם, אלא שהתורה חסה עליהם מאחר שטרם הוזהרו. לפי פירוש זה, רבנו תם טוען שהפירכא "מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן" נאמרה רק לפי רב הונא בריה דרב יהושע הסובר שקרן תמה אינה מועדת מתחילתה. אך לדעת רב פפא שגם קרן תמה מועדת מתחילתה אלא שהקילה עליו התורה, אין כאן פירכא, ולכן אדרבה "קרן עדיפא משום שכוונתו להזיק".

נמצא, שרק לדעת מאן דאמר פלגא נזקא קנסא, אפשר להגדיר קרן כמשונה. אך למאן דאמר פלגא נזקא ממונא, אין קרן משונה, אף על פי שהבעלים אינו משלם אלא חצי נזק. ועיין בתוספות (טו: ד"ה והשתא) הטוענים שלפי רב פפא הסבור שפלגא נזקא ממונא, כלב שאכל כבש אינו חייב כלל משום שאין לנו שום מקור לחייב היזק משונה. "אבל למ"ד פלגא דנזקא ממונא לא מיחייב כלל, דמהי תיתי? דמקרן לא אתיא, דקרן אורחיה הוא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, והאי משונה הוא, דלאו אורחיה דכלבא למיכל אימרי רברבי; אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא הוי תולדה דקרן, דתרוייהו משונים הם אע"ג דקרן כוונתו להזיק".

להגדרת קרן כנזק משונה יש להביא ראיה נוספת. שנינו במשנה (טו:) שנחש מועד מתחילתו כדין נזקי שן ורגל. בתוספות (טז. ד"ה והנחש) מבואר שנחש אינו חייב מדין שן שהרי כוונתו להזיק ואין לו הנאה בהיזקו. עם זאת, תוספות קבעו שנחש חייב מדין רגל מאחר שדרכו בכך. הרי לנו, שלפי תוספות היזק שאינו משונה אינו קרן, אפילו אם קיימת כוונה להזיק. ובלשונם של התוספות: "ואפילו נחש שאין נהנה מנשיכתו, כדאמרינן בפ"ק דתענית (דף ח.) שנתקבצו כל החיות אצל הנחש ואומרות לו מה הנאה יש לך, מ"מ כיון דאורחיה בהכי הוי כמו רגל ופטור ברה"ר, ולא הוי כמו קרן בתר דאייעד אע"פ דמתכוין להזיק". דבריהם מובנים לשיטת רב הונא בריה דרב יהושע שהלכה כמותו, המגדיר קרן משום השינוי ולא משום שכוונתו להזיק.

לאור פירושו של רבנו תם, הסתירה בין הסוגיות מתיישבת מאליה. הסוגיה בדף טו: המגדירה כל נזק משונה אפילו ללא כוונה להזיק כקרן, נאמרה לדעת מאן דאמר פלגא נזקא קנסא. לעומתה, הסוגיה בדף ב: הקובעת שקרן כוונתו להזיק, נאמרה על מנת להסביר את דברי רב פפא שישנן תולדות שאינן כיוצא בהם. רב פפא הוא שסובר שחצי נזק הוא ממון, וממילא לדעתו אין קרן שור תם משונה. מאחר שלדעתו ההגדרה המתאימה לקרן אינה נזק משונה, נבחרה הגדרה אחרת - כוונה להזיק.

העולה מדברינו הוא, שלפי ההלכה שחצי נזק הוא קנס, כוונה להזיק בלי שינוי אינה קרן, ומאידך, שינוי בלי כוונה להזיק נחשב לקרן. מכאן, שבהגדרת קרן, שינוי הוא תנאי הכרחי ומספיק, כאשר כוונה להזיק אינה גורם משמעותי כלל.

3. שיטת הריב"א

שיטת הריב"א (מובאת בשטמ"ק ד"ה וריב"א) היא שגם רב פפא הסובר פלגא נזקא ממונא, יחייב את בעלי כלב שאכל כבש, משום שגם לדעתו קרן היא משונה. וכך מובאים דבריו בשיטה מקובצת: "וריב"א אומר דאפילו למאן דאמר פלגא נזקא ממונא מיקרי קרן משונה, אבל אינו משונה כל כך שיהא נחשבין תשלומין לקנס, ואם כן אף לדבריו מצינו משונה שמשלם". לפי שיטה זו, גם מאן דאמר שחצי נזק הוא ממון מסכים שמעשה משונה בלי כוונה להזיק הוא קרן. אם כן, גם בסוגייתנו שהיא לפי רב פפא, הגדרת קרן יכולה הייתה להיות מצד השינוי, והסתירה בין הסוגיות חוזרת וניעורה.

ונראה ליישב את הסתירה לפי שיטת הריב"א על פי מה שלמדנו בדף יט: - "בעי רב עינא: כשכשה באמתה מהו? מי אמרינן מידי דהוה אקרן, קרן לאו יצרא קתקיף ליה? הכא נמי לא שנא, או דלמא קרן כוונתו להזיק, הא אין כוונתה להזיק? תיקו". לכאורה גם סוגיה זו מוכיחה שהגדרת קרן היא כוונה להזיק. הרי אילו הייתה קרן מוגדרת על פי שינוי, מה לנו אם הזיקה משום שיצרא תקפה או משום שכוונתה להזיק. בשיטה מקובצת קושיה זו נשאלת על ידי רבנו ישעיה בשם הריב"א: "הקשה ריב"א: מאי קסבר? אי אורחיה - היינו רגל, ומה בכך אם אין כוונתה להזיק? ואי לאו אורחיה הוא - היינו קרן, ואפילו אין כוונתה להזיק ליחייב! כדאמרינן גבי תרנגול שהושיט ראשו לכלי זכוכית, הואיל ומשונה הוא מיחייב חצי נזק, ואף על גב דלא מיכוון להזיק".

קושיה זו מבוססת על ההנחה שהגדרת קרן היא שינוי. הריב"א בתשובתו דוחה הנחה זו: "ונראה לו לפרש, דכשכש באמתא חשיב ליה כי אורחיה על ידי יצרו, והיינו דקאמר מידי דהוה אקרן מועדת דחייבי נזק שלם משום דאורחיה הוא על ידי יצרו, או דילמא קרן מועדת כו' כוונתה להזיק, האי אף על גב דאורחיה הוא על ידי יצרו לא דמיא לקרן הואיל ואין כוונתה להזיק. אבל לעולם פשיטא ליה דלרגל הוא דמיא הואיל ולא הוי אורחיה אלא על ידי יצרו". כלומר, גם אם הבהמה נוהגת כדרכה, אם המניע למעשיה הוא כוונה להזיק, הרי זה קרן. משמעות השינוי בעניין זה אינה לעניין ההגדרה כקרן אלא רק לעניין השאלה האם תשלם חצי נזק או נזק שלם.

מתוך דברי הריב"א נראה שהוא חולק גם על קביעת התוספות שנחש חייב מדין רגל. מסתבר שלפי הריב"א, דין נחש שמועד לעולם, כדין קרן מועדת, שהרי העובדה שאין כאן שינוי אינה מפקיעה שם קרן ממעשה זה. נפקא מינא לשאלה זו תהיה לעניין רשות הרבים - אם החיוב מדין רגל, אין חיוב ברשות הרבים. אך אם חיוב נחש מדין קרן מועדת, אז גם ברה"ר חייב.

לפי הריב"א מסתבר שיש לחלק בין דין חצי נזק התלוי בשינוי, לבין הגדרת המעשה כקרן או כשן התלוי בכוונה להזיק. בהמה העושה נזק מפאת שיש לה כוונה להזיק חייבת מדין קרן, בין אם היא נוהגת בשינוי ובין אם היא נוהגת כדרכה כגון נחש. בהמה שנוהגת בשינוי אינה משלמת אלא חצי נזק, אפילו אם היא מתכוונת לאכילה, כגן כלב שאכל כבש. במקרה כזה הנזק הוא בגדר שן משונה הפטורה ברה"ר. ולפי זה יש ליישב את הסתירה בין הסוגיות בצורה פשוטה - הגדרת קרן היא כוונה להזיק, כפי שנראה בסוגיתנו. לכן בכל מקרה שבו יש כוונה להזיק יהיה חיוב גם ברשות הרבים, כפי שמשמע מסוגיית כשכשה באמתה. לעומת זאת, חיוב חצי נזק תלוי בשינוי, ולכן הגמרא קבעה שמאחר שאנו פוסקים שחצי נזק הוא קנס, אי אפשר לגבות תשלום על בהמה שהזיקה בשינוי בבבל, אפילו אם כוונת הבהמה היא לאכילה ולא לנזק.

4. משנת הרמב"ם

הרמב"ם אינו מתייחס לשאלת הגדרת נזק באופן ישיר. מכל מקום, על ידי עיון בהלכותיו, נוכל להבין את שיטתו. הרמב"ם פתח את הלכות נזקי ממון בזה הלשון: "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק... וכמה משלם? אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד כמנהג ברייתה, כגון בהמה שאכלה תבן או עמיר או שהזיקה ברגלה כדרך הילוכה - חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו, שנאמר: 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם'. ואם שינת ועשת מעשים שאין דרכה לעשותם תמיד והזיקה בהן, כגון שור שנגח או נשך - חייב לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו, שנאמר: 'ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגו' ' ". הרמב"ם כלל ביחד את כל נזקי בהמה, ומתוך לשונו משמע שיש לכולם מחייב משותף "שהרי ממונם הזיק". אלא שבנוגע לגובה התשלום, יש הבדל בין בהמה שנוהגת כדרכה, לבין בהמה שנוהגת באופן משונה. משמעות הדברים, שגובה התשלום, אם חצי נזק או נזק שלם, אינו תלוי בשם הנזק; שן, רגל או קרן, כי אם ברגילות או בשוני שבמעשה, כמו שביארנו בשיטת הריב"א.

בנוגע לפטור ברשות הרבים, הרמב"ם (שם, הלכה ח) כותב: "הזיקה ברשות הרבים... אם בשן ורגל הזיקה כדרכה הרי זה פטור, מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשכה אם תמה היא משלם חצי נזק ואם מועדת משלם נזק שלם". כאן הרמב"ם כבר מזכיר את המונחים שן ורגל לעומת קרן. מזה גם כן משמע לכאורה כריב"א, שהפטור ברה"ר נאמר רק בשן ורגל ולא בקרן. ולפי זה, שן משונה, כגון כלב שאכל כבש, ישלם חצי נזק מדין נזק משונה אבל פטור ברה"ר מדין שן.

מצד שני, הרמב"ם נותן סברא מדוע יש לפטור שן ורגל ברה"ר: "מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה". ולפי סברא זו, לכאורה יש לחייב שן משונה ברה"ר, שהרי אין דרך הבהמה לעשות כן ברשות הרבים. ובכן מסופקים אנו אם שן משונה חייבת ברשות הרבים על פי הסברא שרק כדרכה פטור, או שמא יש לפטור במקרה זה, הואיל ושן משונה הוא בסופו של דבר שן.

והנה, בסוף פרק א הרמב"ם פסק את ספק הגמרא בדף יט, וזה לשונו: "כשכשה בזנבה כשכוש רב שאין דרכה תמיד והזיקה ברשות הרבים או שכשכשה בגיד שלה ברשות הרבים והזיקה - פטור. ואם תפש הניזק - גובה חצי נזק ממה שתפש, שזה הדבר ספק הוא אם אלו תולדות הקרן שחייב עליה ברשות הרבים או תולדות הרגל שפטור עליה ברשות הרבים כמו שביארנו". אפשר להבין שלפי הרמב"ם, ספק הגמרא הוא אם כשכוש בזנב הוא תולדות רגל, הפטור ברה"ר וחייב נזק שלם, או תולדות קרן החייב ברה"ר וחייב חצי נזק. אך לפי הבנה זו, הרמב"ם היה צריך לפסוק שאם הבהמה הזיקה על ידי כשכוש הזנב ברשות הניזק, אם תפס נזק שלם אין מוציאים מידו, שהרי במקרה זה יש ספק שמא חייבת הבהמה מדין רגל. מכך שהרמב"ם השמיט דין זה, משמע שעצם השינוי אינו מוטל בספק, ולכן לעולם אין מקום לחייב יותר מחצי נזק כדין נזק משונה. כל ספק הגמרא הוא רק לעניין רשות הרבים, האם הנזק מוגדר כקרן או כרגל.

5. סיכום

בדברינו עסקנו בהגדרת קרן. הבאנו את הסתירה בין הסוגיות שהובילה לשתי עמדות שונות שננקטו על ידי רבותינו הראשונים: לפי הבנה אחת, קרן מוגדר על ידי המניע; כלומר, אם הבהמה פועלת מתוך כוונה להזיק, הנזק מוגדר כקרן. לפי ההבנה השנייה, המניע אינו מעלה ומוריד; מידת השינוי במעשה היא שמגדירה נזק כקרן - אם מעשה הבהמה הוא משונה, אז הנזק הוא קרן.

שתי הבנות אלו משקפות שתי תפיסות יסוד בנוגע למחייב של קרן. סביר מאד להבין כי שינוי במעשה הבהמה משפיע בעיקר על מידת האחריות של הבעלים, ועל חובתם לשמור על ממונם; הבעלים אמורים לצפות מעשים רגילים, אבל הם פחות מוכנים ומוגנים מפני מעשים משונים. לכן מסתבר, שאם חיוב קרן נובע מהאחריות שהטילה התורה על הבעלים לשמור על בהמתו, נזק שקשה לאדם לשמור את בהמתו מלבצעו יוגדר בצורה מיוחדת. לעומת זאת, באשר לאחריות הבעלים, המניע של הבהמה לכאורה אינו משמעותי כלל (אמנם עיין בתוספות דף ג: ד"ה לא ראי). אם בכל אופן, אנו מגדירים קרן על פי המניע של כוונה להזיק, הרי זה משום שכדי לחייב את בעל הבהמה, הבהמה עצמה צריכה לעשות מעשה של השחתה ונזק מכוונים, ועל כך בעל הבהמה חייב לשלם.

על פי שתי תפיסות יסוד אלו בהבנת המחייב של קרן (אחריות הבעלים או התנהגות הבהמה), יש לחזור לסוגיה בדף ה: שהזכרנו בתחילת דברנו: "אמר רבא: וכולהו כי שדית בור בינייהו, אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן, משום דאיכא למיפרך: מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן; ולמאן דאמר: אדרבה, קרן עדיפא שכוונתו להזיק, אפילו קרן נמי אתיא". אם באחריות הבעלים אנו עוסקים, יש פחות מקום לחייב קרן משאר האבות, מאחר ואינו מועד מתחילתו. אבל אם הבעל צריך לשלם מפני ששורו עשה מעשה נזק, והוא כבעליו צריך לכסות את החשבון, יש יותר מקום לחייב על קרן שבה כוונת השור היא להזיק, מאשר בשן שבה כוונת הבהמה להנאה, או רגל שאין הבהמה מכוונת בכלל.

מקורות לשיעור הבא:   [האיסור להזיק לממון אחרים]

1. בבא קמא דף נא ע"א "בור של שני שותפין ... לדבר עבירה", קידושין דף מב ע"ב "והא דתנן השולח ... לדבר עבירה".

2. רמב"ם הל' נזקי ממון פרק ה הל' א, טור חו"מ סי' שעח "כשם שאסור ... חייב לשלם", חי' הרשב"א ב"ק דף ב ע"ב ד"ה אבל.

3. יד רמה ב"ב פרק ב סי' קז, שו"ת חתם סופר יו"ד סי' רמא "אמנם בניזיקין ... בעזה"י".

שאלות:

1. מאלו סוגיות יש להסיק שקיים איסור להזיק לרכוש חברו? האם מסוגיות אלו אפשר להכריע אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן?

2. מהו המקור לאיסור זה?

3. כיצד יכול מקור האיסור להשפיע על מהות האיסור?

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)