ב. - ראשוני אשכנז - ג' ימים לפני יום אידם

  • הרב אוהד פיקסלר

ראשוני אשכנז- ג' ימים לפני יום אידם / אוהד פיקסלר

פתיחה

בשיעור שעבר ראינו את דברי התוספות בתחילת המסכת, וראינו את הניצנים של דברי התוספות בגמרא. כזכור, תוספות עסקו בשאלה מדוע בימיהם האנשים אינם מקפידים על ההלכה האוסרת לשאת ולתת עם הגויים לפני ימי אידהןוהם הביאו שני תירוצים: 1. משום חנופה. 2. גויים בזמן הזה אינם עובדי ע"ז באמת, אלא אוחזים מעשה אבותיהם. בנוסף לכך הוזכרה שיטת ר"ת שהבין כי הגזירה נאמרה רק על חפצים שמשמשים לע"ז.

יש לציין שהדיון בדברי תוספות מתחיל בעקבות המנהג שהיה בקרב יהודי אשכנז בדורם, וכפי שנראה בכל תקופת ימי הביניים. המציאות בגלות אשכנז הייתה שונה לגמרי מהמציאות של ימי המשנה בארץ ישראל וכן שונה מגלות בבל. בזמן המשנה שבה נאמרה הגזירה, היה ריכוז יהודי בארץ ישראל. לעומת זאת באשכנז, היהודים היו מיעוט, והם נאלצו להיסמך על הגויים לצורך פרנסתם. ברור כי המציאות שונה לגמרי בין מקרה בו היהודים מהווים יחידה כלכלית הנושאת את עצמה (כפי שהיה בארץ ישראל) ואז ניתן לגזור ולהרחיק מסחר עם הגויים, ובין מציאות שבה היהודים מהווים נספח לכלכלה המקומית. שינוי המציאות אינו גורר בהכרח שינוי בפסיקה ההלכתית, וגם איננו מהווה שיקול ראשוני, אך וודאי שיש לשים לב למציאות השונה ולראות עם מה בעלי התוספות היו צריכים להתמודד[1].

נעיר שאנו מוצאים הבדל גדול בפסיקה בין חכמי אשכנז ובין פוסקי ספרד הראשונים. בניגוד לתוספות שחיפשו היתרים לגזירה זו, הרמב"ם פוסק את דברי הגמרא כפשוטם (פ"ט מהלכות ע"ז), כאשר הרמב"ם חי בסביבה מוסלמית שעל פי הפסיקה המקובלת אינם ע"ז, וממילא הגזירה לא נאמרה עליהם.

המציאות באשכנז יצרה תלות בין היהודים והגויים, כאשר הקשרים בין החברות היו רבים. דוגמה לדבר אפשר להביא מנושא אחר המוזכר בדברי הראבי"ה. הראבי"ה עוסק בסימן זה בדיני מצה, והוא כותב שיש לאפות את המצה בערב פסח לאחר חצות. בתוך דבריו מופיעה הסתייגות:

"ובשעת הדחק שלא ימצא לאפות בליל מוצאי שבת מפני יום איד הגוים, ראוי לסמוך עלי[ה] להתיר, ויזהר מחימוץ" (סימן תנ"ב).

נסביר את המקרה: מדובר במקרה שיום אידם של הנוצרים (- חג הפסחא) חל ביום ראשון בשבת, ובדיוק באותו יום חל חג הפסח. במקרה זה המשרתים/העובדים הגויים לא עבדו ולכן הם לא יכלו לאפות מצות. בעקבות כך בעל הבית היהודי, נאלץ לאפות את המצות מראש (כנראה ביום שישי), והוא לא יכול לאפות אותם בערב פסח או בליל פסח עצמו (כפי שיש לעשות להידור מצווה). אם כן, אנו מוצאים שאפילו אפיית מצות הפסח הייתה תלויה בגויים שעבדו בבית היהודי.

בשיעור השבוע נעיין במקורות נוספים של ראשוני אשכנז ונראה שאין מדובר בשיטה יחידאית של תוספות על המסכת אלא בבעיה כללית ורחבה. נרחיב את דברי התוספות ונראה את ההתייחסויות השונות במקורות נוספים בקרב ראשוני אשכנז.

תשובת רבינו גרשום

המקור הראשון שאנו מוצאים בעניין זה באשכנז, מופיע בתשובת רבינו גרשום מאור הגולה, המהווה את המקור לשיטת בעלי התוספות:

"לרבינו גרשום זצ"ל, וששאלתם שהורה לכם החבר שלא להלוות על בגדי הכומרין שמזמרין בהם לפני ע"ז ואומרים שהן משמשי ע"ז ואסורין וחלוקין אתם לומר שאין משמשי ע"ז נראין הדברים שהם משמשי ע"ז..." (סימן כא).

השואלים פונים לרבינו גרשום בעקבות פסק של חכם אחד שאמר להם שאסור למכור בגדים שמיועדים להיות מעיל של הכמרים (וכך מצאנו שפסקו מספר פוסקים כדוגמת היראים). רבינו גרשום אינו מסכים לפסיקה זו, ולמרות שהוא אומר שמעילים אלו נחשבים משמשי ע"ז, הוא כותב כי כיום אין למחות בידי המקלים. רבינו גרשום מעלה בדבריו שתי סיבות עיקריות להתיר:

"אבל בישראל נהגו לישא וליתן באידיהן של גוים ואין לנו לאסור עליהן. מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, לפי שפרנסתם תלויה בסחורתם ורוב ימות השנה יום אידם הם, כמו ששנינו אלו אידיהן... ונמצאת פרנסתם כלה אם לא ישאו ולא יתנו ביום אידם, והיו עוברין ונושאין [ונותנין] במזיד... אבל הכא דפרנסתן כלה אתו למעבד... אלא הנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, לא שנא דאורייתא ולא שנא דרבנן... סבר לה כי הא דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גויים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ואנן בחוצה לארץ, וכיון דאין עובדין ע"ז אין לנו לאסור שלא לישא וליתן ביום אידם וכן נמי משמשי ע"ז אין לנו לאוסרן, שמשמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו כיון דגויים שבחוצה לארץ אינן עובדין ע"ז אע"פ שעובדין אותה אינה נחשבת ע"ז" (שם).

ננתח את דברי רגמ"ה- בסיבה הראשונה של ההיתר אנו מוצאים שני נימוקים שמשלימים אחד את השני: 1. מוטב שיהיו שוגגים. 2. מפני שפרנסתם תלויה בכל. ההיתר אינו נשמע היתר גורף שנאמר לכתחילה אלא היתר שנוצר מכורח המציאות. הטעם השני שרגמ"ה מזכיר הוא שעובדי ע"ז בימיו אינם באמת מאמינים בדתם אלא אוחזים מעשה אבותיהם. נעיין בכל אחד מהטעמים לאור שיטות נוספות של חכמי אשכנז.

בעיית הפרנסה

השיקול שמעלה רגמ"ה דומה לדברים שהזכרנו בהקדמה לשיעור. שינוי המציאות באשכנז והתלות הכלכלית בגויים הולידו בעיה הלכתית קשה. השאלה העולה היא האם שיקול הפרנסה יכול להוות שיקול הלכתי להתיר תקנת חכמים שמופיעה במשנה ובגמרא. כבר בגמרא מצאנו את דעת שמואל שהגביל את הגזירה ליום אחד, אולם שם לא מצוין כי השינוי נובע מתוך שינוי המציאות והחברה. בדברי רגמ"ה ההיתר נשמע היתר דחוק שניתן להסתמך עליו רק בשילוב של הטעם שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. מדברי רגמ"ה נשמע שהיה ראוי לאסור אך לא ניתן ולכן אין טעם להשמיע דברים שאין הציבור יכול לעמוד בהם.

שיקול דומה אנו מוצאים בשיטת ר"י לגבי מספר סוגיות נוספות שעוסקות ביחסים עם הגויים. הגמרא בע"ז בדף טו דנה באיסור למכור בהמה גסה לגוי, ובעקבות כך שואלים התוספות מדוע במקומם לא מקפידים על כך:

"והשתא חזינן דלכ"ע בין לרשב"ם בין לר"ת אסור למכור לעובדי כוכבים עגלים וסייחין וכל בהמה טמאה וע"כ יש לתמוה במה היו סומכין למכור עגלים וסייחין לעובדי כוכבים... וי"ל דודאי הא דאסור למכור בהמה טמאה היינו דוקא בימיהם שהיו הרבה יהודים ביחד ואם היה לו לאדם בהמה שאינו צריך לה היה מוכרה לחבירו ולא היה מפסידה אבל עתה מה יעשה שלא ימצא למכור יפסידנה, ולכך נהגו הגאונים שבגולה היתר בדבר וכה"ג איכא לקמן דפריך אפילו חיטי ושערי נמי לא נזדבן. ומשני אי אפשר ה"נ אבל כיון דאי אפשר שרי" (טו. ד"ה אימור).

ר"י מסביר שיש הבדל בין תקופת המשנה והגמרא ובין המציאות באשכנז. התקנה המקורית שאסרה על מכירת בהמות נאמרה במקום שניתן למכור ליהודים. אך תקנה זו לא נאמרה כלל על מקום שבו חייבים לעשות מסחר עם הגויים. הפתרון ההלכתי אינו אומר שההלכה אינה רלוונטית בימינו, אלא שהתקנה המקורית נתקנה לתקופה מסוימת ולכן אינה חלה היום.

הדים לגישה זו אנו מוצאים גם במסכת בבא מציעא בנוגע ללקיחת רבית מגוי (ע:). מהתורה מותר ואולי אף מצווה להלוות ברבית לגוי, אך חכמים תקנו להתרחק מהגויים ואסרו להלוות להם ברבית. התוספות (שם ד"ה תשיך) שואלים על מה סמכו כיום להלוות לגויים, ומביאים את תשובת ר"ת המחלק בין איסור תורה ואיסור דרבנן שניתן ללכת אחר המקיל. בהמשך דבריהם מביאים התוספות שיטה נוספת הסוברת כי הואיל ואנו שרויים בין האומות, אי אפשר להשתכר אלא אם כן נושאים ונותנים איתם, ולכן יש להתיר. באור זרוע שיטה זו מובאת בשם ר"י:

"ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל פי'... ועוד אם באנו לאסור על עצמינו ריבית שלא ילמוד ממעשיו א"כ צריכים אנו לאסור על עצמינו כל עיסקא שיש לנו כמו כן לחוש שלא למכור להם ולא לקנות מהן כדי שלא ירגילנו אצלו כדי שיהא כל שעה מוכר לו וקונה ממנו וילמוד ממעשיו. אבל בימי חכמים שהיו ישראל הרבה במקום אחד והיו ישראל יכולים להשתכר זה מזה בסחורה ובכל דבר כמו שאנו עושים עתה עם הגוים אסרו להן. אבל לדידן דאי אפשר לן לפרוש מהן בשאר סחורות אע"ג דאיכא למיחש שמא ילמוד ממעשיו הכי נמי מלוינן בריבית ושרי. וכבר נהגו בכל הקהלות להלוות להם בריבית אפי' שאינו ת"ח ואפי' ביותר מכדי חייו. וכן כתב מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל מפני כי רבו עתה..." (ב"מ סימן רח).

ההיתר שמופיע בדברי ר"י, דומה להיתר שמצאנו בדברי רגמ"ה- בעיית הפרנסה, אולם בניגוד לדברי רגמ"ה, כאן ההיתר הוא היתר מרווח ולא מדובר על הסכמה שבשתיקה (-מוטב יהיו שוגגים). יש לציין שר"י אינו אומר את דבריו על סוגייתנו הדנה במסחר עם הגויים לפני יום אידם, ולכן הוא לא מרחיב את ההיתר להיתר כללי לכל המקרים שבהם יש קרבה אל הגויים. אך מדבריו לעניין רבית עולה שהיתר זה שייך גם בכל ענייני סחורות שאנו עושים עתה עם הגויים.

אוחזים מעשה אבותיהם

הטעם השני שמובא בדברי רגמ"ה הוא שהיום הגויים אינם אדוקים בדתם ולכן אין איסור. יש להדגיש שרגמ"ה סובר שהנצרות הינה עבודה זרה, וההיתר אינו נוגע לשאלה האם עבודת הנצרות היא עבודה זרה. ההיתר נובע מכך שהגויים בימיו אינם אדוקים באמונתם ולכן אין בכך בעיה של עבודה זרה. כנראה יש להוסיף שהואיל והאיסור נובע מהחשש שהגוי ילך ויודה לאלוהיו ביום אידו על ההצלחה בעסקיו, החשש אינו קיים כאשר הגויים אינם אדוקים בדתם ורק אוחזים מעשה אבותיהם.

טעם זה מופיע אצל הרבה מראשוני אשכנז ויסודותיו בדברי הגמרא כפי שראינו בשיעור שעבר. רש"י מזכיר את טעם זה מספר פעמים בפירושו לגמרא, ועל בסיס טעם זה הוא כותב בתשובה להתיר את יינם (סימן שכז). יש לציין שטעם זה נובע מתוך הסתכלות ובחינה של מעשה העכו"ם, והעובדה שחכמים הכירו שבימיהם "הרמה הדתית" של הגויים אינה גבוהה.

עקרון זה עולה אף בדברי הראב"ן כאשר הוא דן בשאלה מדוע בימיו נושאים ונותנים עם הגויים לפני ימי אידהם (הלכות ע"ז סימן רפח). הטעם הראשון שהוא מביא הוא משום איבה, ובטעם זה עסקנו בשבוע שעבר בדברי התוספות. לאחר מכן הוא כותב טעם נוסף להתיר, והוא שהגויים בחו"ל אינם עובדי ע"ז אלא לצורך הנאת עצמן:

"והנה הגויים עכו"ם שאנו רואים שאין חושבין לאידם, שפעמים עושים בו מלאכה ופעמים שאין הולכים לבית תרפותם ביום אידם".

הראב"ן בודק את הרמה הדתית של הגויים ורואה שיש העדר תחושה דתית בקרב הנוצרים. העובדה שהם אינם מקפידים ללכת לכנסיה ולעתים מחללים את חגם בכך שעושים אותו כחול ועושים בו מלאכה מעידה שאינם מאמינים בכך באמת. בסימן אחר (רצא) הוא כותב שבארצות אחרות המציאות שונה":

"ברוסיה ובארץ יון ודאי אדוקין, שהם עושם בכל שעריהם ועל פתחי בתיהם ובכותלי בתיהם עבודה זרה".

משמשי עבודה זרה

ראינו לעיל כי רבינו גרשום נשאל לגבי מכירת בגדים שישמשו כמעילים לכמרים. בתשובתו הוא מתיר את מכירתם לאור הטעמים שעסקנו בהם עד כה. בנוסף לכך רגמ"ה כותב כי אין איסור למכור משמשי עבודה זרה, הואיל והם מותרים עד שיעבדו בהם.

שאלה זו חוזרת בדברי הראשונים ואנו מוצאים מספר גישות בשאלה זו. הראב"ן עוסק בשאלה זו וכותב שמותר למכור לגויים מעילים ושעוה שמשתמשים בה להדלקת נרות. בדבריו אנו מוצאים מספר טעמים להיתר:

א. אנו מניחים כי לא יעשה שימוש לעבודה זרה בחפצים שאנו מוכרים להם.

ב. האיסור הוא רק להלביש את העבודה זרה עצמה אך אין איסור על הלבשת משמשיה ולכן מותר למכור מעילים.

ג. תפקיד הבגדים הוא גם לדברים שאינם קשורים לע"ז כמו בגדים ייצוגים לפני מלך ושרים. איסור המכירה נוגע רק לציוד עצמו של עבודה זרה.

גישה שונה ביחס למשמשי עבודה זרה אנו מוצאים בספר חסידים. בדברים אלו אנו מוצאים הסתייגות ממסחר במשמשי עבודה זרה, ונראה כי גישה זו אפיינה את רוב חכמי אשכנז הראשונים:

"רוב בני אדם שיש להם עסקים עם המינים משמשי ע"ז אינם עשירים עד יום מותם כי לא יאריך עשרם עד סוף ימיהם. לפי שמספיקים להם תשמישי ע"ז ועוד עוברים על ולא תביא תועבה אל ביתך והיית ערם כמוהן, לכך לבסוף מה שהרויחו ע"י הכומרים יפסידו" (סימן תל).

בדברי ספר חסידים אנו רואים שהייתה מציאות שאנשים עסקו במסחר של משמשי עבודה זרה, ומצאו לכך פתרונות הלכתיים. ספר חסידים אומר שלמרות שניתן למצוא לכך היתר הלכתי, אין לעשות זאת ומי שסוחר בכך לא רואה שכר במעשיו. ספר חסידים מוסיף סיפור שמבטא את הבעייתיות בעיסוק זה:

"מעשה באדם אחד שהיה מוכר לכומרים תכשיטים לבית התפלות וכשמת היה יום שמביאים צלמים שלהם והביאו הערלים כנגד מטתו ואמרו מדה במדה נעשה לו" (סימן תלג).

שיטת המאירי

עד כה ראינו את שיטת חכמי אשכנז שהנצרות הינה עבודה זרה, ולאור כך הם הציעו פתרונות אחרים מדוע מותר לשאת ולתת עימהם. גישה שונה אנו מוצאים בדברי המאירי על סוגייתנו בפרט, וכשיטה כללית במסכת ע"ז ובמסכתות נוספות. המאירי הגדיר את הגויים שבימיו בהגדרה חדשה ובכך הוא הוציא אותם מכלל עובדי ע"ז שמופיעים בש"ס. וכך הוא כותב על סוגייתנו:

"...אלא שבזמנים אלו אין שום אדם נזהר בדברים אלו כלל, אף ביום אידם, לא גאון ולא רב ולא חכם ולא תלמיד ולא חסיד ולא מתחסד. וי"מ כתבו בה הטעם מפני שאין עכשיו מקריבין לפני ע"ז ואין כאן מכשול... ויש באים בהתרה משום איבה... ומ"מ לפי הסוגיה יש לי לדון... וכן מצד גויים שבחו"ל לא הותר אלא לפני האיד, אבל יום האיד עצמו אסור והרי מנהג ההיתר גם ביום האיד הוא. ומתוך כך עיקר הדברים נראה לי שדברים אלו כולם נאמרו על עובדי ע"ז... אבל בזמנים אלו מותר לגמרי, ומה שאמרו בגמ' נצרי לעולם אסור, אני מפרש על שם שהיה קבוע לנבוכדנצר על צד ממשלת חמה שבו, והדברים נראים וברורים".

המאירי אינו מקבל את התשובות השונות שהעלו בעלי התוספות. לפי מה שהוא רואה אף אחד לא מקפיד על איסור זה בימיו, ולאור התשובות שהם העלו היה ראוי להחמיר בגזירה זו. לאור כך הוא מבין שמדובר על היתר כללי ושהגויים שחיים בסביבתו- הנוצרים, אינם עובדי ע"ז כלל. המאירי מגדיר מושג חדש שנקרא - האומות הגדורות בדרכי הדתות:

"ומתוך כך עיקר הדברים נראה שדברים אלו כלם לא נאמרו אלא על עובדי האלילים וצורותיהם וצלמיהם, אבל בזמנים הללו הכל מותר... הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות והמודות באלהות אין ספק שאף בשאין מכירו מותר וראוי... שדבר זה עיקר איסורו לאותם עובדי האלילים שהיו אליליהם בביתהם... (כ:).

המאירי מבין שהאיסור נאמר על עובדי ע"ז שהיו בתקופת הגמרא, אך בימיו הנוצרים הינם גדורים בדרכי הדתות, ואמונתם מחייבת אותם רמה מסוימת של מוסריות, הרי שהם אינם חלק מגזירות אלו ולכן יש היתר כללי. המאירי מבין שלמרות שבגמרא כתוב במפורש שנוצרים הם עובדי ע"ז אין הכוונה לדת הנוצרית אלא דברי הגמרא התייחסו לנבוכדנצאר.

בדברי המאירי אנו מוצאים היתר כללי והגדרה שהגויים בימיו אינם עובדי ע"ז. ההשלכות הינם רבות והמאירי חוזר על שיטתו בעניינים רבים, ובעז"ה נראה זאת בשיעורים בהמשך המסכת.

כידוע המאירי חי בפרובנס והרבה פעמים ניתן למצוא בדבריו גישות שונות ממה שמקובל אצל בעלי התוספות וחכמי ספרד. לאחרונה נמצאו מספר תשובות של חכמי פרובנס בתקופה שלפני המאירי ומדבריהם עולה גישה שונה לפתרון הבעיה של מקח וממכר עם הגויים[2]. במאה ה-12 אוכלוסיית פרובנס הייתה מורכבת משילוב של נוצרים ומוסלמים. בשנים אלו ישנם עדויות שהיהודים השתמשו באוכלוסיה המוסלמית כמתווכים במסחר עם הנוצרים. בעקבות כך עלו מספר שאלות הלכתיות אם אין בעיה בשליחות כעין זו והאם ניתן להשתמש בכל סוג של מתווך או בדווקא מוסלמי.

חשיבה לימינו

השולחן ערוך (יו"ד קמח) פוסק את דברי הגמרא ומביא את גזירת ג' ימים לפני אידם, אולם במהלך הסימן אנו מוצאים את ההסתייגויות כפי שבאו לידי ביטוי בדברי הגמרא והראשונים. בסעיף ד השו"ע קובע שהדין הבסיסי נאמר רק בארץ ישראל, ובחו"ל נאסר רק יום אידם. ובסעיף ד אנו מוצאים מיעוט נוסף הקובע כי נאסר רק מסחר עם גוי המאמין בעבודה זרה זו, אך שאר אנשים שסתם חוגגים בתאריך אין איסור לגביהם. בסעיף האחרון בסימן השו"ע מרחיב את ההיתר אף יותר:

"יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזמן הזה אינם עובדי עבודת כוכבים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים.

הגה: ואפילו נותנים המעות לכהנים, אין עושין מהם תקרובת או נוי עבודת כוכבים, אלא הכהנים אוכלים ושותים בו; ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו מהם ביום חגם, ואנו שרויים ביניהם וצריכים לשאת ולתת עמהם כל השנה. ולכן אם נכנס לעיר ומצאם שמחים ביום חגם, ישמח עמהם משום איבה דהוי כמחניף להם. ומ"מ בעל נפש ירחיק מלשמוח עמהם אם יוכל לעשות שלא יהיה לו איבה בדבר. וכן אם שולח דורון לעובד כוכבים בזמן הזה ביום אחד שיש להם סימן אם יגיע להם דורון בחג ההוא, אם אפשר לו ישלח לו מבערב; ואם לא, ישלח לו בחג עצמו"

(יורה דעה, סי' קמ"ח סעיף יב).

בסעיף זה מסכם השלחן ערוך את פסיקת ההלכה בנושא. כאמור, ההלכה העקרונית אוסרת כל מגע עם עובדי ע"ז סמוך לימי אידם, אך אנו מוצאים שבתקופת הראשונים התירו הלכה למעשה את המשא ומתן (מסיבות שונות שהזכרנו בשני השיעורים האחרונים), אך עדיין פוסק השלחן ערוך כי מי שיכול, ראוי שיחמיר על עצמו.

בעקבות שאלה זו ראוי להעלות שאלה פרקטית בימינו: האם ראוי לקנות במכירות חיסול לפני חג המולד? בכל העולם (ולצערנו גם בארץ) בתקופה שלפני הקריסמס ישנם מבצעים והנחות, והשאלה היא האם אין זה נחשב כזמן שלפני ימי אידם כגזרת חכמים. לכאורה, בחו"ל ניתן להקל ולסמוך על הדעה כי הגויים אינם אלא אוחזים מעשה אבותיהם, אך וודאי שדבר זה אינו "מריח" טוב. נראה שעל מקרים אלו אמר רבי ישמעאל:

"תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן, כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אע"פ שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: וקרא לך ואכלת מזבחו" (ע"ז ח.).

הרבה דברים שיהודי בגולה נאלץ לעשות בשביל פרנסתו וחייו מריח ריח של עבודה זרה בטהרה. ההיתר ההלכתי קיים והינו ברור, אך עדיין הבעייתיות במעשה ברורה. כאשר אנו בוחנים את המציאות בארץ ישראל[3], נראה שקיימים פתרונות הלכתיים. ההיתרים כלפי הגויים בחו"ל חלים גם בארץ ישראל, ולכן ניתן למצוא פתרונות הלכתיים. אך יתכן ועלינו לשים לב לעקרונות שעולים מהתנאים במשניות ובתוספתא ולנסות לדמות את המציאות שלנו לימיהם. בשורה התחתונה עקרונות אלו לא נפסקו להלכה, אך יתכן ועלינו לנסות וליישמם, גם אם לא כהלכה פסוקה, בימינו. לכן נראה שראוי להמנע מקניות במבצעים אלו (אם מודגש שבגלל זה ההנחות) ולנסות ליצור לחץ ציבורי למיגור התופעה. ובעזרת ה' נזכה בארץ ישראל לבער עבודה זרה מן הארץ.



[1] ישנם מאמרים רבים שעוסקים במציאות החברתית וכן בדרך פסיקת ההלכה של בעלי התוספות בסוגיה זו. בהמשך השיעור נפנה לאחד מהמאמרים בנושא וכאן נוסיף מקור נוסף: ספרו של יעקב כץ- 'בין יהודים לגויים', בעיקר בפרקים הראשונים של הספר ובפרק העשירי לגבי שיטת המאירי.

[2] את התשובות פרסם פרופ' י. תא-שמע במאמרו 'ימי אידיהם- פרק בהתפתחות ההלכה בימי הביניים', תרביץ מז, ולאחר מכן הדברים הופיעו בספרו הלכה מנהג ומציאות באשכנז פרק יד.

[3] אני מתכוון לקניות מגויים בתקופה זו של השנה, וכן מיהודים שמציינים לצערנו ימים אלו ומכריזים על הנחות בגללם.