גאולה מפי מצורע (מלכים ב' ו'-ז')

  • הרב יצחק ברט

גאולה מפי מצורע (מלכים ב' ו'-ז')

בספר מלכים ב' מתאר המקרא מצור שערך מלך ארם על ישראל, שהביא לעוני ולרעב עצומים. על כובד הרעב ניתן ללמוד מסיפור המתואר כשיאו של אותו מצב נורא:

"וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן... וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה, וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר - הוֹשִׁיעָה, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ... וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ - מַה לָּךְ? וַתֹּאמֶר - הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם, וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר: וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ, וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ, וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו...".

הרעב הוא כל-כך גדול, עד ששתי הנשים עורכות 'סחר מכר' בבניהם, "תני את בנך ונאכלנו היום, ואת בני נאכל מחר"!

במצב זה, כשהעוני והרעב הגיעו לשיא - למרות שעם ישראל לא חזר בתשובה - אלישע ניבא שהרעב יסתיים: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע - שִׁמְעוּ דְּבַר ה', כֹּה אָמַר ה', כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן". ואכן, למחרת הקב"ה השמיע במחנה ארם "קול רכב, קול סוס, קול חיל גדול, וכולם ברחו.

גם לאחר שהארמים ברחו, עם ישראל לא ידע שהמצור הסתיים. רק בזכות ארבעה מצורעים מיואשים, שקצו ברעב הנורא והחליטו בייאושם לרדת אל מחנה ארם, גילה העם שהארמים נפוצו וברחו. ארבעת המצורעים ירדו למחנה הצרים, גילו שהוא ריק ושאין בו איש, וחזרו מייד להודיע על סיום המצור לעם ישראל. ואכן, נבואת ה' ביד אלישע נתקיימה - "וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם, וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל, כִּדְבַר ה'".

מה מסמלים המצורעים שבישרו על הגאולה לעם ישראל? המפרשים הסבירו שהבאת הגאולה ע"י מצורעים מסמלת גאולה 'מצורעת'; גאולה לא-שלמה. בניגוד למהלך המטא-היסטורי המוכר לנו מהתנ"ך כולו, הקב"ה לא גאל את ישראל בפעם זאת בעקבות חזרה בתשובה. איש לא חזר בתשובה ולא היטיב את דרכיו. הגאולה באה בגלל המצב הנורא, שעם ישראל לא יכול היה לעמוד בו. לכן, הקב"ה בישר על הגאולה לעם ע"י מצורעים, כאומר להם: אינכם ראויים לגאולה זו, ולכן גאולתכם אינה שלמה. לא נגאלתם ע"י מושיע המנהיג את העם לקראת נצחונו, אלא ע"י בריחה מבוהלת של הצרים ובאמצעות מצורעים - מנודים משולי החברה - שהודיעו לעם על גאולתם.

פרק זה עמד במוקד אחד משיריה היפים של רחל המשוררת:

"בשכבר הימים האויב הנורא / את שומרון הביא במצור / ארבעה מצורעים לה בשרו בשורה. כשומרון במצור - כל הארץ כולה / וכבד הרעב מנשוא;
אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא.
הטהור יבשר, יגאל הטהור / ואם ידו לא תמצא לגאול -
אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור / אור ליום בשורה הגדול".

רחל מבכרת ליפול ממצוקת המצור אור ליום הבשורה, ובלבד שבשורת הגאולה לא תבוא לה מפי מצורע. ואכן, הגאולה שלה התפללנו וציפינו אלפיים שנה אינה בשורה מפי מצורע. ה"חתם סופר" כותב באחת מתשובותיו שעם ישראל היה יכול להיגאל במשך שנות הגלות גאולה שאינה שלמה, כמו שהייתה בימי הבית השני, שלא היה בו ארון ואורים ותומים; אך איננו חפצים בגאולה כזו. תפיסה זו דומה מאוד לתפיסתה של רחל - תפיסה של 'הכל או לא-כלום'.

ממו"ר הרב יהודה עמיטל שמענו שלאחר השואה, לאחר שראינו להיכן מביאה אותנו תפיסה כזו, אי-אפשר לחזור על דבריו של ה"חתם סופר". אנו מוכנים להיגאל גם גאולה שאינה-שלמה, ובלבד שהגלות תסתיים. ואכן, משנת הציונות הדתית אמונה על בשורת הגאולה של המאה האחרונה, שודאי אינה הגאולה שלה התפללנו במשך אלפיים שנה, אך אין היא פחות מ'אתחלתא דגאולה'. בימים אלו, שבין יום העצמאות ליום ירושלים, נודה לקב"ה על חסדו עימנו, על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ואפילו הייתה זו גאולה שבאה בבשורת מצורע.