גדרי פסיק רישא בשיטת רש"י

  • הרב ברוך גיגי

א

 "רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה, כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ" (שבת כב.). זהו המקרה הקלסי של דבר שאין מתכוון: רבי שמעון מתיר לגרור בשבת רהיטים, אף על פי שגרירה זו יוצרת חריצים בקרקע (=מלאכת חורש/בונה), משום שאין כאן כוונה לעשות חריץ. בהסבר היתר זה ניתן לומר שאין התורה אוסרת מעשה ללא כוונה, אך אפשר גם לומר - וכן נראה יותר - שלא ניתן לייחס לאדם מעשה שלא נתכוון לו. מכל מקום, עיקר דיוננו בשיעור זה לא יהיה בהיתר דבר שאינו מתכוון אלא בהגבלתו - דין פסיק רישא.

 "אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות" (שבת עה., קג. ועוד רבים). כלומר: אף רבי שמעון מודה שהדבר אסור - גם אם אינו מתכוון למלאכה - כאשר ברור שהמלאכה תיעשה. ויש להבין מה נשתנה פסיק רישא מדבר שאין מתכוון בלא פסיק רישא ולמה מודה בו ר"ש. במסגרת זו ננסה לעמוד על שיטת רש"י בלבד.

 א. רש"י בסוכה לג: מסביר את דין פסיק רישא כך: "באומר 'אחתוך ראש בהמה זו בשבת  ו א י נ י  ר ו צ ה  ש ת מ ו ת ', דכיון דאי אפשר שלא תמות  כ מ ת כ ו ו ן  ח ש י ב  ל י ה ".

 ב. ובכריתות כ: כתב כך (לגבי מי שחתה גחלים בשבת על מנת להתחמם כנגדן והגחלים הובערו מאליהן, בלא שיהיה מעוניין בהבערתן): "ומכל מקום יודע היה שיתבערו  ו ע ל  מ נ ת  כ ן  ע ש ה  ו ה ו ה  ל י ה  מ ת כ ו ו ן ".

 לכשנדייק בלשונו של רש"י נראה שבפסיק רישא דניחא ליה הוא מבין שאם אי אפשר שהמלאכה לא תיעשה והוא מעוניין בה, הרי שהוא מתכוון ממש לעשייתה. ואילו בפסיק רישא דלא ניחא ליה אין לומר שהוא מתכוון, שהרי לא ניחא ליה במעשה (או לכל הפחות לא איכפת ליה מן המעשה) (1), ולכן כתב רש"י "כמתכוון חשיב ליה", כלומר: אף על פי שלא התכוון, נותנת עליו ההלכה דין מתכוון לאור ההכרח שבפעולה.

 אולם גישה זו אינה פשוטה לאור דברי רש"י בשתי סוגיות אחרות, שמדבריו בהן משמע שלדעתו ר"ש מתיר אף במקרים המוגדרים כפסיק רישא.

 1. הגמרא בזבחים צא: מקשה על המימרא של שמואל כי "המתנדב יין - מביא ומזלפו על גבי האישים [על גבי האש שעל המזבח]", מדוע אין הוא עובר על איסור כיבוי האש שעל המזבח ("אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"), והיא מסיקה כי שמואל סובר בעניין דבר שאין מתכוון כר"ש, ולכן הדבר מותר, שהרי אין הוא מתכוון לכבות את האש. וכותב על כך רש"י: "ואם תאמר: פסיק רישא ולא ימות הוא? אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד,  ה ל כ ך  א י  נ מ י  מ כ ב ה  ב ט י פ י ם  ג ס ו ת  ד ב ר  ש א י ן  מ ת כ ו ו ן  ה ו א ". כוונת רש"י כאן צריכה עיון: אם כוונתו שמכיוון שאפשר לזלף בטיפין דקות הרי שאף אם יצאו ממנו טיפות גסות אינו מתכוון לכך, ואינו פסיק רישא כיוון שאפשר שיצאו טיפין דקות - הרי היה צריך לדרוש ממנו לזלף בטיפין דקות דווקא (וכפי שכתבו התוספות בשבת קג. לפרש הסוגיה שם)! ועוד, שקשה לכאורה להקל מצד ספק פסיק רישא, כיוון שאין ידוע מראש אם יצאו טיפין דקות או גסות.

 וכנראה יש ללמוד ברש"י, שכיוון שאפשר לזלף בטיפין דקות, אף אם יזלף מדעת בטיפין גסות, דהווי פסיק רישא, יש להתיר. אלא שטעמו של דבר זה צריך בירור.

 2. בכתובות ה: דנה הגמרא בהיתר בעילה ראשונה (=של בתולה) בשבת, וכתב שם רש"י: "ואם תאמר: פסיק רישא ולא ימות הוא [שהרי בוודאי יצא דם - והווי חובל, ובוודאי ייפתח פתח - והווי בונה]... יש שבקיאין בהטיה, ואין דם יוצא ואף אין פתח נפתח, הלכך לאו פסיק רישא ולא ימות הוא". ולכאורה אינו מובן: מה בכך שיש בקיאין בהטיה? וכי משום כך לא הווי פסיק רישא? והרי לאותם שאינם בקיאים הווי פסיק רישא! גם מדברי רש"י אלה נראה אפוא שהעובדה שאפשר לעשות את הפעולה באופן שאין בו פסיק רישא מהווה גורם מקל אף כאשר עשה אותה באופן שהווי פסיק רישא.

 על מנת להסביר את העניין יש לעמוד על סברות רש"י בפסיק רישא דניחא ליה ובפסיק רישא דלא ניחא ליה. לעיל דייקנו בדברי רש"י כי בפסיק רישא דניחא ליה האדם הופך למתכוון ממש. טעם הדבר הוא שכיוון שניחא לו בתוצאה הרי הוא מתכוון לה, וממילא חייב בכל עניין. ובזה אין רש"י מחלק בין אפשר לעשות את הדבר בלא שיהיה בגדר פסיק רישא לבין אי אפשר. לגבי פסיק רישא דלא ניחא ליה, לעומת זאת, הסברנו שנותנים עליו דין מתכוון אף על פי שאינו מתכוון בפועל. יסוד דין זה הוא שמכיוון שהמעשה הוא פסיק רישא, ואם יעשה אותו הרי בוודאי תיעשה אגב כך גם מלאכה אסורה, אנו רואים את שני המעשים האלה - המעשה שהתכוון לעשותו והמעשה שנגרר בעקבותיו - כמעשה אחד; על אף שהוא מתכוון בפועל רק לפעולה המותרת, הרי סוף סוף פעולת האיסור בוודאי תתבצע, שכן אי אפשר לבצע את פעולת ההיתר מבלי לבצע גם את פעולת האיסור, ועל כן שתי הפעולות הן כאחת. וכיוון ששני המעשים נחשבים למעשה אחד, די בכוונה למעשה הראשון כדי לתת על האדם  ד י ן  מתכוון גם למעשה השני. אלא שבזה ניתן לחלק ולומר ששני המעשים הופכים למעשה אחד רק במקום שהקשר ביניהם הכרחי;אבל במקום שניתן לבצע את הפעולה בלא שיהיה פסיק רישא, הקשר בין שני המעשים אינו הכרחי, ואין אנו רואים אותם כמעשה אחד, וממילא גם אם עשה את הפעולה בגוונא שהווי פסיק רישא פטור. לולא הייתה אפשרות של זילוף בטיפין דקות, הרי כל זילוף היה גם כיבוי, ואזי זילוף וכיבוי היו הופכים לדבר אחד; כיוצא בו, לולא הייתה אפשרות של בעילה בהטיה, הרי כל בעילה הייתה גם עשיית חבורה, ואזי בעילה ראשונה וחבורה היו הופכות לדבר אחד. אך כיוון שאפשר בטיפין דקות ואפשר בהטיה, נשארים המעשים מעשים נפרדים, ולכן כוונה לאחד אינה נחשבת כוונה לשני.

 ב 

ועדיין יש להעיר שלכאורה יש חילוק בין סוגיית זבחים לסוגיית כתובות: בסוגיית זבחים יכול אותו מזלף עצמו לזלף הן בטיפין דקות והן בטיפין גסות, וממילא  ל ג ב י ו  פעולת הזילוף ופעולת הכיבוי אינן אחת -  ה ו א  ע צ מ ו  יכול לזלף בדקות, ולכן אף אם מזלף בגסות אין הזילוף והכיבוי נחשבים למעשה אחד כל עוד אינו מתכוון לכיבוי, ויש להקל בזה כדבר שאינו מתכוון; בסוגיית כתובות, לעומת זאת, אדם שאינו בקי בהטיה אינו יכול לבעול בלא חבורה, ולגביו בעילה היינו חבורה, וקשה יותר להקל.

 וגדולה מזו מצינו לבעל שלטי הגיבורים. שבמקום אחד (לח. בדפי האלפס) כתב שכל פעולה שיכולה להתבצע באופן שאינו פסיק רישא מותרת אף שהוא מבצע אותה באופן שיש בו פסיק רישא, ואין לראותה כפסיק רישא אלא אם אין דרך אחרת לעשותה. ולשיטתו יש להתיר בזה יותר ממה שאמרנו בדעת רש"י, כי הוא אינו מצמצם את דבריו לפסיק רישא דלא ניחא ליה, ואדרבה:הוא כתב את הדברים במפורש לגבי פסיק רישא דניחא ליה, כגון סגירת הדלת בעדו ובעד הצבי, דהווי פסיק רישא דניחא ליה, שהרי ניחא ליה שהצבי יישמר בבית. והוא עצמו כתב במקום אחר (מה. באלפס) להסתפק בפעולה שלבקיאין אינה פסיק רישא ולשאינן בקיאין הוויא פסיק רישא אם יש להקל בזה שלא להחשיבה כפסיק רישא. הרי חזינן ששלטי הגיבורים עצמו מחלק בין דבר שכל אדם יכול לעשותו בלא פסיק רישא לבין דבר שרק בקיאין יכולים לעשותו כך.

 אמנם בתוספות בכתובות שם כתבו שאנו מתירים את הבעילה מפני שאנו מסופקין לגבי כל אחד  שמא הוא מן הבקיאים, וצריך עיון בסברה הזאת. והריב"ש כתב לפרש בשיטת רש"י שאינו מתיר אלא לבקיאים, וצריך עיון בזה, כי פשט הסוגיה מורה שאינו פסיק רישא כיוון דרוב בקיאים הן, ומשמע שמפני זה מותרים הכול לבעול לכתחילה בשבת. וכדכתב רש"י שם: "הילכך סתמא לאו פסיק רישא ולא ימות הוא".

 ואפשר שסברת רש"י נעוצה במסקנת הסוגיה, שלפיה הרוב בקיאין בהטיה. במצב כזה, שרוב העולם בקיאים ויכולים שלא לחבול בבעילה ראשונה, אין שתי הפעולות - בעילה ראשונה וחבורה - מהוות פעולה אחת, ולכן יש לראותן כשתי פעולות אף לגבי מי שאינו בקי, ואין זה פסיק רישא. ובזה אפשר שאף השלטי גיבורים יודה, כי אפשר שלא נסתפק אלא במקום שהרוב אינם בקיאים לעשות בלי פסיק רישא, וכדכתב שם: "ויש נפקותא בפירושים אלו לגבי פסיק רישא שהוא פסיק רישא  ל ג ב י  ר ו ב  ב נ י  א ד ם  ולגבי בקיאין אינו פסיק רישא אם חשיב בכי האי גוונא פסיק רישא או לאו".

 ג

 אמנם דברי רש"י בכריתות כ: (ד"ה רב אשי, לעיל מהקטע הקודם שהבאנו משם) קשים לכאורה לפירוש זה. הגמרא עוסקת שם במי שנתכוון לכבות את הגחלים העליונות ואגב כך הבעיר מבלי להתכוון את התחתונות. וכך כתב רש"י שם: "שנתכוון לכבות ולא הבעיר, שלא היה יודע שסוף תחתונות להבעיר". מדבריו משמע שר"ש פוטר בדבר שאין מתכוון בגלל חוסר הידיעה, ולא מפני שרואים זאת כפסיק רישא דלא ניחא ליה, או כמלאכה שאינה צריכה לגופה כהבנת התוספות שם. ולפי מה שהסברנו, במקום ששתי הפעולות הן פעולה אחת על כורחנו הווי פסיק רישא, וכאן הרי אי אפשר לכבות את העליונות אם לא יובערו התחתונות, ואם כן פעולת כיבוי התחתונות ופעולת הבערת העליונות מעשה אחד הן, ויש לאסור מצד פסיק רישא.

 ושמא יש לומר שאף אם היסוד של הפיכת שני המעשים למעשה אחד נכון, עדיין תלוי הוא בתנאי נוסף, והוא שהעושה ידע שסוף תחתונות להבעיר ויהיה מודע לכך, אך אם אינו מודע לזה כלל, מבחינתו שם הפעולה הוא כיבוי ולא הבערה, ולכן אין לחייב אותו מצד פסיק רישא. שהרי אמרנו שאין לחייב בפסיק רישא אלא בגלל הפיכת שני המעשים לדבר אחד, לפיכך כשאינו יודע שסוף תחתונות להבעיר ואינו מודע לכך הנתק בין שני המעשים נשאר, וחסרה נקודת הידיעה או המודעות המחברת ביניהם.

  

הערות:

(1) במסגרת זאת לא נדון ביחס בין פסיק רישא דלא איכפת ליה לפסיק רישא דקשיא ליה.

 [המאמר נתפרסם בדף קשר לשבת במדבר-שבועות, ה' בסיוון תשנ"ח, גיליון מספר 654.]