גולל

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

עירובין דף טו – גולל

במשנה שבסוגייתנו מובאת מחלוקת בין חכמים לרבי מאיר בשאלה האם ניתן לעשות לחי מכל דבר, ובכלל זה בעלי חיים, או שאסור לעשות לחי מבעלי חיים:

"בכל עושין לחיין, אפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ורבי מאיר אוסר. ומטמא משום גולל, ורבי מאיר מטהר".>

לדעת רבי מאיר* במסכת סוכה (דף כג עמוד א), מדבר שיש בו רוח חיים לא ניתן לעשות דופן סוכה, לחי, מחיצה או גולל לקבר. ממשנה זו אנו למדים שישנו קשר בין מה שמוגדר למחיצה ובין היכולת של אותו הדבר לקבל טומאה.

כלומר, בדרך כלל דבר שיש בו רוח חיים אינו מקבל טומאה, לחכמים יש יוצא מכלל זה והוא דין של 'גולל', שאם עשו מבעל חיים גולל לקבר הוא כן מקבל טומאה ומטמא אחרים במגע ובאוהל. משום שניתן לעשות מבעל חיים מחיצה ניתן גם להשתמש בו כגולל ולכן, בזמן שבעל החיים מתפקד כגולל הוא יכול לטמא. לעומת זאת, לדעת רבי מאיר, לפיו בעל חיים אינו נחשב למחיצה אז הוא גם לא מטמא אחרים (ואף לא כמאהיל כשם שאין הוא מקבל טומאה אחרת).

רש"י (מסכת חולין דך קכו עמוד ב) ורבי שלמה בן אדרת (שו"ת הרשב"א חלק א תשובה תעו) סוברים שלדעת חכמים בעל חיים זה ממשיך לטמא גם לאחר שהסירו אותו מהיות גולל.** הגדרה זו אינה מלאה שכן לא ברור האם בעל חיים זה עצמו טמא או שהוא רק מטמא. מדברי הספרי (ספרי זוטא פרק יט פסוק יא) אנו למדים שמת עצמו אינו טמא:

"הנוגע במת, נוגע במת טמא אין מת עצמו טמא נוגע במת טמא אין בנה של שונמית טמא אמרו בנה של שונמית כשמת כל שהיה עמו בבית טמא היה טומאת שבעה וכשחיה היה טהור לקודש חזרו ונגעו בו טמאוהו הם הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טימאתני".

כלומר, המת אינו טמא טומאה עצמית אלא שהוא רק מטמא, נוסף על כך הוא אינו נטמא מעצמו. מהסבר זה ניתן להבין את דברי הגמרא במסכת סוכה (דף יא עמוד ב) 'מה חגיגה דבר שאין מקבל טומאה' – לימוד זה בא כראיה לכך שמותר לסכך רק בדבר שאינו מקבל טומאה וגידלו מהארץ. בשם רבי יוחנן מובא שמקישים סוכה לחגיגה, כשם שקרבן החגיגה אינו מקבל טומאה בחייו והוא ניזון מגידולי הארץ, כך גם סוכה צריכה להיעשות מדבר שאינו מקבל טומאה וגדל מהארץ. לכאורה, לדעת רש"י ניתן היה לומר שבעלי חיים יכולים לקבל טומאה כבדין גולל, אלא שלפי ההסבר שאינם טמאים בעצמם אלא רק מטמאים אחרים אין זה קשה.

באמצעות העיקרון המובא בספרי ניתן להטיב להסביר העיקרון חשוב בדיני טומאה וטהרה. בספרי מובא דינו של בן השונמית, שהיה מת וחזר לחיות. באופן עקרוני בן השונמית עשוי היה להישאר טהור מכיון שהוא עצמו לא היה טמא גם בזמן שהיה מת. הסיבה שהוא נטמא היא משום שבהיותו מת טימא את הבית בטומאת אוהל וכשחזר לחיים הבית טימא אותו. כלומר, הטומאה קיימת ושייכת אך ורק בעולמו של האדם, בעולם הטבע, כשהוא לעצמו אין שייכות לטומאה. השייכות של טומאה וטהרה בכלים, אוכלין ומשקין קיימת רק משנכנסו לתוך עולמו של האדם. מעבר זה משתקף בדיני גמר מלאכה בכלים, בדיני הכשר באוכלין ובעוד נושאים אחרים. הרעיון הוא שצריך לחשוב על הטומאה, לדבר עליה, להזכיר את אפשרות קיומה במפורש כדי שניתן יהיה לקבל טומאה. באופן דומה, כלים או אוכלין ומשקין אינם מקבלים טומאה אוטומטית. כל עוד הם חלק אינטגרלי מהטבע, מחוברים ולא מעובדים, הם לא שייכים בדיני טומאה וטהרה. נראה לומר שלתופעה זו רצו חכמים לתת ביטוי, אחד האמצעים לכך הוא האמצעי הספרותי המופיעה בסוגיות של טומאה וטהרה, כמו שמובא בספרי לעיל 'מטמאיך לא טמאוני ואתה טימאתני' ובמקומות נוספים בדיני טהרות.*** רצו חכמים לרמוז לנו שטומאה שייכת רק בכלים ואוכלין שהפכו ממש לחלק מעולמו של האדם.

______________________________

* בגמרא נאמרו שני הסברים בדעת רבי מאיר: לפי הראשון מחיצה שעומדת על ידי 'רוח חיים' אינה מחיצה משום ש'רוח' זה דבר שאין בו ממש. הסבר נוסף הוא שלא ניתן לעשות מבעל חיים מחיצה משום שאין ביכולתו של אדם ליצור מחיצה שכזו בעצמו. כלומר, הגדרת מחיצה היא דבר שביכולתו של אדם לעשות ואדם אינו יכול לנפוח רוח חיים.

** בעלי התוספות (סוכה דף כג עמוד ב), רבי אשר בן יחיאל (רא"ש מסכת אוהלות פרק ב משנה ד) הרמב"ם (הלכות טומאת מת פרק ו הלכה ד) וראשונים נוספים סוברים שבעל החיים מטמא רק בזמן שהוא מתפקד כגולל.

*** במסכת פרה (פרק ח משנה ד), במסכת טהרות פרק ח משנה ז ועוד. המוקד של המשפט שחותם את המשנה בטהרות - 'מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני'. נאמר על ידי אוכלי התרומה שאומרים אותו למשקה התרומה: "אחורי כלים שנטמאו במשקים רבי אליעזר אומר מטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין רבי יהושע אומר מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין שמעון אחי עזריה אומר לא כך ולא כך אלא משקין שנטמאו באחורי הכלים מטמאין אחד ופוסלין אחד הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני": חכמים מאנישים את האוכלין של התרומה, ושמים משפט זה בפיהם.

הרב ירון בן צבי